הסחף
הסחף
במקום שרבנים יורו לצאן מרעיתם, דווקא, לא להיכנע, כאשר המטרה היא הוצאה לשמד – יצירת תבנית מדינית מנוכרת, לגמרי, ליהדות ולמורשתה – הם פועלים לפי מיתווה התעמולה המרושעת, הקובעת, שכל עמידה על עקרונות היהדות, זו פרישה מן ה”ציבור” והגברת שנאת ישראל…. ואיך מחזירים את עם ישראל לדרך הישר, אם מתעקמים עם כל עקמומיות של עוכרי ישראל?
ב”ה
הסחף
למה נקבע “יום השואה” ביום כ”ז בניסן?
למה נקבע “יום השואה” ביום כ”ז בניסן? שתי סיבות לכך, ושתיהן, ממניעים זרים; וליתר דיוק – מניעים אנטישמיים!!! שניהם מטעמי התנכרות למורשת ישראל, באדיקות מירבית. כנ”ל, הצפירה השערורייתית!
במקום שרבנים יורו לצאן מרעיתם, דווקא, לא להיכנע, כאשר המטרה היא הוצאה לשמד – יצירת תבנית מדינית מנוכרת, לגמרי, ליהדות ולמורשתה, הם פועלים לפי מיתווה התעמולה המרושעת, הקובעת, שכל עמידה על עקרונות היהדות, זו פרישה מן ה”ציבור” והגברת שנאת ישראל…. והרי, מלכתחילה, הפרישה מן היהדות סיבתה היא – שנאת ישראל, אז, איפה ההגיון בקביעה השקרית הזו? ואיך מחזירים את עם ישראל לדרך הישר, אם מתעקמים עם כל עקמומיות של עוכרי ישראל? כיצד יבין העם שזה עקום? האם מישהו מאמין, שקיום – אם אינך יכל לנצח את השטן, הצטרף אליו – מקנה לנו את אהבת העם, או, את הערכתו? האם כך אנו “מתנחלים בלבבות”? בדיוק להיפך! כל כניעה לדרך העיוועים של עוכרי ישראל, מוסיפה עוד ועוד חילול ה’! עם ישראל מבין, שאין לו שום משענת, שאין מי שיוציאו מן המאפליה, בה שיקעו אותו ה”ציונים”!
“הציבור” קדוש, עם ישראל, לא! צה”ל קדוש, תורת ישראל, לא! “המדינה” קדושה, ארץ ישראל, לא!
האם האנטישמיות היהודית פרצה עם ההימנעות מעמידה בצפירה, המזלזלת בקדושי ישראל, ולא מלכתחילה? יגאל תומרקין, אמן “ישראלי”, שהוענק לו, איך לא, “פרס ישראל”, אמר – “כשאני רואה את החרדים בבגדים השחורים שלהם עם הילדים שהם משריצים, אני מבין את הנאצים…”. היהדות מעוררת בפושעים, שהקימו את המדינה ומתווים את המשך פשעיה, שנאה ארכי-נאצית, וככל שנכנעים יותר לנבלה הזו, כן מתגברת השנאה וכן מתעצמת הוצאתה מן הכח אל הפועל. היום, רק “מדינת ישראל” מיישמת את הנאציזם. הוא לא מתקיים בשום מקום אחר בעולם, רק כאן, ובהסכמתם של מורי-דרכם של הקרבנות, שכבר הקריבו הכל, במטרה “להתנחל בלבבות” היודונאצים, אבל, איך מתנחלים בלבבות שאינם? הקריבו את הבכורה, הקריבו את העם, הקריבו את הארץ, ממשיכים להקריב, בעצם החגיגות, כאילו האסון הנורא, של הקמת מדינת כפירה, זדון ודמים, הוא יום שמחה. אף מנאצים את שם הקב”ה, ביחסם לו את היצירה המתועבת הזו.
