בחזרה לפורם “חוק ומשפט” באתר תפוז
בחזרה לפורם “חוק ומשפט” באתר תפוז
|
לפני שלוש וחצי שנים עזבתי בטריקת-דלת את פורום חוק ומשפט של “תפוז”, מתוך כוונה מוצהרת שלא לשוב שמה לעולם *** אחד מידידי מפציר בי לחזור, ואני מוכן לכך – בתנאי שיובטח לי חופש הביטוי.
שלום למשתתפי הפורום,
לפני כשלוש וחצי שנים עזבתי את הפורום הזה, בברכת “שלום לעולמים”.
כבר אז היו שביקשוני לחזור בי, אבל ההערות שליוו את הנסיון להחזיר אותי רק חיזקו אותי בדעתי שעלי לממש את החלטתי – וכך עשיתי.
ידידי משה מעוז לא הרפה ממני במהלך כל השנים האלה, ולאחרונה הוא חזר וביקשני, ואף קרא לי פומבית, מעל במת הפורום הזה, נלחזור ולהשתתף בו.
הבטחתי למשה לחשוב על הנושא ברצינות, ואת הבטחתי זו מימשתי. מימשתי, והחלטתי לחזור לפורום, אם אוכל לממש בו את חופש-הביטוי, אשר בגלל הפגיעה בו עזבתי את הפורום, כאמור.
אומר כבר כאן: אני לא עושה טובה לאיש בכך שאני חוזר לפורום, ואיש לא עושה לי טובה שהוא “מרשה” לי להתבטא מעל הבמה הזאת, כי, בסך-הכל, לכל אחד יש אינטרסים משלו, ואם ישנה התנגשות-אינטרסים, כל אחד עושה מה שנוח לו.
ככבד-פה וכבד-לשון ידוע, הייתה לי בעייה לנסח את הודעת החזרה לפורום, אלא שכמאמר חז”ל “צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים”, עזר לי חברי סער סיקלאי, מנהל קהילת עורכי-דין ומשפטנים בקפה דה-מארקר, וסיפק לי את ה”פלטפורמה” ואת השלד לדברים שרציתי לומר לכם כאן, ולא ידעתי איך.
אבל לפני שנדבר על קפה דה-מארקר, אני רוצה לדבר על חופש-הביטוי, אשר בלעדיו אין לי מה לעשות כאן.
חופש-הביטוי עליו אני מדבר כאן נבחן בג’ מישורים:
א. מישור היחסים ביני לבין המשתתפים בזהותם האמיתית;
ב. מישור היחסים ביני לבין הנמצאים כאן בזהות בדוייה;
ג. מישור הביקורת על צדדים שלישיים אשר אינם משתתפים בפורום הזה – בעיקר שופטים, כמובן.
במישור היחסים ביני לבין המשתתפים בזהותם האמיתית לא היו לי מעולם בעיות כלשהן: לא פגעתי באיש ולא נפגעתי על ידי איש, וגם איש לא טען שפגעתי בו. כאשר בני אדם מתווכחים בזהותם האמיתית, הם נזהרים בדבריהם, וגם את הביקורת הקשה ביותר הם מביעים בצורה תרבותית, המאפשרת להתווכח איתם, ולומר להם את הדברים הקשים ביותר – גם כן בצורה תרבותית.
הקושי האמיתי הוא במישור היחסים ביני לבין הנמצאים כאן בזהות בדוייה. אלה לא מהססים להגיד עלי את הדברים הכי אידיוטיים, בידעם שאיש לא יוכל לחשוף ברבים את ערוות אווילותם. מי שפוגע בי כך, מתחת לחגורה, אני זכאי לפגוע בו גם כן, בבחינת “ענה כסיל כאיוולתו”. אני רוצה את הזכות לפגוע בו קשות, לעלוב בו מידה-כנגד-מידתו. שלא יישן בלילות. שירגיש מה זו פגיעה.
האם זה עומד בסתירה ל”אל תלבין פני חברך ברבים”? לא, כיוון שה”אנונימוסים” האלה באים לכאן ללא פנים, ממילא אין להם מה להלבין.
ובמלים אחרות – מי שפוגע בי בעילום-שם, אני רוצה את החירות המוחלטת לפגוע בו בכל צורה שאמצא לנכון.
ומכאן אל חופש-הביקורת על צדדים שלישיים, אשר אינם משתתפים בפורום, ואנחנו איננו פונים אליהם בלשון-נוכח (קרי: בגוף שני), ורק מדברים עליהם, בלשון נסתר (קרי: בגוף שלישי).
מי שאינו משתתף בשיח הזה יכול להיפגע, אבל לא יכול להיעלב, כי איש לא פנה אליו.
מי שנפגע, עומדות לו ההגנות אשר בחוק איסור לשון-הרע, ועל כך אדברה כאן.
הביקורת על הזולת, במיוחד על אנשי-ציבור, שני רבדים לה – רובד העובדות, ורובד הפרשנות, הבעת-הדיעה.
רובד העובדות צריך להיות מושתת על עובדות-אמת, ואם ישנה מחלוקת על העובדות, חופש-הביטוי מתיר להתווכח עליהן, כל עוד אומרן של העובדות מבהיר שהן “ככל הידוע לו”, וכו’, או שהוא מסתמך על דברים שכבר פורסמו, או שמובן מהקשרם של הדברים שהוא לא “קובע” עובדות, אלא מביא את מה שידוע לו.
לי, אישית, מעולם לא הייתה בעייה עם זה, כי כאשר אני מדבר על שופטים – שהם העומדים אצלי במרכז המטרה – אני מסתמך על הכתובים בלבד, ואת הכתובים אי-אפשר להכחיש.
הבעייה מתחילה כאשר מפרשים את העובדות, והפרשנות היא זו אשר פוגעת בנשוא הביקורת. חוק איסור לשון-הרע מתיר-כידוע, הבעת-דיעה, אבל הבעייה היא שאבירי “חופש הביטוי”, אלה אשר “מקבלים את הביקורת באהבה, למרות שברון הלב ועגמת-הנפש”, מקבלים אותה באהבה רק כאשר היא מתייחסת לאחרים, ולא להם.
והוא הדין גם באשר למנהלי-פורומים, אשר לא מוכנים לאפשר פרשנות פוגעת. מבחינתם חופש-הביטוי מאפשר רק פרשנות מחמיאה – בעיקר על שופטים, כמובן. אם תכתוב על אהוד אולמרט, למשל, ועל דורית ביניש, למשל, שהם מושחתים, לגבי אולמרט הם לא יגידו דבר, ואילו לגבי ביניש הם יגידו לך שזה “סגנון בוטה ומשתלח” – למרות שהסגנון זהה בשני המקרים.
אתן דוגמה הכי קיצונית שאפשר על המימשק שבין העובדות לבין הבעת-הדיעה.
נניח ששופט פלוני מאחר בחצי דקה להיכנס לאולם, וזה קורה לו פעם בחצי שנה. להגיד עליו שהוא “מושחת” רק בגלל זה, זו הבעת דיעה אווילית (ובלעז: אידיוטית), אבל עדיין זו הבעת-דיעה, ומי שרוצה להביע דיעה אידיוטית, חופש-הביטוי מגן גם עליו.
כמובן שמי שמביע דיעות כאלה, חופש-הביטוי מתיר לאחרים לומר עליו שהוא אידיוט, ואם הוא רוצה לומר שהאיוולת הזאת הייתה חד-פעמית, ולכן אין בכך ראייה לאידיוטיות שלו – שיבוא ויתווכח על כך.
כאשר אני מביא עובדות על השופט אדמונד לוי, למשל, אני עומד על זכותי לטעון, על סמך אותן העובדות, שהוא מושחת, שקרן וכו’. ראו, למשל, את זה:
https://www.quimka.net/a8390-אדמונד-לוי-מומחה-למשפט-פלילי
או, למשל, את זה:
https://www.quimka.net/a301751-השופט-אדמונד-לוי-קשקשן-חצוף-ופחדן
ומי שרוצה לראות את אדמונד לוי משווה את בית הדין הרבני לצורר הנאצי, יעיין כאן:
https://www.quimka.net/a9089-השופט-אדמונד-לוי-כבר-לא-מפתיע
כאשר אני מביא עובדות על השופט יהונתן עדיאל, למשל, אני עומד על זכותי לטעון, על סמך אותן העובדות, שהוא קשקשן, אידיוט, מושחת, נלעג, שקרן וכו’. ראו, למשל, את זה:
כאשר אני מביא עובדות על השופט סלים ג’ובראן, למשל, אני עומד על זכותי לטעון, על סמך אותן העובדות, שהוא חלאת-אדם וכו’. ראו, למשל, את זה:
וכאשר אני מביא עובדות על נשיאת ביהמ”ש העליון, דורית ביניש, למשל, אני עומד על זכותי לטעון, על סמך אותן העובדות, שהיא טיפשה, ומה לא (ראה להלן).
כמובן שאין לי מונופול על החוכמה, ולכן פרשנותי על עובדות אלה ואחרות יכולה להיות שגוייה, חסרת-שחר, או אפילו אידיוטית, ומי שחושב כך – אני אגן על זכותו לומר עלי את כל מה שהוא רוצה.
וזה מביא אותי אל קפה דה-מארקר.
מישהו, באחד הדיונים שם, הפריח את האמירה “דורית ביניש טפשה”, ולא רק שהוא נשאר בחיים, אלא שהנהלת הפורום לא מחקה לו את זה, ואף לא העירה לו דבר.
בא משתתף אחר, ואמר לקודמו משהו מעין אתה לא יכול להפריח דברים כאלה בלי עובדות.
את הכפפה שהשליך המשתתף השני לרגליו של המשתתף הראשון הרמתי אני (הרי כך זה בפורומים, שהכל מדברין עם הכל), אבל כיוון שבאותו הדיון הנושא הזה היה רק “אגבי-שבאגבי”, מצאתי לנכון לפתוח דיון חדש, אשר ייוחד לנושא הזה, וכותרת נתתי לו: על טיפשותה של דורית ביניש.
העובדות עליהן השתתי את טיפשותה של ביניש היו ידועות ומוכרות לעייפה: היא התנגדה לבחירת שופטים בתקופת כהונתה של ממשלת מעבר, בסברה, מן הסתם, כי הציבור זכרונו קצר מלזכור שהיא-עצמה נבחרה בתקופת כהונתה של ממשלה כזאת, ובסופו של דבר, הצלחתה לדחות את בחירת השופטים עד לאחר הבחירות עלתה לה ביוקר – הן מבחינת הרכבה של הוולב”ש החדשה, והן מבחינת השופטים שנבחרו.
על סמך העובדות האלה הבעתי את הדיעה שביניש היא טיפשה, ואכן התפתח דיון בנושא הזה, עד שסער סיקלאי החליט למחוק את הדיון כולו. ההסברים שקיבלתי אחרי כן, מפי דוברו (כנראה) עו”ד אמיר לירן (חברי גם מחוץ לפורום) הזכירו לי את שיטת הנימוקים המתחלפים: נופל נימוק אחד שלך, אתה אומר רגע-רגע, יש לי נימוק אחר.
הנימוק הראשון היה הכותרת הפוגעת, לא התוכן, אבל הכותרת שיקפה בדיוק את התוכן, וזה הרי תפקידן של כותרות, מאז המצאתו של הכתב.
הנימוק השני היה “שפת רחוב”, וכמובן שזה הסבר חסר-שחר, משום שציון העובדות היה הכי יבש שאפשר, והמילה “טיפשות” היא פרשנות מארץ הפרשנויות, אשר אפשר לקבלה או לדחותה, אבל זו לשון תקנית, המצוייה בכל המילונים המכובדים ביותר.
הנימוק השלישי היה ה“אווירה”, אבל איש לא טען שפגעתי ב”אווירה” של הפורום, ובכלל יש בכל פורום ויכוחים לוהטים, ולא תמיד האווירה נוחה לכל אחד מהמשתתפים.
את מלוא רוחב היריעה של המחלוקת פרסתי על פני חמישה מאמרים בהאתר של קימקא, המדברים בעד עצמם – ואלה הם:
https://www.quimka.net/a344064-עו-ד-על-חופש-הביטוי-והלוגיקה-המשונה-בקפה-דה-מארקר-מהי-שפת-רחוב
אני מקווה שעכשיו ברור לכל לאיזה חופש-ביטוי אני מצפה בפורומים בהם אני משתתף, ומי שלא חפץ בי – אין בליבי עליו שום רגשי טינה.
חג שמח,
שמחה ניר, עו”ד