לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק“
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש

 

 

 

                                          

                                                                                                 

                                          

                                          

 

 

 

 

 

השופט ח’ מלצר:

 

1.            
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בבאר-שבע
מתאריך 21.11.2010 (כב’ סגן הנשיא ב’ אזולאי),
בגדרו נתקבלה בחלקה עתירה שהגיש המערער לפי חוק חופש המידע, התשנ”ח-1998 (להלן: החוק, או: חוק חופש המידע),
שבמסגרתה ביקש המערער להורות למשיבה למסור לו מידע מסוים באשר לפעילותה של המשיבה
בתחום סילוק חומרים מסוכנים.

 

           בפתח הדברים אביא את התשתית העובדתית
והנורמטיבית הצריכה להכרעה.

 

העובדות
והוראות הדין הרלבנטיות

 

2.            
המשיבה הינה חברה ממשלתית, שנוסדה בשנת 1990, במטרה לטפל
בפסולת מסוכנת המיוצרת בישראל. לשם כך הקימה המשיבה מפעל בתחום המועצה האזורית רמת
חובב, אשר מרכז את ניתובם של החומרים המסוכנים שהמשיבה מקבלת מלקוחותיה לאחד ממספר
מסלולים אפשריים: הטמנה; שריפה (במפעל חברת: “אקוסול פתרונות אקולוגיים ישראל
בע”מ” (להלן: אקוסול), שהוקם על ידי אקוסול ומצוי בשטח
המשיבה); ייצוא לשריפה בחו”ל; או טיפול ביולוגי אחר (באמצעות חברה בשם:
“שותפות ביוסול”, שנמצאת בבעלות חלקית של המשיבה (להלן: ביוסול)).

 

3.            
בתאריך 15.12.2009 שלח המערער למשיבה מכתב ובו הופיעה דרישה כי
היא תמסור לו מידע מסוים, הקשור, לשיטתו, לתחום איכות הסביבה. נוכח חשיבות העניין,
אביא כאן במלואו אותו חלק במכתב האמור, אשר מתאר את המידע המבוקש:

 

“1. מהן כמויות הפסולות המסוכנות שיועדו
לשריפה שנצברו טרם תחילת הפעלת מתקן השריפה של אקוסול…ושאוחסנו בחברה לשירותי
איכות הסביבה (להלן – החברה), במועד תחילת הפעלת מתקן השריפה של אקוסול?

.2. האם נותרו מתוך הפסולות המסוכנות שאוחסנו
בחברה טרם תחילת הפעלת מתקן השריפה של אקוסול ויועדו לשריפה, פסולות שטרם נשרפו
נכון למועד כתיבת מכתב זה, ואם כן, מהי כמותן?

3. מהי סך כל כמות הפסולות
המסוכנות שהגיעו לחברה ומסווגות כמיועדות לשריפה במתקן השריפה של אקוסול, במשך כל
אחת משלוש השנים האחרונות?

4. לגבי כל אחת משלוש השנים
האחרונות, מהן כמויות הפסולות המסוכנות שהועברו למתקן השריפה של אקוסול ומקורן
בפסולות המסוכנות שהגיעו לחברה באותה השנה, ומהן כמויות הפסולות שהועברו בכל שנה
לשריפה במתקן השריפה של אקוסול מתוך אחסון הפסולות שנאגרו בחברה טרם הפעלת מתקן
השריפה?

5. מהן כמויות הפסולות המסוכנות
שסווגו כמיועדות לשריפה שיוצאו לחו”ל על ידי החברה במשך כל אחת משלוש השנים
האחרונות?

6. האם במהלך כל אחת משלוש השנים
האחרונות נאגרו בחברה פסולות מסוכנות וסווגו כמיועדות לשריפה שהגיעו באותה השנה,
ולא הועברו לשריפה או לייצוא? אם התשובה חיובית, נבקש לדעת מהי הכמות שנאגרה במשך
כל אחת משלוש השנים האחרונות?”.

 

4.            
במסגרת חלופת מכתבים בין הצדדים הבהירה המשיבה כי היא סבורה
שאין היא מחויבת להעביר למערער את המידע המבוקש, וזאת מאחר שהמידע האמור מהווה סוד
מסחרי, אשר חשיפתו עלולה להסב לה נזק כלכלי רב. לחלופין טענה המשיבה כי המידע נוגע
לפעילות שתי חברות נוספות (אקוסול וביוסול), ואף הן מתנגדות למסירתו, מהטעם ששיתוף
המערער במידע עלול להביא לגילוי של מידע מסחרי-סודי שלהן, ולשיבוש של תפקודן
התקין.

 

5.            
בעקבות זאת הגיש המערער בתאריך 14.4.2010 עתירה לבית המשפט
לעניינים מנהליים בבאר-שבע, ובגדרה טען כי יש למסור לו את המידע שביקש. במהלך הדיון
בעתירה התברר כי המערער הגיש גם למשרד להגנת הסביבה בקשה לקבלת מידע דומה לזה
שהתבקש מן המשיבה, ועל כן המשרד הנ”ל צורף כמשיב מס’ 2 לעתירה, אף שההליך
בבית המשפט הנכבד קמא יוחד לבקשה שהופנתה למשיבה בלבד.

 

           עתירה זו, שהתקבלה כאמור בחלקה, כפי
שיפורט בהמשך – היא זו העומדת בליבו של הערעור שלפנינו.

 

6.            
טרם שנמשיך בדברים ונגיע לתיאור המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית
להכרעה בעתירה שהגיש המערער, יש מקום להפנות את תשומת הלב לסוגיה שתשליך על המשך
הניתוח, והיא השאלה, מדוע ביקש המערער מלכתחילה את המידע, מושא ההליך. במסגרת העתירה
שהגיש, הצהיר המערער על עצמו כי הוא: “אזרח ישראלי, פעיל סביבתי מוכר, לשעבר
יועץ בקואליציה לבריאות הציבור ובהווה – איש יחסי ציבור העוסק בתקשורת ובקשרי
ממשל. במסגרת עבודתו, נחשף העותר לענייני איכות סביבה והוא בעל מודעות גבוהה
לנושא” (ראו: סעיף 6 לעתירה, מוצג א’
לערעור). יחד עם זאת המשיבה טענה בפני בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, ושבה
וטענה לפנינו, כי למעשה המערער מייצג מתחרה, או קבוצת מתחרות שלה מתחום סילוק
הפסולת המסוכנת, ועל כן האינטרסים שלו בקבלת המידע – הינם עסקיים, ואינם קשורים
לתחום איכות הסביבה ככזה. כאמור, לנקודה זו ולהשלכותיה על הערעור – נחזור בהמשך
הדברים בהרחבה, ולעת עתה נמשיך בתיאור המכלול.

 

7.            
הכרעת רשות ציבורית בבקשה למסירת מידע מכוח החוק – כפופה,
כידוע, לביקורת שיפוטית של בית המשפט לעניינים מנהליים (ראו: סעיף 17 לחוק).

 

 

           התנגדותה של רשות ציבורית להעברת מידע
שמתבקש מכוח החוק יכולה להיות מסווגת, בצורה כללית, לאחת משלוש קבוצות:

 

(א)     בקשות, אשר אותן רשאית הרשות הציבורית לדחות מטעמים פרוצידורליים
מסוימים המנויים בחוק.

(ב)      בקשות למידע שבנוגע אליו לרשות יש חובה שלא למוסרו.

(ג)       בקשות בנוגע למידע שאותו רשות ציבורית איננה חייבת למסור.

 

           ראו: סעיפים 8, 9(א) ו-9(ב) לחוק
בהתאמה; כן עיינו: זאב סגל הזכות לדעת באור חוק חופש המידע 165, 175-172 (2000) (להלן: סגל).