“אחדות ישראל” עם ה”ציבור” הרע הזה, הוא שקר שלא היה כמוהו בדברי ימי ישראל. מי קבע, מיהו ה”ציבור” הקובע, ואיזה ציבור צריך ללכת אחריו כצאן? מעולם לא היתה שנאת ישראל תהומית כל כך, בתוך העם היהודי, ומעולם לא נכנעו לה בצורה כזו, שרק מוסיפה על השנאה בוז וחילול ה’!
אחרי הצלמים אינם צריכים לרדוף, אני מעידה, כאן, קבל גולשים, והייתי רוצה לפרסם זאת קבל עם ועולם, אבל, לא נותנים, שאיני עומדת בצפירה, זה משפיל אותי! איני מוכנה להיכנע לכל תכתיב של הרודנות הסטאלינאצית!
על פי מורשת ישראל, כאשר יהודי מצוּוה לקיים, קבל העם, מעשה הנוגד את עיקרי היהדות, עליו למות על קידוש ה’ ולא לעשות את שעל פי מיטב אמונתו גורם לזילות היהדות ולרוממות העריצות! אני מאמינה באמונה שלמה, שכל מה שנקבע על ידי הרשעים, אלה שאינם מתאבלים בתשעה באב, ואינם אומרים “קדיש” על מתי ישראל, אסור בתכלית האיסור!! יש לקדש שם שמים, באי קיום הצווים המתועבים, שנועדו להפוך אותנו, מעם שלא יתחשב בגויים, לעוד עם חסר צביון ייחודי וחסר עמוד שדרה!! מממלכת כוהנים וגוי קדוש ל”גוי” גמור!
כדי לרדוף את היהדות, הם מוכנים לעבור גם על חוקי יסוד שלהם. כמו, המלשין והרודף, טדי קולק, יש”ו, שציווה, בהיותו ראש העיריה, לפתוח בירושלים בית קפה, בליל תשעה באב, כדי לחגוג איזה אירוע. הוא, אם לא אכפת לכם, “הציבור”, הוא “המדינה”, הוא “שלטון החוק”, עם דוגמתו עלינו להתאחד…..
מי שקבע בשעתו, שהמדינה של הפושעים הגמורים האלה, היא ה”ממלכתיות”, או “כס אלוק’ ממעל”, היה גאון שטני! בקביעה המתועבת הזו, התיר לציבור המומרים לבצע כל פשע נגד העם היהודי, שהרי, הם ה”ממלכתיות” הקדושה, וצבאם, רודף ישראל, הוא “צה”ל הקדוש”.
עוכרי ישראל מנצחים, כי התבוסתנות היהודית היתה לסחף, שאין לו מעצורים. וכך מחריבים את ארץ ישראל, כך מקיימים כולם את “יום השואה” בחודש ניסן, כשאין לכך שום סיבה, חוץ מאלה שאפרט מיד –
החוזה דייק
הרבנים גם יהיו הראשונים שיבינו אותנו, הראשונים שיתלהבו לענייננו, ומעל הבימה ילהיבו את האחרים.
במשך זמן ארוך ניסו אנ”ש למנוע את קביעת “יום השואה” בחודש ניסן, וכרגיל, לא עמדו זמן רב, ונכנעו! מהרסינו ומחריבינו הוסיפו דגלון על מבצר נוסף שנפל. כי, אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? בדיוק לזה התכוון הרצל, יש”ו:
“לכל חבורה הרב שלה, ההולך עם קהילתו. הכל מתארגנים לחבורות ללא כפייה. החברה המקומית מתלכדת מסביב לרב. כמספר הרבנים, כן מספר החבורות המקומיות. הרבנים גם יהיו הראשונים שיבינו אותנו, הראשונים שיתלהבו לענייננו, ומעל הבימה ילהיבו את האחרים. אין צורך בכינוס אסיפות מיוחדות, רבות מלל, ישבצו זאת בעבודת הקודש. וכך יאה. אנו מכירים את ההשתייכות יחד ההיסטורית שלנו, רק באמונת אבותינו. שכן, מזה זמן רב קלטנו לתוכנו קליטה בל-תימחה את לשונם של לאומים אחרים. הרבנים יקבלו את הודעות האגודה והחברה כסידרן וישמיעו ויסבירו אותן לקהילתם. ישראל יתפלל בעדנו ובעד עצמו… (” מדינת היהודים”, חבורות מקומיות)
וכך קבעו, לצערנו, רבני “ישראל” –
הרב אברהם שפירא:
“מה שנהג הציבור לתת כבוד לנפטרים הוא מנהג מחייב את כל הציבור, ואין לפרוש מן הציבור ובכך לעורר ח”ו ריב אחים. כל מי שלא עומד בזמן הצפירות הללו מגלה חוסר רגישות למכאובו של הזולת(?) ופוגע באחדותו של העם ובזכר קורבנותיו”.
