על הבורות של השופטת גיליה רביד, ועל סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה

בורות, כמובן, אינה עבירה, ואפילו “התנהגות לא ראוייה” אין בה, אבל בדיוק לשם כך נועד סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה. להעביר מהכהונה שופטים אשר אינם מתאימים לרמת השופט, והדבר התגלה רק לאחר מינויים ע”י נשיא המדינה.

במה דברים אמורים?

 

שמחה ניר, עו”ד

משעול גיל 1-ג’, כפר סבא 44281

טל’  09-7424838, נייד 050-7520000

פקס 09-7424873

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

 

כפר סבא, 3.7.2006

דחוף !!!

לכבוד

מר חיים רמון                                                            השופט אהרן ברק

שר המשפטים                                                            נשיא ביהמ”ש העליוןן

בתפקידו כיו”ר הועדה לבחירת שופטים                       ירושלים

משרד המשפטים

ירושלים

 

נכבדי,

הנדון: כב’ השופטת גיליה רביד, בימ”ש השלום, ת”א-יפו – בורות – סעיף 7(4)

אני נאשם בבית משפט השלום בתל-אביב יפו, בתיק פ’ 3410/06, ונשפט בפני השופטת הנ”ל.

למרות שלא הייתה לי כל הכרות אישית עם השופטת, ולא סברתי שיש לה משהו אישי נגדי, סברתי לפי תומי, מהטעמים אשר פירטתי היטב בע”פ 4481/06 (התיק עומד לרשותכם במדור הפלילי של ביהמ”ש העליון ובמזכירות של פרקליטות המדינה), שההיגיינה הציבורית אינה סובלת מצב בו שופט הפוזל אל הקידום ידון בתיק מיוחד כזה, ועוד יותר סברתי כי שופט המסתיר את עובדת היותו (או אי-היותו) מועמד לקידום פוסל את עצמו עוד יותר.

דא עקא שכב’ הנשיא (ברק) סבר אחרת – וכמובן שדעתו היא הקובעת, לא דעתי.

יחד עם זאת, ברור שיש פער מסויים בין האמת המשפטית לאמת המדעית, שהרי קונצפטים משפטיים כמו “בסעיף זה לילה, לרבות יום”, “יהודי – לרבות ערבי”, “שלילי – לרבות חיובי” וכו’ הם לחם-חוקו של המשפטן, בעוד שהמדען – אפילו המדען המתחיל – לא יקבלם לעולם.

לפיכך, ומבלי לפגוע בפסק-הדין שבע”פ 4481/06 הנ”ל, חיפשתי פתרון יצירתי למצב הלא-שגרתי הזה. את הפתרון שמצאתי העליתי על הכתב בטיוטת מכתב אותו התכוונתי לשלוח לשניכם, וכך כתבתי:

הפתרון שלי – בן שתי חלופות הוא:

האחת –       להביא לוועדה לבחירת שופטים הצעה להחליט לאלתר על קידומה של השופטת גיליה רביד לבית המשפט המחוזי (דבר אשר יתיר את ניגוד-העניינים, אבל יאפשר לה להמשיך את הדיון בתיק בו החלה);

והשנייה –    להעביר החלטה של הוולב”ש לפיה קידומה של השופטת לא יידון לפני חלוף חמש שנים מיום פסק-הדין  בתיק בו עסקינן.

תארו לעצמך שאתם לא מקבלים אף אחת משתי החלופות האלה, והשופטת מקודמת במועד כלשהו בין שתי החלופות – נניח בעוד שנתיים מהיום, וחצי שנה לאחר פסק-הדין: אפילו אם היא תקודם בזכות כישוריה-היא, בעיני הציבור הנאור זה יסריח “מכאן ועד להודעה חדשה”.

ואל תגידו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”, כי אני בסך-הכל מנסה להעריך כיצד יגיבו אחרים – אלה שאהרן ברק עצמו משווה אותם לנגדו תמיד.

אלא שבינתיים קרה משהו, והשופטת רביד חשפה את בורותה.