 

8.            
המידע, מושא ההליך שלפנינו, נכנס בגדרי הקבוצה השלישית
דלעיל, כאשר הטעמים, שעליהם התבססה המשיבה בהחלטה שלא למסור את המידע, נשענו על
שתי הוראות חוק, שהאמור בהן יובא להלן:

 

(א)      סעיף
9(ב)(6) לחוק קובע שאין חובה למסור:

 

“(6) מידע שהוא סוד מסחרי או
סוד מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי, שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן
מידע הנוגע לענינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול
לפגוע פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי; למעט מידע שהוא אחד מאלה –

(א)     מידע
על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה;

(ב)     תוצאות
של מדידות רעש, ריח וקרינה, שלא ברשות היחיד”.

 

           בהקשר
לס”ק זה – הצדדים חלוקים ביניהם בנוגע לסוגיה האם המידע המבוקש אכן נופל
לגדרי סעיף 9(ב)(6) לחוק, ובמידה שהתשובה לשאלה זו היא חיובית – האם חל כאן גם
החריג לסעיף, הקבוע ב-ס”ק (א) הנ”ל.

 

(ב)      סעיף
13(א) לחוק הקובע כדלקמן:

 

“נתבקש מידע הכולל פרטים על אודות צד שלישי, אשר מסירתם עלולה לפגוע
בצד השלישי, והרשות הציבורית שוקלת לאפשר למבקש המידע לקבל את המידע, תודיע הרשות
לצד השלישי, בכתב, על דבר הגשת הבקשה ועל זכותו להתנגד למסירת המידע ותודיע על כך
למבקש; קיבל אדם הודעה כאמור, רשאי הוא להודיע לרשות, בתוך 21 ימים, כי הוא מתנגד
לבקשה, בנימוק שאין למסור את המידע, כולו או מקצתו, מכוח הוראות סעיף 9 או הוראות
כל דין; 21 הימים האמורים, לא יבואו במנין המועדים המנויים בסעיף 7”.

 

           בעניין
סעיף 13(א) לחוק הנ”ל טוענת המשיבה, כאמור, כי שחרור המידע שמבקש המערער יפגע
בחברות אקוסול וביוסול, ועל כן יש מקום לדחות את הבקשה – באין הסכמה של החברות
האמורות לכך. זה המקום להזכיר כי התנגדותן של אקוסול וביוסול מבוססת, בתורה, על
סעיף 9(ב)(6) לחוק הנ”ל, ועל כן הדיון שלהלן יתמקד בעיקר בו (וזאת – על אף
שביוסול העלתה במכתבה למשיבה גם טעמים אחרים להתנגדותה. לנקודה זו אחזור לקראת
סיום, בפיסקה 27 שלהלן).

 

9.            
סעיף 10 לחוק מתווה כיצד יש
לערוך את האיזון שבין האינטרסים הנוגדים בנוגע לבקשה לגילוי המידע, בקובעו כדלקמן:
“בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן
הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת
בבקשתו, וכן לענין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של שמירה על בריאות
הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה” (ההדגשה שלי – ח”מ). סעיף
זה מדריך את הרשות בבואה לשקול בקשות לגילוי מידע, אף שהוא מהווה “הכוונה חקיקתית”
בלתי ממצה (ראו: עע”ם 10845/06 שידורי קשת בע”מ נ’
הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (לא פורסם, 11.11.2008) (להלן: פרשת קשת)).

 

10.         
להשלמת התמונה בפרק זה יש לציין כי בשנת 1991 הוכרזה המשיבה
כמונופולין, בנוגע לתחומים של: “קליטה, איחסון, טיפול וניטרול של פסולת
רעילה”, וזאת בהתאם לסעיף 26 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ”ה-1998 (להלן: חוק ההגבלים העסקיים).
המערער טען בפני בית המשפט הנכבד קמא כי גם לעובדה זו יש השלכה לעניין חובת גילוי
המידע של המשיבה. המשיבה מסרה בתגובה כי ההכרזה האמורה תיארה בצורה מהימנה את מצב
העניינים לפני כשני עשורים, ברם אין לתת לה משקל משמעותי עתה, שכן המשיבה פועלת
כיום בסביבה תחרותית ביותר, במיוחד בתחומים של שריפה וייצוא של פסולת מסוכנת (ואלה
הם התחומים, אשר עומדים במרכזה של העתירה, מושא הערעור).

 

           העניין הועלה גם בפני בית המשפט הנכבד
קמא, אך הוא לא זכה להתייחסות מעמיקה במסגרת פסק הדין.

           מאחר שהעובדה כי המשיבה הוכרה
כמונופולין איננה סותרת את האפשרות כי היא חשופה לתחרות עסקית (ראו: סעיף 26(א) לחוק ההגבלים העסקיים), ובהתחשב בכך שהמערער איננו חולק על
כך שלמשיבה יש אכן בפועל כיום מתחרות בתחום הטיפול בפסולת מסוכנת – אמשיך בניתוח
המכלול, בשים לב לכך שלהכרזה משנת 1991 יש נפקות מצומצמת לעניין שלפנינו, מה גם
שהטעמים שעליהם מתבססת הכרעתי אינם אמורים להיות מושפעים מהכרזת המונופולין.

 

           משתוארה
המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית והעובדות הצריכות לעניין – ניתן עתה לעבור ולהציג את
פרטי הכרעתו של בית המשפט הנכבד קמא בעתירה.

 

פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר-שבע

 

11.         
בתאריך 21.11.2010 קבע בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים כי
המערער לא הניח תשתית ראייתית מספקת על מנת לבסס פה את קיומו של החריג הנזכר בסעיף
9(ב)(6)(א) לחוק, אולם מאידך גיסא, בית המשפט השתכנע כי אכן קיימת אפשרות שחלק מן המידע המבוקש אמנם נכנס
לקטגוריה הנ”ל. בנוסף נקבע גם כי ייתכן
שמסירת המידע המבוקש תפגע בצדדים שלישיים בצורה בלתי-ראויה. בשים לב לקביעות
טנטטיביות אלה, נמנע בית המשפט הנכבד קמא מלתת הוראה אופרטיבית קונקרטית, ובמקום
זאת הוא פסק כדלקמן:

 

“א. על המשיבה 1 למסור לעותר כל מידע
שיש בידיה על חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה, שאינו נוגע לצדדים
שלישיים.

ב. ביחס לחומרים כאלה הנוגעים
לצדדים שלישיים, עליה למסור לעותר את המידע, אלא אם יוברר בהליך השימוע של הצדדים
השלישיים כי אין מדובר בחומרים כאלה.

ג. באשר למידע שאינו נכלל בקטגוריה
של “חומרים שנפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה” שאינו נוגע
לצדדים שלישיים, אם נכלל בתחום המונופולין של המשיבה, מחייב שיקול הדעת הראוי
למסרו לעותר, אף אם מדובר בסוד מסחרי או סוד מקצועי שהוא בעל ערך כלכלי של משיבה 1
שפרסומו עלול לפגוע באינטרס של המשיבה 1, במידה שאינה שוקלת כנגד זכות העותר וזכות
הציבור לדעת בקשר לכך.

ביחס למידע הנוגע לצדדים שלישיים
המהווה סוד מסחרי או מקצועי או בעל ערך כלכלי, אני נמנע בשלב זה מכל קביעה, כאשר
הדבר נתון לשיקול דעת המשיבה 1 והמשיבה 2 ולביקורת שיפוטית, לאחר שתינתן לאותם
צדדים שלישיים אפשרות להשמיע טענותיהם בקשר לכך, הן בפני המשיבות 1 ו-2 והן בבית
המשפט” (ראו: שם,
עמוד 6).