ובמכתב אחר הוסיף:
“עמידת דום לזכר הנופלים במערכות ישראל ולזכר קדושי השואה, היא משום מתן כבוד והתייחדות עם זכר הקורבנות. כך נהגה הרבנות הראשית לישראל בדור האחרון וכך נוהגת היא כיום. לצערנו בתקופה האחרונה יש אנשים שאינם נוהגים כך, מטעמים שונים, וגורמים למתחים מיותרים בין קבוצות אזרחים במדינה. פסיקת הלכה במקרה זה לא תועיל, כי אותם שאינם מכבדים זכר הקורבנות גם לא נשמעים לפסיקת הרבנים. גם לבנו דואב על כך”.
גם הרב מרדכי אליהו סבר, שאדם דתי שלא עומד בצפירה גורם בכך לחילול השם, ואין בזה איסור של “ובחוקותיהם לא תלכו”. ובאחת התשובות כתב:
“אין לפרוש מן הציבור בעת הצפירה ולעורר בכך ריב אחים”.
כלומר, מי שעומד כמו אידיוט, כואב את המתים, ומי שאינו עומד, מזלזל ב”כאבם” של האחרים… גם פרס, יש”ו, שבראשו דמם של אלפי בני ישראל, עומד בצפירה… הוא גם נואם, הנבל!
מכאן אנו למדים, שמי שאחראים לריב-אחים, תמיד, הם הדבקים במורשת ישראל, ואילו, עוכרי ישראל, הם “אחים יקרים”. יתר על כן, הם קובעי הנורמה, וכל אי ציות, למשל, סירוב להחריב את ארץ ישראל, אחראי ל”מלחמת אחים”. עוכרי ישראל מנהלים מלחמת חרמה בעם ישראל, אבל, איכשהו, הם אינם אחראים למלחמה…. כמה עיוות. כמה טירוף נכפה על עמנו האומלל!!!
למה בחודש ניסן
הסיבה הראשונה לקביעת “יום השואה” דווקא לחודש ניסן, היא, בדיוק זו – דווקא, נגד מורשת ישראל! זה פשוט כל כך. והבלוף, כאילו נקבע יום זה, בגלל היותו יום פריצת מרד גיטו ורשה, הוא, בדיוק זה, בלוף, שקר מוחלט, שבו תומך בלי בושה, הרב לאו! גם לו היה זה יום פרוץ המרד, וזה לא! אינך קובע יום בעל משמעות לאומית לדורות, על פי אירוע אחד בתוך תקופה, שאותה מבקשים לציין. מרד גיטו ורשה לא היה המרד היחיד בתוך ה”שואה”, של”הצלחתה” תרם המימסד ה”ציוני” רבות!
הסיבה השניה, גם היא אנטישמית –
החשיבות, בעיני עוכרי ישראל, לבסס את צידקת שיבת ציון הנוכחית, על “השואה”. לא על מורשת ישראל, לא על צידקת ישראל, לא על רמז כלשהו ליהדות. זו הסיבה לקביעת “יום השואה” בסמוך ל“יום העצמאות”, זאת הסיבה לחגיגות, כן חגיגות “יום השואה”, כשכל העדר, מערב עד בקר עד ערב, מספר ושומע סיפורים, שאני איני מסוגלת לשמוע, בגלל זוועותיהם, אבל, האחרים נהנים מהם, נהנים לנגב עינים, נהנים לשמוע את השמאלץ, נהנים לשמוע שטויות כמו – זה שאת מחייכת, זה הניצחון על הנאצים…. נעבעך! איך היתה אמא שלי אומרת: א-שיינע געלעכטער – איזה צחוקים!
אוהבים לדקלם – מדינת ישראל קמה מתוך האפר. אילו שטויות חצופות! מדינת ישראל קמה על דמם ואפרם של שבעה, עד – ארבעה עשר מליוני יהודים, שניתן היה, בקלות, למנוע את השמדתם, אילולא היה זה גם האינטרס של ה”ציונות”, שלא פצתה פה ולא צפצפה, להיפך, אנשים שניסו לפעול להצלת יהודים, כולל, גויים, נתקלו בכל מכשול אפשרי מצד המימסד ה”ציוני”!
ולמה מנעו ה”ציונים” את הצלת המוני בית ישראל? הם לא התביישו לומר –
“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור מעטים מרבים, אשר על כן, בוגדים היינו?” (חיים כהן, היוע”מ “כחש”, בן הכט).
“.. ארץ ישראל אינה יכולה לפתור את בעיית יהודי אירופה…. מליוני יהודים אלה אבק-אדם הם על גלגלי ההסטוריה ואפשר שיצטרך להיזרות ברוח, אין אנו רוצים שינהרו לארץ ישראל, אין אנו רוצים שתל-אביב שלנו תיהפך לעוד גיטו בזוי” (חיים ויצמן, new Judea סתו, 1937).
במאמר “שארית פליטה בדיוני הנהלת הסוכנות”, כותב יחיעם וייץ:
“העליה הסלקטיבית היתה ביטוי וסמל לתפיסתו של הישוב את תדמיתו העצמית. העליה הסלקטיבית היא סמל לאליטה הקולטת אליטה מפני שאותה אליטה עונה על נורמות חברתיות וערכיות מסוימות” (שם).
בספרה “דרך בים – עליה ב’ בזמן השואה”, מביאה הד”ר דליה עופר את מכתבם של חברי הוועד המרכזי ל ההסתדרות הציונית בפלובדיב שבבולגריה (1939):
“זה עכשו אנו קוראים בעיתונות, על פי ידיעת סופרו של הטיימס בירושלים, שהסוכנות היהודית שלחה הוראה לכל סניפיה באירופה לבל תשתתף בעליה בלתי ליגלית. נדהמנו לקריאת הדברים האלה, ואין אנו יכולים לשער שיש בהם דבר של אמת. הלוא העליה הבלתי ליגלית היא בשבילנו האמצעי היחיד, הביטוי היותר חריף, היותר נחוץ והיותר נמרץ של הסיסמא ‘לא ניכנע’ אשר גם ההנהלה הציונית דוגלת בו.
“העליה הבלתי ליגלית היא הדבר היותר פופולארי והיותר מלהיב בשביל ההמונים היהודיים. אין אתם יכולים לתאר לעצמכם, כמה כבוד ההנהלה, ואיתו יחד גם כבודה של ההסתדרות הציונית ירד בעם, אם בזמן הכי קרוב לא תבוא באיזו צורה הכחשה של הידיעה הנ”ל… שמא יש בדעתכם לדרוש את הפסקת העליה הבלתי ליגלית על מנת לשמור על השדיול? אין אנו יכולים להאמין בשום אופן שתביאו חרפה ובושה כזאת עלינו.
“עליכם לדעת, שלא תהיה לנו אפשרות של עבודה ציונית אם לא תבוא הכחשה לידיעה הנ”ל, שעל פיה הסוכנות היהודית היא נגד העליה הבלתי ליגלית….”.
ב-16.9.1919, נתפרסמה ב”טיימס” הלונדוני (מ.א.צ.ל) כתבה מאת סופרו במזרח הקרוב, ובה נאמר:
“…. הציונים האחראיים ביותר מטרותיהם הנוכחיות הן תרבותיות וכלכליות יותר מאשר מדיניות… בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה. אנחנו צריכים להתנגד לכל לחץ הדוחף אותנו לצד תכניות גדולות של עליה מיד”.
“אנחנו מצידנו נתאמץ לעצור בעד זרמי אמיגרציה פתאומית לארץ ישראל, כדי למנוע בעד תוהו ובוהו— היהודים בחו”ל ישארו, כמקודם, אזרחים נאמנים לארצות מלדתם ומגוריהם- אולם ליהודי ארץ ישראל הרי זה יהיה בית נאמן ממש —- התנועה הציונית אינה חֶברה-לעזרת-נודדים. אין מגמתנו למלא את הארץ בהמוני יהודים, סתם מכל הבא לידינו…” (“התרן” מס’ 46, 1.2.1918 “מערכות הארגון הצבאי הלאומי” דוד ניב).
תזכיר סודי שהוכן בידי א. הרטגלס הופץ בחוג הפנימי של “גורמים ציוניים”:
“אני מבין שהעמדת השאלה בצורה זו יש בה משום אכזריות. אולם עלינו להגיד, שאם ביכולתנו להציל רק עשרת אלפי איש, שיהיו לתועלת לבנין הארץ ולתחית העם (החדש, העברי או הישראלי), ומאידך יש לנו מליון יהודים שיהיו לנו למעמסה, עלינו להבליג ולהציל את עשרת האלפים, על אף התלונות והתחנונים של המיליון…. לכן עלינו… לוותר על הצלת האלמנט המזיק”!
“שאלה עיקרית בעליית הרבנים ובני הישיבה זו שאלת הוצאות הדרך.. לרגלי המחסור בהוצאות. הוועדה הארצישראלית לענייני הפליטים בליטא, תפסה את העמדה הבלתי נכונה, שהיא דואגת אך ורק להוצאות הדרך עבור חברי ההסתדרות הציונית. רבנים ובני ישיבה שאינם נמנים על ההסתדרות הציונית, נשארו, איפוא, ללא טיפול בענין הוצאות הדרך שלהם. אני משתדל לשנות את עמדת הוועד שאני חבר בו…” (זרח ורהפטיג)
“ויצמן נפשו סולדת מאד מענין ההעפלה, מאז ומתמיד, תמיד היה הדבר עליו לטורח ולמעמסה והוא משתדל לא לדבר בזה בממשלה (הבריטית) …” (שרת על ויצמן, שם).
כבר בשנת 1933 עמד הרב ישראל דוד אפשטיין מאוז’רוב על סוד הקמתה של ה“דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”. וכך הוא כותב במכתב בו הוא מבקש לסדר בשבילו ובשביל ר’ חיים יודא קריסטל רשיונות עליה לארץ ישראל:
“… בזמן שעיני כל ישראל צופים אל אדמת ישראל, והחרדים הרוצים לעלות, אין מניחים אותם הכת השמאלית לבוא, ועל ידי זה מתרבה כוחם, ועלינו לעמוד על המשמר וללחום מלחמת התורה, כי בעת כזאת הכל מתנהג על פי הרוב, ואין מסתכלין על אודות משהו, רק רוב. ולמה אינכם מרעישין בבית הממשלה נגד העוולה שנעשה בזה, נגד העם החרדי, אשר הם רוב מנין ורוב בנין האומה הישראלית… חוב קדוש מוטל עליכם איפוא, לשחר דרך אשר יוכל איש חרדי לבוא לארץ” (“אות קין”, על פרשת מחדלי ההצלה-אזלת היד ואטימות הלב של הנהגת הציונות העולמית והסוכנות היהודית בשנות השואה והחורבן, למ. וזלמן).
חד וחלק! כך בונים “דמוקרטיה” – סלקציה בעליה, והוצאתם לשמד של המוני ילדי ישראל.
ואת התועבה הזו עם ישראל חוגג בנפנוף דגלים, באמירת “הלל” ובטירוף כללי!