בורות, כמובן, אינה עבירה, ואפילו “התנהגות לא ראוייה” אין בה, אבל בדיוק לשם כך נועד סעיף 7(4) לחוק יסוד: השפיטה. להעביר מהכהונה שופטים אשר אינם מתאימים לרמת השופט, והדבר התגלה רק לאחר מינויים ע”י נשיא המדינה.

במה דברים אמורים?

ביום 14.6.2006 נתנה השופטת רביד החלטת-ביניים אשר לא נראתה לי, ולכן הגשתי בקשה לעיון-מחדש באותה ההחלטה. כמובן שאני לא אכנס לפרטי העניין, כי אני איני פונה אליכם כאל “ערכאת ערעור”.

אבל קראו את ההחלטה שנתנה השופטת:

“לא מוכרת פרוצדורה של ‘עיון מחדש’ בהחלטתי.

החלטת בית משפט ניתנה ואין מקום לשנותה.

( – ) רביד גיליה שופטת”

לו רק הייתה השופטת מסתפקת בשורה השנייה של ההחלטה, אפשר היה לראות בה החלטה לא-מנומקת מסוגת “נחה דעתי”, אשר, לצערנו, התרגלנו לחיות אתה.

אבל השורה השנייה היא רק “שחקן חיזוק” לשורה הראשונה: “לא מוכרת פרוצדורה של ‘עיון מחדש’ בהחלטתי”.

ועם כל הכבוד, את השגיאה הזאת לא היה עושה אפילו סטודנט בקדם-מכינה למשפטים.

החלטת-ביניים, כידוע, לעולם פתוחה לעיון-מחדש.

כך, למשל, נאמר ב-רע”א 676/04, עיריית נצרת עילית נ’ בנק הפועלים בע”מ, תק-על 2004(1), 2582 ,עמ’ 2583 (ההדגשות לא במקור):

החלטותיו של בית המשפט המחוזי, בהיותן החלטות ביניים, ניתנות היו לשינוי. גם אם שינתה החלטתו האחרונה של בית המשפט קמא את החלטתו המקורית מיום 11.6.03 – ואפשר שאין מדובר כלל בשינוי – הלכה פסוקה היא שהחלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית דין. כיוון שכך, רשאית, מבחינה עקרונית, הערכאה המחליטה לשנות את החלטתה (ראו למשל, ע”א 450/64 איזנר נ’ פינקלשטיין, פ”ד יט(1) 655; ע”א 37/68 גינז נ’ מאירי, פ”ד כב(1) 525). סמכות זו קיימת גם מקום בו לא חל שינוי בנסיבות, אך מתברר לבית המשפט כי ההחלטה המקורית שנתן מוטעית היא (ראו למשל, ע”א 37/68 הנ”ל; 9396/00 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ’ זנגי, פ”ד נה(3) 537). המקרה דנא הינו דוגמה לשימוש ראוי בסמכות האמורה (אם אומנם מדובר בשינוי החלטה קודמת).

זו, כמובן, דוגמה אחת, אקראית, מני רבות.

ואני שואל: איך אפשר להשאיר בכהונתו שופט אשר אינו יודע דבר אלמנטארי כזה, אשר גם תלמיד שנה א’ במשפטים לא היה נכשל בו?

או, למשל, הדברים האלה, אשר בהחלטתה של השופטת רביד, בעמ’ 6 – 7 לפרוטוקול מיום 25.5.2006:

“אשר לטענה של פסול או פגם בכתב האישום …

“כאשר קבע המחוקק טענה מקדמית של פסול או בכתב האישום, לא לכך הייתה הכוונה. הטענה מתייחסת אל פגם או פסול בעובדות כתב האישום או בהוראות החיקוק שלו באופן שניתן לומר שלא מתגלה עילה או חסר פירוט בכתב האישום וכיוצא באלה טענות.

…

“על פניו, לא מצאתי כי יש פסול נוסף בכתב האישום. על פניו כתב האישום מפרט את העובדות הרלבנטיות ומבסס לכאורה את הוראות החיקוק המיוחסות לנאשם”.