 

           הנה כי כן מהפיסקה המורכבת הנ”ל
עולה כי בית המשפט הנכבד קבע כדלקמן:

 

(א)      על המשיבה למסור למערער כל מידע שיש בידיה
על חומרים אשר: “נפלטו, שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה”, כהוראת
סעיף 9(ב)(6)(א) לחוק, בין אם הוא נוגע לצדדים שלישיים, ובין אם לאו. במידה שהמידע
נוגע לצדדים שלישיים – יש לבצע “שימוע” מוקדם לצדדים שעלולים להיפגע
ממסירת המידע.

 

(ב)      באשר
למידע שאיננו נכלל בסעיף 9(ב)(6)(א) לחוק, הרי שאם הוא
איננו נוגע לצדדים שלישיים, והוא קשור לתחומים שבהם המשיבה פועלת בצורה
מונופוליסטית – על המשיבה למוסרו, אף אם הוא עולה כדי סוד מסחרי או סוד מקצועי או
מידע בעל ערך כלכלי למשיבה, וזאת ככל שמשקל
האינטרס הציבורי למסור את המידע עולה על משקלו של האינטרס הפרטי של המשיבה.

 

(ג)      בנוגע
למקרה שבו יימצא כי קיים מידע, אשר איננו נכלל בקטגוריה של סעיף 9(ב)(6)(א) לחוק,
ובנוסף הוא פוגע בצדדים שלישיים, וגם מהווה סוד מקצועי או מסחרי או מידע בעל ערך
כלכלי – הרי שלגבי מקרה שכזה, בית המשפט הנכבד נמנע מלנטוע מסמרות, בקובעו כי הדבר
נתון לשיקול דעת המשיבה, אשר צריכה לתת לצדדים השלישיים אפשרות להשמיע את
טענותיהם, הן בפניה והן בפני בית המשפט.

 

12.         
המערער מבקש להשיג על פסק הדין – ומכאן הערעור שלפנינו.

 

התפתחויות
לאחר מתן פסק הדין

 

13.         
למותר לציין כי פסק הדין לא הביא את המחלוקת לכלל סיום, שכן
הפלוגתא המרכזית במכלול נגעה לשאלות הבאות: האם חל על המידע המבוקש החריג שבסעיף
9(ב)(6)(א) לחוק, והאם האינטרס הציבורי אכן גובר במקרה זה על האינטרסים העסקיים של
המשיבה, אקוסול וביוסול – ואילו הכרעתו של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים לא
נתנה תשובה ברורה לקושיות אלו.

 

14.         
בין כך ובין כך, לאחר מתן פסק הדין האמור פעלה המשיבה על מנת
להביא את הכרעת בית המשפט הנכבד קמא, כפי שהיא הבינה אותה, לכלל הגשמה. בתאריך
25.1.2011 מסרה המשיבה למערער מכתב (אותו קיבלנו כראיה בהחלטתנו מתאריך
24.11.2011, בנוסף למספר מסמכים נוספים שהגיש המערער (ואשר מסתבר כי אינם רלבנטיים
להכרעה בקוים אותם הנני מתווה כאן) ובגדרו ניתנו תשובות לחלק ניכר מן השאלות שהעלה
המבקש:

 

(א) לגבי שאלות (1), (2)
ו-(6), שצוינו במכתב הדרישה שנזכר בפיסקה 3 שלעיל – מסרה המשיבה תשובה מלאה,
לשיטתה;

(ב) בנוגע לשאלה (3)
שבמכתב הדרישה הנ”ל – המשיבה טענה כי היא איננה יכולה להעביר למערער את המידע
המדויק שהתבקש, שכן המדובר בסוד מסחרי, ובנוסף, מתן מענה מדויק יפגע בצדדים
שלישיים (אקוסול וביוסול). עם זאת, המשיבה סיפקה נתונים כלליים בנוגע לשאלה, ובכך
היא ענתה, לסברתה, על השאלה, למצער בצורה חלקית;

(ג)  באשר לשאלה (4)
שבמכתב הדרישה הנ”ל – המשיבה הסבירה כי מסירת המידע בתשובה לשאלה זו יהווה
פגיעה בצדדים שלישיים;

(ד) לבסוף, המשיבה ציינה
בנוגע לשאלה (5) שבמכתב הדרישה הנ”ל כי המידע שהתבקש הינו סוד מסחרי, ובנוסף
כי מסירתו תפגע בצדדים שלישיים.

 

           משסקרנו את השתלשלות הדברים עד הנה,
נציג עתה את עמדות הצדדים בערעור.

 

תמצית
טענות הצדדים בערעור

 

15.         
המערער טוען כי בית המשפט הנכבד לעניינים שגה, בכך שהוא נמנע
מלהכריע בשאלה, האם סעיף 9(ב)(6)(א) לחוק חל על המידע מושא העתירה. לגופו של עניין
זה, המערער טוען כי פרשנות התקנות השונות שבהן מופיע המונח “סילוק” –
צריכה להוביל למסקנה כי אכן המידע שהוא מבקש נוגע לחומרים אשר “סולקו”,
ועל כן חל בעניין בקשתו סעיף 9(ב)(6)(א) לחוק. בנוסף סבור המערער כי המשיבה לא
עמדה בחובה שמוטלת עליה להראות כי המידע המבוקש עולה כדי סוד מסחרי, או לבסס כי
הוא פוגע בצדדים שלישיים. לבסוף, המערער מדגיש כי לשיטתו בית המשפט הנכבד קמא לא
נתן את המשקל הדרוש לאינטרס הציבורי ולסיכון הרב הנשקף לציבור מפעולות המשיבה.

16.         
בתגובתה לערעור מעלה המשיבה מספר טענות-נגד: לשיטתה של המשיבה
– יש לדחות את הערעור מפאת חוסר ניקיון כפיו של המערער. בהקשר זה טוענת המשיבה כי
המערער נמנע מלהציג בפני בית המשפט את קשריו ההדוקים למתחרותיהן העסקיות של המשיבה
ושל אקוסול וביוסול, ובהתאם לכך המערערת סבורה כי כל תכליתו של ההליך הינו להשיג
מידע, אשר יסייע למערער ולשותפיו לקבל יתרון עסקי בלתי-הוגן. טענה מקדמית נוספת
שהמשיבה מעלה היא כי קיימת בעייתיות בעובדה שהמערער לא התייחס כלל בערעורו למצב
החדש שנוצר בעקבות פסק הדין, ובפרט לעובדה כי המשיבה סיפקה לו חלק גדול מן המידע
שביקש.

 

           לגופו של עניין המשיבה חוזרת על
טיעוניה שצוינו לעיל באשר לתחולת סעיפים 9(ב)(6) ו-13(א) לחוק על המידע שמבקש
המערער. נוכח העובדה שהמידע מהווה, לדידה של המשיבה, סוד מסחרי, ובנוסף מסירתו
תפגע בצדדים שלישיים – המשיבה סבורה כי אין מקום להתערב בהחלטתה למסור למערער רק
חלק מן המידע.

 

דיון
והכרעה

 

17.         
לאחר שמיעת טענות הצדדים, ועיון במסמכים שהוגשו על ידם, הגעתי
למסקנה כי אם תישמע דעתי, הרי שדין הערעור – להידחות.
הטעמים למסקנתי יובאו בקצרה להלן.

 

18.         
הערעור שלפנינו מעלה שאלות מורכבות בנוגע לדרך הראויה לאזן בין
הזכות שמקנה החוק לקבל מידע, לבין האינטרסים הכלכליים של החברות והגופים שנדרשים
למסור את המידע האמור. בהקשר זה אציין כי אין חולק שהמשיבה הינה גורם מרכזי בתחום
איכות הסביבה בישראל. חשיבותה של המשיבה בתחום זה באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך
שבעלי מפעלים רבים נדרשים להעביר אליה, על פי דין,
את כל החומרים המסוכנים שנוצרים במפעלם (ראו: תקנה 2(א) לתקנות רישוי עסקים (סילוק פסולת חומרים
מסוכנים), התשנ”א-1990
(להלן: תקנות רישוי עסקים)). כמו כן, נדמה שאין מקום להכחיש את
חשיבותו המיוחדת של תחום סילוק הפסולת המסוכנת למאבק לשיפור איכות הסביבה בישראל
(בנושא זה ראו: רע”פ 7861/03 מדינת ישראל נ’ מועצה אזורית גליל תחתון (לא פורסם, 8.5.2006); יששכר רוזן-צבי “של מי הפסולת הזו
לעזאל?! סילוק פסולת וצדק חברתי בישראל” מחקרי משפט כג 487 (2007); עלי בוקשפן, איריס האן וגלעד רוט “הענק
וגננו – על חברות, דיני החברות ואיכות הסביבה” משפט ועסקים יג 101 (2009)).

 

           עם כל זאת – סבורני כי אין צורך שנידרש
לכל הטענות שמעלים הצדדים כאן, קל וחומר שניתן דעתנו להקשרם הרחב יותר של הדברים,
וזאת מאחר ששני טעמים בעלי אופי “מקדמי” – מביאים, בהצטברותם, לתוצאה כי
יש לדחות את הערעור. על כן לא עולה כאן הצורך לבחון לעומק את סבירות שיקול דעתה של
המשיבה בהחלטה, מושא הערעור לגופה.

 

           את הדברים האמורים – אסביר ואפרט מיד
בסמוך.

 

19.         
הטעם הראשון המצדיק את דחיית הערעור לדעתי קשור לכך
שהמערער לא גילה בעתירתו פרטים מהותיים הנוגעים למחלוקת האמיתית שבינו לבין הצדדים
האחרים הנוגעים בדבר. כפי שצוין לעיל, במסגרת העתירה הצהיר המערער על עצמו כי הוא
פעיל סביבתי ומכך השתמע כי הוא מעוניין במידע, מושא העתירה, על מנת לבחון את
פעולותיה של המשיבה בתחום ההגנה על איכות הסביבה. עמדה זו של המערער קיבלה ביטוי
נרחב במסמכים שהגיש, ומהם אביא רק מספר דוגמאות מצומצם: בבקשתו של המערער מתאריך
26.12.2010 לקיים דיון דחוף בערעור הוא ציין, בין היתר, כי: “אי העברת המידע
גורם למצב מתמשך של סיכון האוכלוסיות הקרובות למפעל המשיבה (הפזורה הבדואית, תושבי
באר-שבע), ולסביבה הקרובה (נחל באר-שבע, פליטות לאוויר) ולעובדי המשיבה”;
בכתב הערעור ציין המערער בסעיף 49 במפורש כי: “מניעיו הם חשיפת מידע סביבתי
חיוני לציבור”; לבסוף, בסעיף 1 לסיכומי התשובה בערעור, הודיע המערער כי הוא:
“מונע מתוך חשש ממשי ומוחשי לאירוע סביבתי ובטיחותי באזור מפעל המשיבה”.

 

           בתגובה לעתירה טענה המשיבה כי המצב
האמיתי הוא למעשה אחר, וכי ההקשר שבו הוגשה העתירה – איננו ציבורי, אלא עסקי.
המשיבה הצביעה על מספר קשרים עסקיים שיש למערער עם חברות, אשר מתחרות בה, והיא
טענה כי המידע המתבקש איננו קשור לטיב השמירה על איכות הסביבה, אלא המדובר בנתונים
עסקיים סודיים הנוגעים לפעילותה של המשיבה בתחום תחרותי. בהתאם לכך המשיבה ביקשה
כי בית המשפט לא ייתן ידו לניסיונות של מתחרותיה להשיג הימנה יתרון עסקי בלתי-הוגן
על ידי קבלת מידע הנוגע ללב פעילותה. החשוב לענייננו הוא כי תגובתו של המערער
לטענה זו הייתה כפולה: בתחילה התעלם
המערער מן הטענות, וכאשר הוא נדרש לבסוף להתייחס אליהן – הוא לא הכחיש כי הוא אכן מייצג חברות המתחרות
במשיבה, אך טען כי מאחר שפנייה לקבלת מידע מכוח החוק יכולה להיעשות על ידי כל אזרח
או תושב ללא צורך בהנמקת האינטרס שלו, הרי שהעובדה שהוא קשור בצורה כזו או אחרת
לחברות המתחרות במשיבה – איננה רלבנטית (ראו: פרוטוקול הדיון שהתקיים לפנינו
בתאריך 24.11.2011, עמוד 7, שורות 2-1, 9).

 

20.         
טענה זו אין לקבלה. אמנם, כפי שמציין המערער, סעיף 1 לחוק קובע כי: “לכל אזרח
ישראלי או תושב, הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית, בהתאם להוראות חוק זה”,
ומכאן שזכותו של המערער לבקש את המידע
מושא ההליך, אכן איננה תלויה מלכתחילה בסיבה שבגללה הוא מבקש את גילוי המידע.
יצוין עוד כי סעיף 7(א) סיפא לחוק מוסיף בעניין זה כדלקמן: “אין המבקש חייב
לציין את הטעם לבקשתו”. יחד עם זאת, המערער בחר להביא במסגרת ההליך טעמים
לביסוס בקשתו, והסתבר כי בפירוט הטעמים האמורים הוא גילה טפח וכיסה טפחיים. בהקשר
זה התעלם המערער מן העובדה כי למשיבה מסור שיקול דעת האם
למסור את המידע המבוקש, אם לאו (גם אם לעתים שיקול הדעת בתחום זה הינו מצומצם).
ביחס לשיקול דעת זה ראוי לאזכר את הוראת סעיף 10 רישא לחוק, הקובעת בין היתר, כי:
“בבואה לשקול סירוב למסור מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן
הרשות הציבורית דעתה, בין היתר, לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו”.
הנה כי כן, עינינו הרואות כי עניינו של המערער במידע, ככל שזה
נחשף, אכן משליך בצורה בלתי-מבוטלת על השיקולים הרלבנטיים להכרעה בבקשתו (השוו: פרשת קשת, פיסקה
78; בג”צ 164/97 קונטרם בע”מ נ’ משרד האוצר, אגף
המכס והמע”מ, פ”ד נב(1) 289 (1998)).

 

           זאת ועוד:
על המערער היה לגלות את עובדת היותו קשור למתחרותיה של המשיבה גם מחמת האמור בסעיף
10 סייפא לחוק, שם מצוין שיקול רלבנטי נוסף לשאלת גילוי המידע, והוא:
“[ה]עניין הציבורי שבגילוי המידע מטעמים של…שמירה על איכות הסביבה”.
מעת שהמערער הציג את עתירתו כמושתתת על מוטיבים ציבוריים של איכות הסביבה בלבד,
הרי שנמצא שהוא עיוות במידה מסוימת את התמונה שעמדה לנגד עיניו של כל מי שנדרש
לענין ובכלל זה של בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, זאת אף אם בחינת עניינו של
מבקש המידע – במידע איננה הכלל, אלא החריג בענייני עתירות לפי חוק חופש
המידע (עיינו: סגל, עמוד 160).

 

21.         
גם טעמים שמקורם במשפט המנהלי דוחקים לאותה תוצאה. כידוע, בית
המשפט לעניינים מנהליים דן בעתירות המנהליות המובאות לפניו: “בהתאם
לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים
המחויבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי” (ראו: סעיף 8 לחוק בתי
משפט לענינים מינהליים, התש”ס-2000). בהתאם לכך, חלה על העותר
בפני בית המשפט לעניינים מנהליים החובה המוכרת מתחום העתירות לבג”צ – לנהוג
בניקיון כפיים ולהציג את
עניינו בצורה תמת-לב, תוך גילוי כל העובדות הרלבנטיות הנדרשות לבירור טענותיו
(ראו: בג”צ 421/86 אשכנזי
נ’ שר התחבורה, פ”ד מא(1) 409
(1987); בג”צ 5498/03 מקמל נ’ שר הביטחון,
פ”ד נז(6) 97 (2003)). מן הנתונים שנזכרו לעיל עולה כי המערער לא עמד בחובה זו, ועל כן דין ערעורו
להידחות, ולו מחמת חוסר ניקיון כפיים.

 

22.         
הדברים האמורים מקבלים משנה תוקף מקום בו המערער לא גילה את
המידע שצוין לעיל במסגרת עתירה לגילוי מידע.
כמעט מיותר לציין כי מעותרים המבקשים להשתמש בכלים שמאפשר חוק חופש המידע מצופה להפגין רגישות יתרה לעובדה כי הסתרת מידע בעל חשיבות – עלולה לפגוע בצדדים שהמידע נוגע אליהם, ואזכיר
כי במקורותינו הוטבע לראשונה המונח: “נאה דורש ואין נאה מקיים” (מסכת
חגיגה, יד ע”ב). בנושא זה העירה כב’ השופטת ד”ר ד’ פלפל, בהליך שעסק אף הוא בעתירה לגילוי מידע מכוח החוק, כך:

 

“הניסיון המצטבר מלמדני שמעטים הם
העותרים לקבלת מידע ע”פ חוק חופש המידע, שלנגד עיניהם זכות הציבור לדעת במגמה
ליעל או לשפר את השירות הציבורי. לרוב הפונים בבקשת מידע יש אינטרסים צרים, בין
למטרות אישיות שלהם או למטרות של קבוצות להן הם משתייכים” (ראו: עת”מ
(ת”א) 1480/03 א.פ.י. אמצעי פרסום
ויזום בע”מ נ’ עיריית פתח-תקווה (לא פורסם,
3.11.2002)).

 

23.         
סיכומם של דברים עד הנה: אכן, כפי שכבר צוין לעיל, העובדה כי
למערער היה אינטרס אישי-מסחרי במידע, מושא ההליך, איננה מאיינת את עצם זכותו לבקש
את המידע, ברם הדעת נותנת כי ככל שזה בחר לציין את טעמיו – היה עליו לגלות את זיקתו המדויקת למידע המבוקש (כולל האינטרס המסחרי שיש
לו במכלול), על מנת לאפשר לבית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים לבחון את החלטת
המשיבה על רקע התשתית
העובדתית המלאה הרלבנטית. דין דומה אמור לחול גם כאשר מסתבר בעת הליך בחינת הבקשה
(כאשר המבקש בוחר שלא לציין את הטעמים לבקשתו כלל) כי אין תוכו כברו.

 

24.         
הטעם השני והמצטבר לדחיית הערעור הינו זה: לאחר
מתן פסק הדין, המשיבה פעלה על מנת למסור למערער את המידע שלדעתה עומד בקריטריונים
שהותוו על ידי בית המשפט הנכבד לעניינים מנהליים, והיא אף העבירה אליו תשובות לחלק
ניכר משאלותיו. עובדה זו לא קיבלה כל ביטוי בערעור. מקריאת הערעור מתקבל, איפוא,
הרושם כי המצב העובדתי נותר כפי שהיה בעת מתן פסק הדין, ולא היא. מעבר לכך
שהתנהלות זו גם בה יש מעין חוסר ניקיון כפיים, או חוסר תום לב במשמעותו ובנפקותו
המשפטית (השוו: משה קשת הזכויות
הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי כרך
א’ 35-33 (מהדורה 15, 2007)), הרי שבחירתו של המערער לא להתייחס למשמעות העובדה
שהמשיבה מסרה לו בתאריך 25.1.2011 חלק מן המידע שביקש (זאת למעט הסכמתו לצירוף
המכתב האמור, שניתנה רק בתאריך 20.6.2011) – חוסמת, למעשה, את הדרך לקבלת הערעור
אף לגופו של עניין. במה דברים אמורים?

 

           התזה שמעלה המערער לפנינו היא כי כל המידע שהוא מבקש – נכנס בגדרו של החריג
הקבוע בסעיף 9(ב)(6)(א) לחוק. על מנת להביא טענה זו להקשרה הראוי נזכיר כי המערער
ביקש, בין היתר, מידע אודות: פסולת מסוכנת שאוחסנה אצל המשיבה; פסולת מסוכנת שהועברה לאקוסול לצורכי שריפה; פסולת מסוכנת שיוצאה לחו”ל, ועוד (להרחבה ראו: פיסקה 3 שלעיל). מכאן שבקשתו
של המערער נוגעת למגוון רחב של סוגי פסולת, אשר המערער מבקש לקבץ את כולם תחת
קטגוריה אחת, על ידי כך שהוא טוען כי על כל המידע המתבקש חל החריג שבסעיף
9(ב)(6)(א) לחוק. טענה כללית זו – קשה מאוד לקבל, נוכח השוני הניכר שבין סוגי
הפסולות שלגביהן מתבקש המידע. אדגים ואפרש:

 

           המערער מציין, כי במסגרת התוספת השנייה
לתקנות החומרים
המסוכנים (יבוא ויצוא פסולת חומרים מסוכנים), התשנ”ד-1994 (להלן: תקנות חומרים מסוכנים) מוגדר המונח “סילוק”, בין היתר, גם כ: “ערימה
על-קרקעית או תת-קרקעית (כגון מטמנה)” (סעיף 1) ו-“שריפה ביבשה”
(סעיף 10). בנוסף, בתקנות
רישוי עסקים מוגדר המונח
“סילוק” כך: “לרבות טיפול בחומר מסוכן או בפסולת, והעברתם ממקום
הימצאם”. אכן, נוכח הוראות אלה מוכן אני לקבל כי יש לראות בפעולות מסוימות
שמבצעת המשיבה כ”סילוק”, במשמעות סעיף 9(ב)(6)(א) לחוק, וזאת במקרים
המתאימים ובכפוף לבדיקה פרשנית מעמיקה יותר שתיקח בחשבון, בנוסף, גם את היחס שבין
התקנות האמורות לבין חוק
חופש המידע. עם זאת, ניתוח
מעמיק יותר משהוצג כאן – איננו נדרש על מנת לשלול את עמדתו העקרונית של המערער,
וזאת מן הסיבה הבאה: המערער ביקש מידע לא רק אודות חומרים שנשרפו על ידי המשיבה,
אלא עניינו התרכז גם בחומרים שיוצאו
מחוץ לישראל, ובחומרים אשר הועברו לשריפה וטרם נשרפו,
שמעמדם, כך נדמה, פחות ברור, מאחר שתקנות חומרים מסוכנים
כלל לא מכילות לכאורה התייחסות אליהם. אף הגדרת ה”סילוק” שבתקנות רישוי עסקים (עם דגש שהיא חלה גם על העברת החומר המסוכן, או הפסולת ממקום הימצאם)
– אין בכוחה להביא מזור למערער. הטעם בדבר נעוץ בקריאה ראויה נדרשת של החריג הכלול
בס”ק 9(ב)(6)(א) לחוק, שמדבר ב”חומרים שנפלטו, נשפכו, שסולקו, או
שהושלכו לסביבה”. המילה “סביבה“
היא לדעתי החוט המקשר בין כל החלופות הנזכרות בחריג הנ”ל – בין אם צוין הדבר
במפורש בסעיף הקטן האמור (“הושלכו לסביבה”), בין אם תוצאה זו מתחייבת
מפירוש תכליתי של שאר החלופות, שהרי ככלל אין לדבר – במשמעות אותו סעיף – על
פליטה, או שפיכה, או סילוק שלא לסביבה. מכאן שאין לקבל, לשיטתי, את סברתו של
המערער, לפיה יש לראות בכל חומר שהועבר למשיבה כחומר שחוסה תחת
החריג שבסעיף זה, שכן גם אם החומר “סולק” (במשמעות תקנות רישוי עסקים) – הרי שהוא לא סולק “לסביבה” בשלב שלפני הטיפול הסופי בו (שבו
מתעניין המערער).

 

           בשים לב להערות אלו – נחזור ונתמה: האם
ניתן לסווג חומרים שיוצאו לחו”ל, או חומרים שהמשיבה העבירה
לידיה של אקוסול ושעדיין לא נשרפו –
כחומרים ש”סולקו לסביבה”? מסופקני. חומרים אלה לא נשרפו, נפלטו, נשפכו
לסביבה, או הוערמו בסביבה, ובנוסף, הם לא הושלכו – לסביבה, אלא נמסרו לשם שריפה:
לחברה שמצויה מחוץ לישראל, במקרה הראשון, או לצד ג’, שטרם הספיק לשרוף אותם, במקרה
השני.

 

           ודוק: הקושיה שהעליתי לעיל בנוגע למידע
שביקש המערער נוגעת ישירות לשאלה הרביעית שצוינה במכתבו של המערער מתאריך
15.12.2009 – שהיא, כזכור, אחת משתי השאלות, שעליהן סירבה המשיבה להשיב לאחר פסק
הדין.

 

25.         
ניתן, איפוא, לסכם את האמור לעיל כך: טענתו של המערער כי כל המידע שהוא ביקש – חוסה תחת החריג שבסעיף
9(ב)(6)(א) לחוק הועלתה על ידו במסגרת הערעור כפרופוזיציה עקרונית, שיש להכריע בה
בצורה “בינארית”; פרופוזיציה זו – הנני מתקשה לקבל, אף ללא חקירה מעמיקה
יותר מזו שהוצגה בקצרה לעיל, שכן:

 

(א)      גם אם חלק מטענותיו של המערער נכונות, הרי
שייתכן מאוד שהדיון בהן הוא תיאורטי, שכן המערער קיבל חלק ניכר מן המידע שביקש. המערער לא התייחס לעובדה זו
בערעורו, ובכך נפל פגם משמעותי ומאיין בערעור.

 

(ב)      באשר למידע שטרם נמסר למערער – ברי כי למצער
חלקים מסוימים מן המידע האמור אינם
נופלים לתוך החריג המצוי בסעיף 9(ב)(6)(א) לחוק, כפי שיעידו הערותיי שבפיסקה 24
שלעיל, ויתרה מכן: נראה שקיים מתאם מסוים בין המידע שאיננו חוסה תחת החריג, והמידע
שהמשיבה סירבה למסור למערער לאחר מתן פסק הדין, מושא הערעור (השוו: פרשת קשת, בפיסקה 71).

 

26.         
על דרך הכלל, משנדחתה עמדתו העקרונית של המערער, היה צורך בשלב
זה לבחון את טענותיו הקונקרטיות לגבי המידע שעדיין לא ניתן לו, לאחר פסק הדין. דא
עקא, שטענות כאלה לא נכללות בערעור שלפנינו – ועל כן אין מנוס בנסיבות אלו מדחיית
הערעור כולו.

 

           בשולי הדברים ולמעלה מן הנדרש, אציין
כי לתוצאה שאליה הגעתי ניתן היה להגיע גם בדרך נוספת, שאת פרטיה אביא בקיצור להלן.

 

27.         
המערער מיקד את טענותיו בערעורו בשאלת החלתו של סעיף
9(ב)(6)(א) לחוק על המידע שהוא ביקש. בכך מתעלם המערער מן העובדה שהתנגדותה
המקורית של ביוסול למסירת המידע – לא התמצתה רק בסעיף ה”סוד המסחרי”,
שבו עסקנו עד כאן. כפי שציינתי בקצרה בפיסקה 8 סיפא הנ”ל, ביוסול קבעה מפורשת
במכתבה למשיבה כי היא מתנגדת למסירת המידע: “מכוח סעיפים 9(ב)(1), 9(ב)(5)
ו-9(ב)(6) לחוק” (ראו: סעיף 10 למכתבה של ביוסול מתאריך 7.2.2010, נספח 5 לתגובת המשיבה לעתירה המקורית (נספח ב’ לכתב הערעור)).

 

           הנה כי כן, ביוסול לא התבססה רק על
סעיף 9(ב)(6) לחוק, אשר בו עסקנו עד הנה – אלא היא טענה, בנוסף, כי גילוי המידע
עלול: “לשבש את התפקוד התקין של [החברה – ח”מ], או את
יכולתה לבצע את תפקידיה” (סעיף 9(ב)(1) לחוק), או לחלופין כי המדובר במידע
אשר: “נוגע לניהול פנימי של [החברה – ח”מ], שאין לו נגיעה או חשיבות
לציבור” (סעיף 9(ב)(5)). גם נתון זה משפיע, איפוא, על המכלול, מאחר שהמערער
כלל לא התייחס לסוגיה האם הסעיפים שצוטטו לעיל חלים על המידע שהתבקש. זאת ועוד:
ממילא, ברי כי החריג שבסעיף 9(ב)(6)(א) לחוק איננו חל על הסעיפים 9(ב)(1)
ו-9(ב)(5) לחוק. אשר על כן, גם אם היה ניתן לקבל את טענתו של המערער, כי סעיף
9(ב)(6)(א) חל על כל המידע המתבקש במלואו – אפשרות שעל הבעייתיות שבה עמדתי כבר
לעיל – עדיין לא היה בכך כדי להוות אפילו התחלתו של טיעון בנוגע לסעיפים הקטנים
הנ”ל (על אף שסעיף 9(ב)(5) לחוק מכיל אף הוא הסתייגות מסוימת, שמקבלת ביטוי
בניסוח: “שאין לו נגיעה או חשיבות לציבור”).

 

28.         
נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לדחות את הערעור, בלא צו
להוצאות.

 

                                                                                                ש
ו פ ט

 

השופט
י’ עמית:

 

           אני מסכים.

 

           איני משוכנע כי מסירת מידע מסחרי
למתחרה מסחרי עולה בקנה אחד עם הרציונלים והתכליות שבבסיסי חוק חופש המידע, ועד
כמה יש בכך כדי להשפיע על נקודת האיזון בין הזכות למידע לאינטרסים אחרים (לתכליות
שבבסיס החוק ראו, לדוגמה, עע”מ 9341/05 התנועה לחופש המידע נ’ רשות החברות
הממשלתיות (לא פורסם,
19.5.2009) בפסקה 15 והאסמכתאות שם). נוכח התוצאה אליה הגיע חברי, אותיר שאלות אלה
בצריך עיון.

 

                                                                                                ש
ו פ ט

 

השופטת
א’ חיות:

 

1.        השאלה המהותית שהועמדה לבירור בערעור דנן
היא – האם המידע שנתבקש על-ידי המערער בא, כולו או מקצתו, בגדר החריג הקבוע בסעיף
9(ב)(6) לחוק חופש המידע, תשנ”ח-1998 (להלן: חוק חופש המידע או החוק),
שאם כך הוא רשאית הרשות שלא למסור את המידע. שאלה נוספת הנגזרת מן השאלה הראשונה
אשר הועמדה אף היא לבירור בערעור דנן, היא השאלה האם יש להחיל במקרה זה את החריג
לחריג הקבוע בסעיף 9(ב)(6)(א) לחוק, ומכוחו יש להורות לרשות למסור את המידע הגם
שהוא בא בגדר החריג האמור?

 

           למען הבהירות מן הראוי להביא להלן את
הוראות החוק הרלוונטיות הנזכרות לעיל. סעיף 9(ב)(6) לחוק חופש המידע קובע כי:

 

“רשות ציבורית אינה חייבת
למסור מידע שהוא אחד מאלה:

(1) …

[…]

(6) מידע שהוא סוד מסחרי או סוד
מקצועי או שהוא בעל ערך כלכלי שפרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית בערכו, וכן מידע
הנוגע לענינים מסחריים או מקצועיים הקשורים לעסקיו של אדם, שגילויו עלול לפגוע
פגיעה ממשית באינטרס מקצועי, מסחרי או כלכלי …”

 

           לחריג האמור, אשר בהתקיימו אין חובה על
הרשות למסור מידע, נקבעו שני חריגים אשר את המידע הנוגע אליהם על הרשות למסור
למרות היותו מידע מן הסוג המפורט בסעיף 9(ב)(6). מבין שני החריגים האמורים שנקבעו
לחריג, הרלוונטי לעניינו הוא זה הקבוע בסעיף 9(ב)(6)(א) והמתייחס ל:

 

“מידע על חומרים שנפלטו,
שנשפכו, שסולקו או שהושלכו לסביבה”

 

           בפסק דינו קבע בית משפט קמא כי לא
הובאו במקרה דנן ראיות קונקרטיות מספקות ביחס לכל חלקי המידע המבוקש ועל כן הוסיף
בית המשפט וקבע כי הוא נמנע ממתן הוראה אופרטיבית למסירת המידע ותחת זאת ניתן
על-ידו צו הצהרתי שעל תוכנו עמד חברי השופט ח’ מלצר (ראו פסקה 11לפסק דינו).

 

2.        חברי השופט ח’ מלצר סבור כי נוכח שני
טעמים מצטברים בעלי אופי מקדמי, דין הערעור להידחות ואין צורך להידרש במקרה דנן
לסוגיות המהותיות שהועלו בו. הטעם
הראשון עליו סומך השופט מלצר
את מסקנתו זו נעוץ בעובדה שהמערער יצר בעתירתו מצג כאילו הוא מעוניין במידע על-מנת
לבחון את ההשלכות שיש לפעולותיה של המשיבה על איכות הסביבה, אך נמנע מלגלות כי הוא
קשור לגורמים עסקיים המתחרים במשיבה. חברי ער לכך שעל-פי הוראת סעיף 7(א) לחוק
חופש המידע “אין המבקש חייב לציין את הטעם לבקשתו”, אך הוא סבור כי עניינו של המערער במידע, ככל שזה נחשף,
יכולה להיות לו השלכה בלתי-מבוטלת על
השיקולים הרלוונטיים שאותם רשאית הרשות לבחון על-פי סעיף 10 לחוק חופש המידע,
בבואה להחליט האם יש למסור מידע שנתבקש או שמא יש לסרב למוסרו מכוח הוראות סעיפים
8 ו-9 לחוק. על כן, כך מוסיף חברי וקובע, אי חשיפת הקשר שיש למערער למתחרים עסקיים
של המשיבה מהווה התנהלות בחוסר ניקיון כפיים מצדו והדבר מצדיק לגישתו את דחיית
הערעור, בייחוד בהינתן הטעם המקדמי השני שעליו הוא עומד והנוגע לכך שהמערער נמנע
מלציין בכתבי הטענות שהגיש בערעור כי בינתיים, ובעקבות פסק דינו של בית משפט קמא,
נמסר לו חלק לא מבוטל מן המידע שביקש (לשיטת המשיבה היא מסרה את מלוא המידע שאותו
היא מחויבת למסור על-פי החוק). גם בכך מצא חברי השופט מלצר “מעין חוסר ניקיון
כפיים, או חוסר תום לב במשמעותו ובנפקותו המשפטית”.

 

           יתרה מכך, חברי סבור כי התפתחות זו
חוסמת מבחינה מעשית את הדרך לקבלת הערעור והופכת את הדיון בו, ככל שהדבר נוגע
לחומר שכבר נמסר, לדיון תיאורטי גרידא ואילו בכל הנוגע למידע שטרם נמסר למערער
נראה לחברי כי לפחות חלקים מסוימים ממנו אינם באים בגדר החריג לחריג הקבוע בסעיף
9(ב)(6)(א) לחוק, עליו סומך המערער את טענותיו. עוד ציין חברי השופט מלצר בפסק
דינו, כטעם חלופי לדחיית הערעור, כי המערער מיקד את טענותיו בשאלת תחולתו של החריג
לחריג הקבוע בסעיף 9(ב)(6)(א) לחוק, והתעלם מן העובדה שהתנגדותה של ביוסול (שותפה
עסקית של המשיבה) למסירת המידע נשענה על סעיפים נוספים המאפשרים לרשות בהתקיימם
שלא למסור מידע שנתבקש (סעיפים 9(ב)(1) ו-9(ב)(5) לחוק חופש המידע).

 

3.        דעתי שונה. נקודת המוצא של חוק חופש המידע
והתכלית המרכזית שביסודו צוינה בסעיף 1 לחוק הקובע כי “לכל אזרח ישראלי או
תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית בהתאם להוראות חוק זה”. עצם הזכות לקבלת
מידע על-פי החוק אינה מושפעת מכך שלמבקש עניין אישי, עסקי או אחר, במידע שנתבקש
ועל כן, כפי שהזכיר גם חברי, אין המבקש חייב לציין בבקשה לקבלת מידע את הטעם
לבקשתו (סעיף 7(א) לחוק). בסעיפים 8 ו-9 לחוק נמנו מקרים שבהם רשאית הרשות לדחות
בקשה לקבלת מידע (ובמקרים המנויים בסעיף 9(א) היא אף מחויבת לעשות כן). ביחס
למקרים אלה ניתן לרשות הציבורית שיקול דעת האם למסור את המידע או לסרב למוסרו, תוך
שעליה להביא בחשבון, בין היתר, את השיקולים המנויים בסעיף 10 לחוק, הקובע כי:

 

“בבואה לשקול סירוב למסור
מידע לפי חוק זה, מכוח הוראות סעיפים 8 ו-9, תיתן הרשות הציבורית דעתה, בין היתר,
לענינו של המבקש במידע, אם ציין זאת בבקשתו, וכן לענין הציבורי שבגילוי המידע
מטעמים של שמירה על בריאות הציבור או בטיחותו, או שמירה על איכות הסביבה”.

 

           מן הפסיקה שעסקה בסעיף 10 לחוק עולה כי
עניינו האישי של המבקש במידע הינו על דרך הכלל נימוק השוקל לזכותו של המבקש – ולא
לחובתו. כך למשל בעע”מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ’ הוצאת עיתון הארץ,
פ”ד ס(4) 217, 245-244 (2006) נקבע כי:

 

“השיקולים הנזכרים בסעיף זה
[סעיף 10 לחוק] אינם השיקולים היחידים הצריכים להדריך את הרשות בהפעלת סמכותה, אך
אזכורם המפורש בסעיף זה יש בו משום הכוונה חקיקתית המיועדת לסמן לרשות הציבורית כי
עליה לייחס משקל ראוי לשיקולים אלה בטרם תחליט לסרב למסור מידע (ראו סגל, הזכות לדעת, 221). כך, למשל, אם הצביע מבקש המידע על ענייננו הפרטי במידע המבוקש, יש בכך
משום נימוק כבד-משקל המטה את כפות המאזניים אל עבר מסירת המידע, אף שהזכות לקבלת
מידע מכוח החוק אינה מותנית לכתחילה בהצגת טעמים לבקשה והמבקש אינו חייב לציין את
הטעם לבקשתו (סעיף 7(א) לחוק)” [ההדגשה
הוספה] (כן ראו עע”מ 7024/03 גבע
נ’ גרמן, פסקה 18 לפסק דינה של השופטת ע’ ארבל
(לא פורסם, 6.9.2006); עע”מ 10845/06 שידורי
קשת בע”מ נ’ הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו,
פסקה 78 (לא פורסם, 11.11.2008); עע”מ 1825/02 מדינת ישראל, משרד הבריאות נ’ איגוד בתי אבות – א.ב.א.,
פ”ד נט(3) 726, 735 (2005)).

 

           עמד על כך גם פרופ’ זאב סגל בספרו הזכות לדעת באור חוק
חופש המידע 221 (2000) (להלן: סגל) באומרו:

 

“… מכוח הסעיף [סעיף 10]
מתחזקת הבקשה לגילוי מידע, נוכח טעם אפשרי לחיסוי מידע, אם המבקש הצביע על זיקתו
המיוחדת למידע המבוקש על ידו. גישה זו של המחוקק צועדת בד בבד עם ההשקפה, שהתבטאה
בחקיקה עניפה, בטרם חוק חופש המידע, שהכירה בזכות לקבל מידע בעל אופי פרטי,
כשהמבקש הראה את האינטרס האישי המיוחד שלו בקבלת המידע”.

 

           אינני מוציאה אמנם מכלל אפשרות כי ככל
שמידע מסוים שנתבקש בא בגדר החריג הקבוע בסעיף 9(ב)(6), משום שהוא מהווה “סוד
מסחרי” או “סוד מקצועי” או מידע אחר מן הסוגים שפורטו בסעיף
ופרסומו עלול לפגוע פגיעה ממשית באינטרסים מקצועיים מסחריים או כלכליים כאמור שם,
כי אז בבוא הרשות לשקול האם למסור את המידע או לסרב למוסרו תוכל היא במקרים אלה
לשקול לחובת מבקש המידע, כשיקול אחד בין יתר השיקולים, את העובדה שיש לו עניין
עסקי בו. זאת בניגוד לגישה הנוהגת דרך כלל בהקשר, כמפורט לעיל. אולם, על-מנת שתוכל
הרשות לכתחילה לסרב למסירת המידע ולבחון את השיקולים הצריכים להחלטתה בעניין זה,
יש צורך לברר האם אכן מדובר באחד המקרים בהם היא מוסמכת לעשות כן על-פי סעיפים 8
ו-9 לחוק. במילים אחרות, השאלה הראשונה שיש להכריע בה בהקשר זה היא האם אמנם מדובר
באחד המקרים המנויים בסעיפים אלה, שאם לא כן אין לרשות שיקול דעת לסרב למסירת
המידע וממילא השאלה אם יש או אין למבקש המידע עניין אישי כזה או אחר במידע שנתבקש
איננה רלוונטית. יפים לעניין זה דבריו של פרופ’ זאב סגל בספרו הנ”ל: “לא
יכול להיות ספק בכך, כפי שמראה הניסיון במדינות אחרות, שלעתים ייעשה שימוש בחוק
על-ידי גורמים בלתי ראויים ואף למטרות בלתי ראויות. אין בכך כדי להפחית מתרומתה
הציבורית-כללית של ההכרה הרחבה בחובה לגילוי מידע ציבורי” (סגל, 160).

 

           לפיכך אני סבורה כי במקרה דנן לא ניתן
לחסום את דרכו של המערער אל המידע שנתבקש מן הטעם שנהג בחוסר ניקיון כפיים ולא
גילה את העניין האישי שיש לו במידע, טרם שהוכרעה השאלה האם מדובר אכן במידע הבא
בגדר החריג שבסעיף 9(ב)(6) ואם כך האם מדובר במידע הבא בגדר החריג לחריג שבסעיף
9(ב)(6)(א) (שאז אין לרשות שיקול דעת שלא למסור את המידע והיא מחויבת למוסרו).

 

4.       אוסיף
ואציין כי הטעם המקדמי השני עליו נסמך חברי השופט מלצר לצורך דחיית הערעור, אף הוא
מעורר קושי בעיני. ראשית ראוי לציין כי במועד שבו הוגש הערעור המקורי (26.12.2010)
טרם העבירה המשיבה למערער את המכתב הנושא תאריך 25.1.2011 ובו המידע אשר, לשיטתה,
ממצה את בקשתו. אכן, משהגיש המערער ביום 12.6.2011 כתב ערעור מתוקן (מסיבות שאינן
קשורות למשלוח אותו המכתב), ניתן היה לצפות כי יציין בו את העובדה שבינתיים קיבל
לידיו במסגרת המכתב הנ”ל חלק מן המידע שנתבקש. זאת, גם אם לשיטתו אין באותו
המכתב משום מענה שלם וממצה לבקשתו. אך בהקשר זה לא למותר להזכיר כי כבר ביום
1.6.2011, קרי אחד עשר ימים לפני הגשת כתב הערעור המתוקן, הגישה המשיבה בקשה
לצירוף ראיות חדשות ובהן המכתב האמור מיום 25.1.2011. עוד יש לציין כי בתגובתו
לבקשה זו הסכים המערער לצירופו של המכתב. על כן, מוקשית בעיניי המסקנה כי המערער
נהג בעניין זה בחוסר תום לב. כמו כן, אין מקובלת עליי מסקנתו של חברי בפיסקה 24
לפסק דינו, לפיה בחירתו של המערער שלא
להתייחס לכך שהמשיבה מסרה לו בתאריך 25.1.2011 חלק מן המידע שביקש, חוסמת את הדרך
לקבלת הערעור גם לגופו של עניין.

 

5.       העובדה
כי השותפה העסקית של המשיבה (ביוסול) התנגדה למסירת המידע שנתבקש בהסתמך על סעיפי
חיסיון נוספים שבחוק חופש המידע (סעיף 9(ב)(1) וסעיף 9(ב)(5)), הועלתה על-ידי חברי
השופט מלצר כטעם חלופי לדחיית הערעור. עובדה זו אף היא אינה מצדיקה בעיניי את
דחייתו של הערעור ולו משום שהמשיבה עצמה לא הזכירה סעיפים אלה בהתנגדותה למסירת
המידע המבוקש והסתפקה בהקשר זה בהפניה למכתבה של ביוסול מיום 7.2.2010. בנסיבות
אלה, ספק בעיני אם יש להטיל על המערער את הנטל להתייחס לסעיפים האמורים ומכל מקום הימנעותו
מעשות כן אינה מהווה לדעתי טעם מספיק לדחיית הערעור.

 

6.       בשל כל
הטעמים המפורטים לעיל ואילו נשמעה דעתי, היינו מחזירים את הדיון אל בית משפט קמא
על-מנת שיערוך בירור מתאים ויקבע ממצאים ומסקנות באשר לסיווגו של המידע המבוקש,
ככל שזה לא נמסר בינתיים לידי המערער. רק לאחר סיווגו של המידע ולאחר הכרעה בשאלה
האם הוא בא בגדר סעיף 9(ב)(6) לחוק ואם כן, האם הוא בא בגדר החריג לחריג שבסעיף
9(ב)(6)(א), על בית המשפט להוסיף ולהכריע (ככל שהדבר יידרש) בשאלה האם הייתה הצדקה
לסרב למסור את יתרת המידע שטרם נמסר, וזאת בהינתן מכלול השיקולים הצריכים לעניין
ובהם העניין העסקי הנטען שיש למערער במידע.

 

                                                                                                ש
ו פ ט ת

 

           הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח’
מלצר.

 

           ניתן היום, י’ ניסן התשע”ב
(2.4.2012).

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10095620_K09.doc מה

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר
אינטרנט, www.court.gov.il

 

 

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק“
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש