מידי פעם, דולה מישהו מ”פח האשפה” של ההיסטוריה פיסות מידע וסיפורים מופלאים שאיש לא נתן את דעתו עליהם ועל הרושם העצום שיש בהם היום. סיפורה של צפיה – אשת מוחמד היהודיה, הוא אחד מהספרים שמאירים בעוצמה את העובדה שבעצם מעולם לא נערך כאן דיון ציבורי – אקדמי ופוליטי בגורלם של יהודי ערב לאחר הופעתו של מוחמד, כמו גם על הסמליות העמוקה שבו, ולמי שסבור כך, שייכותו העצומה לעצם האירועים של ימים אלו בהם מדובר על “התנגשות תרבויות”.

העובדה שהתרבות היהודית החומרית והרוחנית באל- מדינה ובכ’יבר נכחדה ונעלמה בידי הערבים המוסלמים, לא הוזכרה בבית הספר שבו למדתי היסטוריה של עם ישראל. יתירה מזאת, גם בשנות לימודי באוניברסיטה לא נחשפתי לעובדה שמאז ועד היום אין ישוב יהודי בערב.

בהינתן שעד הופעתו של מוחמד ומאמיניו, כפליטים ממכה, אל העיר – ישבו באל מדינה 3 שבטים יהודים גדולים : קינוקע, נד’יר וק’וריטה שחיו שם בשלום עם שכניהם הערבים -הרי שיש כאן סוגיה היסטורית שאינה גלויה וחשופה מספיק לציבוריות הישראלית, והשאלה מדוע זה כך, היא חשובה ומעניינת כשלעצמה.

השתיקה, מעלה שאלה נוספת לגבי ספר זה : זהותו/ה של המחבר/ת. בשורת המחבר/ת רשום אך: צפיה.

האם הפחד הניע את הכותב/ת להעלים את זהותו/ה?

מדוע הפחד?

משום שספר זה הוא כתב אשמה היסטורי – מפורש, מפורט ומנומק כנגד הנביא מוחמד. לטענת הכותב/ת נעשה שימוש בעובדות היסטוריות וסיפורים שהופיעו אצל הביוגרפים המוסלמים והספרות הערבית המאוחרת. והתוצאה היא שהוא מציג את מוחמד כמנהיג ציני, כובש חסר רחמים, אנס נשים וילדות וכמי ש”תורתו” היא בעצם סדר הנמקות אידאולוגיות המסבירות מדוע מותר לו לעשות ככל העולה על רוחו. זאת, לא רק בעיני האדם המערבי המודרני, אלא אפילו בעיני אנשי תקופתו של מוחמד, שהבחינו במהפיכה בערכיהם ובמסורותיהם של השבטים הערבים עצמם בעידן הטרום איסלאמי: האמרה שלו “תהא רק דת אחת בערב” לא היתה סתם אמירה, אלא מסע כיבושים חוצה יבשות, שהשפיע על מהלך ההיסטוריה של הערבים,היהודים והנוצרים בחצי האי- ערב ומחוצה לו.

מוחמד מצטייר – על פי הספר – כדמות שעיקר עוצמתה הוא הכוח האלים, ההתרה הגורפת לשימוש בכוח בשם הדת, הרמיסה הטוטלית של כל מסורת קודמת (אם בחרב ואם בניכוס מסורות מתוך האלילות הערבית) והשימוש האישי שהוא עושה ב”בשורות” שיורדות אליו מאללה.

עוצמתו והכריזמה שלו הן בעצם שורת תכונות כמו עורמה, מניפולטיביות ובוגדנות – מהסוג שמקיאוולי עצמו היה מעניק לו את כל הנקודות האפשריות כ”נסיך” מושלם.

במובן זה, יש מי שיראה בספר חד צדדיות וחד מימדיות .

אלא שכל זה אינו משנה פרט מטריד אחד – כל העובדות ההסטוריות הנוגעות ליהודים וליחסו אליהם נלקחו מהמקורות המוסלמיים שחלקם נכתבו 200 שנה אחרי מותו (דוגמת אבן הישאם)….כלומר, עדות שאינה מוטרדת כלל מהמראית הרצחנית ומהמימד המוסרי הירוד שהיא מעניקה למוחמד בסיפור העלילה הזה. אם זה כך – הרי שיחס רע ליהודים נתפס כסוג של ערך עבור כותבי הביוגרפיה של מוחמד, מעין ציון- לשבח לדורות הבאים.

ענין זה ראוי, לכל הפחות, לחקירה ודיון כשאלה העומדת בפני עצמה. חקירה ודרישה כזאת, היתה מעמידה שאלה אקטואלית אודות הגרעין ההסטורי העמוק של העוינות שרוחש האיסלם ליהדות: בהינתן שנסיבות לידתו של האיסלם קשורות קשר הדוק בטבח יהודים, החרמת רכושם והשתלטות על אדמותיהם – הרי שיש כאן שאלה הסטורית שלא ניתנה עליה הדעת.

צפיה, “מחברת” הספר, היתה בתו של מנהיג שבט נד’יר היהודי מאל מדינה.

הספר נפתח בתיאור חתונתה לכנען – סוחר יהודי עשיר ורווק מבוקש. וכך מגוללת צפיה את סיפורה בין האישי אל הציבורי, בין הזהות הנשית שלה אל מקורותיה היהודיים, בין מהלך חייה כאישה ואם ובין הסמליות הלאומית של גורלה הפרטי: כאשר הגברים היהודיים של אל מדינה נטבחים על קידוש השם, מובלת צפיה עם נשים יהודיות אחרות כשבויה מיוחדת מאוד: היא נבחרה על ידי הנביא עצמו להיות לאישתו . אלא שעליה לקבל לשם כך את האיסלם ולהנשא לו כשהיא רק בת 17 והוא גבר בן 60 . הספר ממוקד, למעשה, בדילמה שלה בעודה שבויה (יחד עם שתי נשים נוספות גאולה ושולמית) הממתינה לגזר דינה: האם תמיר את דתה ותינשא לגבר שרצח את אביה, בנה ובעלה? האם תמות על קדוש השם? האם תינשא למוחמד, תתאסלם מן השפה ולחוץ- אך תנצל את קירבתה לנביא על מנת לנקום את נקמת משפחתה ועמה כמעשה יעל, אסתר ויהודית?

הלבטים, זכרונות הילדות ואפשרויות החיים שלפניה נשזרים בשיח השבויות – שנכתב בסמליות ברוטלית ממש:

שולמית(אלוני?) סבורה כל הזמן שהיה צורך לפייס את הערבים ולעשות עמם שלום. למצוא את הטוב שבם.

גאולה(כהן?) חמוצת סבר ונוקשה אינה נותנת שמץ אמון בערבים וסבורה שמצוקות היהודים באו מוויתורים מרובים מידי. צפיה משייטת בין שתי הנערות הללו שלא חדלות להתקוטט באופן המזכיר (מידי) קונפליקטים פוליטים עכשווים :

“בעודי מסדרת לה את השיער החלה שולמית מחדש בוויכוח הנצחי: “אסור היה לצאת למלחמה, אסור להתנגד לערבים!” גאולה פנתה לעברה של שולמית: “את עוד פעם מתחילה? תמיד הרי טענת את זה..הנה הגיע כבר שלום… עברה הסכנה! הגענו לשלום..עכשיו..שלום עכשיו, שלום לנצח! שלב אחרי שלב הובסנו. תסתכלי על מצבנו . תודי! האם לערבים ניתן להאמין?”  (עמ’ 73)

חילופי דברים מן הסוג הזה מעידים כי מטרת הספר אינה אך הסיפור עצמו וחשיפתו מתהום הנשיה, אלא גם ניסוח מנומק של עמדה פוליטית עכשווית. העיתוי המסוים של הוצאת הספר מעיד על רצון כותבו/ תו לתרום לויכוח הציבורי עמדה מגובשת אודות התנגשות התרבויות כסכנה אמיתית למערב: האיסלם והערבים הם איום של ממש! טוען הספר. ראו את גורלם של יהודי כ’יבר ולימדו ממנו מה צפוי לכל היהודים, שהרי המוסלמים אינם מסתירים זאת כשהם שרים את המילים: ” כ’יבר כ’יבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב”…וכמי שלא מעט טילי כ’יבר נפלו לא מזמן על עירה, היה באיזכור הזה משהו מצמרר…במיוחד לאור העובדה שהספר נכתב ב- 1994.

בהקשרה הישראלי של הטענה הזאת, טמון חסרונו העקרי של הספר : נודף ממנו ריח עז של מגמתיות והכתיבה היא כתיבה אידאולוגית מהסוג הארכאי: דיכוטומיה ברורה בין רע וטוב, דואליות מוסרית, שיפוט ההיסטוריה והכפפת הנרטיב לצרכים האידאולוגיים של ההווה.

אלא, שבאופן פרדוכסלי זה גם ערכו הגדול….משום שאגב אורחה, ובלי להתכוון לכך ישירות, הוא אומר משהו חשוב מאוד על נשים בתנאים של קונפליקט דתי- לאומי: דרך בחירתה של צפיה, ניתן לנו להבין משהו על דילמות נשיות של זהות, במקום שבו עליה לבחור בין דיכוי בידי בני עמה מול דיכוי בידי זרים וכובשים: במובן מסוים לאישה אין זהות לאומית, חושף מבלי-דעת הספר, החלטותיה הן הכרעות של שיפחה המועברת מאדון לאדון כשהסוגיה העקרונית יותר לדיון עבורה היא גורלה האישי… כי בין שהיא יהודיה החיה בתוך עמה, ובין שהיא נכפית להתאסלם ולהינשא למוחמד (רוצח משפחתה) הרי שצפיה היא, ראש לכל, מטבע עובר לסוחר. ערכה הגופני גדול מערכה האנושי וזאת הסיבה האמיתית מדוע לא טורחים לחסל את הנשים במאבק האדיר של הדתות: משום שהנשים הן חסרות משמעות בהקשר של זהות.

בלי משים, חושף הספר דווקא את המימד הטראגי הזה, המאיר בבהירות את בחירתה של צפיה: נשים הן כמו צמית צמוד קרקע: לא כל כך חשוב להן מיהו אדונן. הן יכולות להיות בעלות זהות ותודעה דתית ולאומית בתוככי נפשן, אך בהקשר של הכרעות ובחירות בחיים, הן קודם כל רכוש. 

למרות כל חסרונותיו של הספר המגמתי והאידאולוגי יתר-על-המידה הזה, קשה שלא להעריך את היקפה של העבודה ההסטורית שנעשתה כאן: פרישת העלילה, הפחת רוח חיים בדמויות נשכחות מלב, בניית מערכות יחסים וקשרים הדדיים ביניהן ותיאורים מדוקדקים של מראות ומקומות שהעין לא ראתה מעולם.
 

יצירות היסטוריות תמיד מעוררות בי כבוד והערצה מסוימת לעצם מעשה ההטלאה, האיסוף העובדתי והשלמת הדמיון הספרותי את המקומות שהתיעוד היבש הותיר בריקנותם . גם התוספת של הרקע ההסטורי והערות השוליים ומראיי המקום בעמודים האחרונים מעניקים אמינות ומאירי עיניים.
 

בשורה התחתונה, “צפיה” הוא סיפור עלילה מרתק, כתוב בשפה קולחת ופשוטה המציגה משהו שתמיד מעניין לקרוא: דרמה אנושית במיטבה.

צפיה, אישתו היהודיה של מוחמד, הוצאת תמוז, תל -אביב, 2006

נורית הדרי

עורכת התוכן באתר “הגר”

www.hgr.co.il

nuriths@gmail.com

מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.