ואני שואל: מה עם סע’ 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 (להלן: חסד”פ), אשר זה לשונו:

 149. טענות מקדמיות

 

לאחר תחילת המשפט רשאי הנאשם לטעון טענות מקדמיות, ובהן –

(4)    העובדות המתוארות בכתב האישום אינן מהוות עבירה ;

ואשר יחד עם סע’ 151 לחסד”פ, אשר זה לשונו:

151. טענות מקדמיות בשלב אחר של המשפט

לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט, אולם לגבי הטענות המפורטות בפסקאות (1) ו-(3) לסעיף 149 אין הוא רשאי לעשות כן אלא ברשות בית המשפט,

מאפשר לנאשם לשמור את הקלף הזה סמוך לחזהו, ופוטר אותו מהצורך לנהל את המשפט כנגד עצמו (דהיינו לטעון טענה אשר תביא לתיקון כתב-האישום)?

ואני חוזר ושואל: איך אפשר להשאיר בכהונתו שופט אשר אינו יודע דבר אלמנטארי כזה, אשר כל תלמיד-תיכון חסר רקע משפטי היה מבין אותו מתוך הכתוב עצמו?!

אציין כי את הטענה ש”כתב האישום לא מגלה עובדות המהוות עבירה” העליתי בנפרד מטענת הפסול בכתב-האישום, ולעניין זה השוו, בעמ’ 4 לפרוטוקול, בין פתיחת הפיסקה המתחילה בשורה 10 (“טענה נוספת לגבי פסול בכתב האישום …”) לבין פתיחת הפיסקה המתחילה בשורה 26 (“כתב האישום לא מגלה עובדות המהוות עבירה …”), ונשאלת השאלה לשם מה צריכה הייתה השופטת לחשוף את בורותה במקום בו הדבר כלל לא נדרש?!

שר המשפטים, בשעתו, חיים צדוק ז”ל, אמר כי יש ומתגלה “מיקח טעות” בבחירתם של שופטים, והשאלה היא אם צריך הציבור לשלם לנצח את מחיר הטעות, כאשר קיים סעיף 7(4) הנ”ל?

אני מזמינכם להביא להפסקת כהונתה של השופטת גיליה רביד, מבית משפט השלום בתל-אביב-יפו.

אני מבקש להדגיש: מערכת משפט בה אין בעל-דין רשאי לבחור את שופטיו, כמוה כשרשרת אשר חוזקה נקבע לפי חוזקה של החוליה החלשה, והנמשל הוא שאיכותה של מערכת המשפט נקבעת לפי החוליה החלשה שלה, דהיינו לפי השופט שהוא “הפחות שבאומנין”.

ובאותה המידה יש לראות כל “חוליה” שבשרשרת, דהיינו כל שופט ושופט, כ”שרשרת” בפני עצמה, שהחוליה החלשה שלה קובעת את איכותו של השופט, ובעקיפין את איכותה של מערכת המשפט כולה.

ובנקודה הזאת בורותה של השופטת גיליה רביד היא חולייה חלשה מאוד – במיוחד כשמדובר במשפט פלילי, בדיני נפשות.

כמובן שאם הפתרון הזה נראה לכם קיצוני מדי, עדיין עומדות בעינן – לגבי המקרה האישי שלי – שתי החלופות דלעיל:

האחת –       להביא לוועדה לבחירת שופטים הצעה להחליט לאלתר על קידומה של השופטת גיליה רביד לבית המשפט המחוזי (דבר אשר יתיר את ניגוד-העניינים, אבל יאפשר לה להמשיך את הדיון בתיק בו החלה);

והשנייה –    להעביר החלטה של הוולב”ש לפיה קידומה של השופטת לא יידון לפני חלוף חמש שנים מיום פסק-הדין  בתיק בו עסקינן.

הכל כמוסבר לעיל.

חישבו על אמון הציבור בבתי המשפט, אותו אתם – במוצהר – משווים לנגדכם תמיד.

בכבוד רב,

שמחה ניר, עו”ד

 

העתק: יו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת