ב”ה

“.. במקום להמשיך את המאבק ולהיות מוכנים לסבל ולמועקה עד אשר יחונן ה’ את עמו ואת נחלתו, כתבו וחתמו שטר ויתור על החלק הגדול ביותר של ארץ ישראל, זה המקום היחידי שיש לנו תקווה – מלבד כל הקדושה וכל הסגולה שבו – ובלבד כי בחלק קטן יינתן לנו שם של מדינה ודגל של מלוכה…” (הרב מ. ברלין, “הצופה” עריוהכ”פ תש”ז. 4.10.1946).

 

 

 

“הלל” על חורבן העם והארץ

 

 

היא הוקמה כמחק למחיקת כל סימן וזכר לעברו של העם

 

בעיני יום העצמאות מתקשר רק למכות הרג הרס ואבדן. זה מתחיל בהקמתה של המדינה, ששילמה תמורת אמירת, האמן, של הגויים, על כרחם, בדילול העם היהודי ובדלדול ארץ ישראל. האמת היא, שלא היה זה תשלום, אלא, חלק מן הצ’ופר שהעניקה לעצמה – הקמת מדינה, עם מינימום של יהודים על מינימום של קרקע, שתחליף את היהדות ב”ציונות”, ואת המיעוט שייוותר, תעקור משורשיו. היא הוקמה כמחק למחיקת כל סימן וזכר לעברו של העם היהודי. רק כך, האמינו, יצליחו למחוק את קללת הדורות, של הולדתם, דווקא, לאמהות יהודיות.

 

בספרו, “הדרך לאייר” כותב שבתי טבת, הביוגרף של דוד בן גוריון, דברים, כדלהלן:

 

“את מאמצי ההצלה הותיר, איפא, בן גוריון לחלוטין בידי גרינבוים, שרת וקפלן. שתי עובדות ניתן לקבוע במסמרות: הוא לא שם את ההצלה בעדיפות ראשונה של המדיניות הציונית, ולא ראה במפעל ההצלה נושא מרכזי, שמחובתו לעמוד בראשו. הוא לא מצא לנכון להסביר מדוע נהג כך, לא בימים ההם ולא בימים אחרים. אדרבא, את מיטב מאמציו ואת מירב כוחותיו הקדיש לליכוד הישוב והציונות מאחורי ‘תכנית בילטמור’ (תכנית החלוקה) וההכנות הדרושות להוצאתה לפועל” (הדרך לאייר, שבתי טבת).

 

ועוד:

 

“לאחר שקמה מדינת ישראל התפתחה כעין תחרות מי מהשנים ראה ראשון בפתרון החלוקה פתח-הצלה לציונות המדינית וכביש מהיר למדינה, וייצמן או בן גוריון…. עמל חייו של ויצמן עד כה לא היה כלל מוקדש לפתרון ממין החלוקה. לו יוחסו הדברים האלה לבן גוריון היה להם בסיס איתן יותר. שכן, רעיון החלוקה היה גלום בתפיסתו הציונית מראשיתה וחזר והופיע בכל אחד ואחד מגלגוליה….” (שבתי טבת, הדרך לאייר).

 

הקמת המדינה, כשלב בגאולה, כשהעולם רואה בה נציגת העם היהודי, ובויתוריה ויתורים של העם היהודי, משמעותה שואה נוראה מזו הנקראת כך. העם היושב בציון חי על סיסמאות ודיקלומים גבוהה גבוהה – “משואה לתקומה”, “משואה לגאולה”, “אתחלתא דגאולה” וכו’ ו – “מדינת ישראל קמה מתוך האפר”,  שקר וכזב! היא לא קמה מתוך האפר, אלא, עליו! היא שפיזרה את האפר, כדי להצדיק את הקמת מקלט הלילה שלה. היא שויתרה על ארץ ישראל, כדי להבהיר שאין שום קשר בין מקלט הלילה הזה לבין המורשת ה”מיסטית”, נוסח “ימי הביניים”, של זכויות, כביכול, של העם היהודי במקום הזה. ועל כן עיסוקה המרכזי של המדינה, שעוכרי ישראל בנו, הוא חורבן ארץ ישראל. ה”ציונות” מנגנון להשמדה עצמית. כל מי שעיניו היו בראשו, הבין, ש”המדינה”, הממזרת הזו, אין לה זכות קיום, לא זכויות ירושה ולא זכויות הכרה, לא זהות, לא כלום, נאדא.

ועל כן, ההבנה הגדולה שמגלה ה”ציונות” כלפי הערב-רב המכונה “פלשתינאים”.  גם הם הגיעו לכאן מכל ארצות תבל, גם להם אין כאן שום זכויות, לא זכות אבות, לא זכויות ירושה, לא זכויות הכרה, לא זהות, לא כלום, נאדא. ועל כן אוהבים ה”ציונים” לדקלם – שתי מדינות לשני העמים – שוויון מלא, אחוות עמים חסרי עבר…

 

“ציונות” מושג נרדף לחורבן               

 

חג שמח, זורק לנו המרחף. אני עונה – איזה חג ואיזה שמח

 

ועדיין מגדירים אוהבי ארץ ישראל את עצמם כ”ציונים”.

האם היה אי פעם יהודי, לא הרצליאני ושאינו נמנה על כת המלשינים המוסרים והרודפים, מסוג ה”ציונים”, שלא אהב את ארץ ישראל? האם היו אלה ה”ציונים”, שהחזיקו שקיות עפר ארץ ישראל למראשותיהם? האם ה”ציונים” טרחו להביא אתרוג מארץ ישראל (או, מכל מקום אחר), בכל מחיר? האם ה”ציונים” הם שהקדימו, במשך שנות אלפיים, לברך על פרי משבעת המינים, שנשתבחה בהם ארץ ישראל, בטרם יברכו על האחרים? האם שיבת ציון ומצוות ישוב הארץ, זו “ציונות”, או, יהדות? ה”ציונות” היתה והווה תנועה מדינית, חילונית ואנטישמית.

 

ב”יום-העצמאות”, שלאחר הפוגרום והרס תשעת בתי הקבע בעמונה ביקרנו בישוב, על ראש ההר הצופה על עפרה. הישוב היה כמעט ריק. ירדנו מן הרכב והתחלנו לשוטט. מאחד הקרוואנים יצא אדם צעיר בחולצה לבנה ובכיפה לבנה, כולו מדיף חגיגיות: חג שמח, זורק לנו המרחף. אני עונה – איזה חג ואיזה שמח. איננו מתעכבים לויכוח. אנו ממשיכים, מגיעים להכנות לטכס הנפנוף. איש צעיר מתעסק בהכנת המנגל, לידו אשתו ופעוטה, ששמה, איך לא –  איילת השחר. זאת, שעולה קמעא קמעא, על פי “רבני” ה”ציונות הדתית”. הם לא הבחינו עדיין שהיא נמוגה, בצעדים בשיעור החזון-איש, כלומר, היא נעלמה ביום בו נולדה ה”ציונות”. הזוג מחכה לאורחים, ברוב עם הדרת עב”ם… גם הם חוגגים וחושבים שהם יודעים למה, האמת היא, שאין להם מושג! הם שטופי מח, תינוקות שנישבו בידי ה”שותפה ההסטורית” לכל הפשעים שמבצעת נגדנו ה”ציונות”, הלוא היא המדינה שהשמאל בנה…

 

                   

אנו ממשיכים, ומגיעים לאתר החורבן. תשעה תלי אבנים, מתוכם מבצבצים אריחי חרסינה, מוטות ברזל, טיח…. זהו מעשה ידיה להתפעל של “אתחלתא דגאולה”. כבר יש לה נסיון, היא כבר ביקרה בחבל ימית ובגוש קטיף…. “קמעא, קמעא” כבר אמרנו? בא לבכות. עדיין מפוזרים שם, על הדשא, פרטי לבוש בני נוער שקיוו למנוע ממלאכי החבלה של ה”ממלכתיות” לבצע את הפשע.

 

מראות דומים ראינו בחומש. “אתחלתא דגאולה”, מפלצת מועדת, המשברת דרך הילוכה ודורסת כל חלקה טובה, כי זה ייעודה – לעקור נטוע.

 

את “יום-העצמאות” האחרון שחגגו בגוש קטיף בזיקוקי דינור מרהיבים ברחבת המרכז המסחרי בנווה דקלים, עשינו במקום. מארחנו, על סף הגירוש, ובעלי, הלכו לתפילה חגיגית באחד מבתי הכנסת בנווה-דקלים. אלה אינם עוד… אני נשארתי בבית, מעולם לא חגגתי את החגא הזה, ומעולם לא ניתנה לי סיבה לשנות מדרכי, זו רק מוצאת יותר ויותר ויותר סימוכין ואישוש. ראינו זיקוקים, שלא ראינו מעולם לפני כן, והלב היה כבד כעופרת. ממשכנות אשפת המואסי, נשמעו, גם כן, צהלה ושמחה. אולי חתונה.. ההבדל, להם היתה סיבה לשמוח, ליהודי גוש קטיף לא היתה שום סיבה לשמוח…

 

בבקר כבר היה הגוש נצור. עוד הצלחנו להגיע לכפר דרום לחנוכת בית הכנסת, ע”ש טבוחי כפר דרום. אביו של הקדוש, הרב שמעון בירן, הי”ד, שהיה דוד נכדיי, התכבד בקביעת המזוזה. מבשר “כס אלוק’ ממעל”, חיים דרוקמן, נישא על כתפי תלמידיו… וזה הכאיב שבעתיים. וגם היום הם עדיין דבקים בו, הם עדיין יוצאים חושים למות למענו, הם עדיין, מגיעים להתפלל עם העבריינים בימים נוראים… והוא, עדיין, מגביר חיילים, תרתי משמע, במקום לחזור בתשובה.

 

מי יגלה עפר מעיניך מתתיהו

                                                                זה לא המדינה, זה הממשלה

 

ההרס והחורבן שהביאה על העם היושב בציון, ה“ציונות הדתית”, כלומר, חותמת ההכשר על הטריפה, מתגלים יום יום ושעה שעה, בקרוב יישרפו עלי התאנה האחרונים, ויתגלו במלוא כיעורם, מערומיה של ה”ציונות הדתית”, ובעיקר של רבניה; רבני ה”ממלכתיות”;

 

ההישג של ה”ציונות” בהקמת “המדינה” היה – העצמאות להתעלל בעם היהודי, באופן “דמוקרטי” ו”לגיטימי”. כמדינה, היא יכולה לפשוע כרצונה, במסגרת “שלטון החוק”, שהיא קבעה ומתקנת מפקידה לפקידה, על פי צרכיה הפרוורטיים….

 

אחד התירוצים של התינוקות שנישבו הוא – זה לא המדינה, זה הממשלה…. באמת? אז למה הרבנים מצווים לציית לממשלות הדמים והזדון, מאז היווסד המדינה הזו, בשם ה“ממלכתיות”? אילו היו אלה רק הממשלות, היו צריכים הרבנים לקרוא  – מי לה’ אלי – ולסלק את ממשלות הרשע והפשע, בכח, מן השליטה ב”ממלכתיות” הקדושה. אבל, הם מקדשים את “המדינה” ואת צבא פושעי המלחמה שבשירותה. חובתם היתה למנוע את חורבן הארץ, למנוע את הנסיגות, המביאות עלינו מלחמות, להפסיק לשקר לילדי ישראל ולהרעילם בהיתר לעבור על כל המצוות שבתורה בשם קדושת ה”ממלכתיות”. אבל האמת מתגלה, קמעא קמעא, מה שמחייב את ה”ציונות הדתית” להעצים את שטיפת המח האלימה, להגביר את מתקפת ה”ממלכתיות”, ולהוסיף חטאים על פשעים ושקרים על אחיזת עינים.

 

דור לאחר דור הם שולחים את תלמידיהם למוות בטוח, למען מטרה נלוזה ונפשעת, כשהם מלווים את ההולכים למות בשקר “מלחמת מצווה”, אין שום הבדל ביניהם לבין שולחי השאהידים. אלא, השאהידים נשלחים לטבוח ביהודים, ילדינו נשלחים להתאבד, נטו!

 

ה”רבנים” שלחו את תלמידיהם לתת יד בביצוע מעשה ארכי-נאצי בגוש קטיף, שבו תושגנה שתי מטרות – האחת, מכה ליהודים, השניה – להכין בכך את הזירה למלחמה הבאה, שאי אפשר לה שלא תבוא, לאחר הנסיגה…

 

כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ

 

כבר אין מקום לדבר על שגגה, אלא, רק על זדון

 

אין סיכוי לקרן אור, כל עוד יש לפושעי ישראל אור ירוק לביצוע פשעיהם. והאור הירוק ניתן להם על ידי ה”ציונות הדתית”. רודפי ישראל מבית, יודעים שתמיד יבואו ילדי ישראל, בפקודת ה”שותפה ההסטורית”, לנקות אחריהם את הדם ואת החורבן, ולהילחם על הגנתם מפני תוצאות פשעיהם.

בראשם של “רבני” ה”ציונות הדתית” דמם של אזרחים ו”חיילים…”. נעבעך, “חיילים”, ילדים הנעקרים מבית אמא החם, היישר אל קור המוות, סתם, כך, בלי סיבה, לבד משנאת ישראל תהומית של השמאל, שבנה את המדינה, ועדיין עוסק בדילול היהודים ובדלדול הארץ.

 

רק בני שטן מסוגלים לרדוף עם רדוף אלפיים, ששב, סוף סוף, למולדתו, ונאלץ שוב לשבוע רדיפה ומכאוב. זה כמעט אלפיים, שלא נהנינו גם מיום שלווה אחד, גם לא בארצנו שלנו. לא בגלל הגויים, אלא, בגלל הפושעים שהקימו את המדינה, את מדינת הדמים והזדון, שעל עצמאותה להתעלל בעם היהודי בחפשיות בארצנו, באופן לגיטימי ודמוקרטי, אומרים שטופי המח הלל, ובראשם, מזידים, המחללים שם שמים ברבים.

 

הצבועים מתפללים – כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ – אך אינם עושים דבר למימוש התקווה הזו. כבר שנים רבות מאד, העם העומדים בתפילה, באמרם את הפסוק הנ”ל, חושבים אך ורק על ממשלת זדון אחת – ממשלת “ישראל”. אנשים עונים ברגש – אמן!! וכך, ממשיכים, שנה שנה, בייאוש גובר והולך לחזור על התפילה – כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ!!

 

זה פשוט מדהים, ועל כן, כבר אין מקום לדבר על שגגה, אלא, רק על זדון. אנו מידרדרים במורד האבדון, ואלה ממשיכים בשקריהם, ככתוב:

 

 (ט) וַיֹּאמֶר לֵךְ וְאָמַרְתָּ לָעָם הַזֶּה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ וְאַל תָּבִינוּ וּרְאוּ רָאוֹ וְאַל תֵּדָעוּ:

(י) הַשְׁמֵן לֵב הָעָם הַזֶּה וְאָזְנָיו הַכְבֵּד וְעֵינָיו הָשַׁע פֶּן יִרְאֶה בְעֵינָיו וּבְאָזְנָיו יִשְׁמָע וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ:

(יא) וָאֹמַר עַד מָתַי אֲדֹנָי וַיֹּאמֶר עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה:

(יב) וְרִחַק יְקֹוָק אֶת הָאָדָם וְרַבָּה הָעֲזוּבָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ:

(יג) וְעוֹד בָּהּ עֲשִׂרִיָּה וְשָׁבָה וְהָיְתָה לְבָעֵר כָּאֵלָה וְכָאַלּוֹן אֲשֶׁר בְּשַׁלֶּכֶת מַצֶּבֶת בָּם זֶרַע קֹדֶשׁ מַצַּבְתָּהּ: פ ישעיהו פרק ו

 

אלא, הם לא נצטוו על ידי הקב”ה, להיפך, היה עליהם להוביל את העם הזה אל האמת, אל הצדק, אל המוסר. אם אמנם זו אתחלתא דגאולה, הרי, עבר עידן עַד אֲשֶׁר אִם שָׁאוּ עָרִים מֵאֵין יוֹשֵׁב וּבָתִּים מֵאֵין אָדָם וְהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֶה שְׁמָמָה: אלא סיסמת הרבנים הפוחדים פחד מוות מן הגאולה – עם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה –, והם מאריכים את הדרך, בכל האמצעים העומדים לרשותם, ואלה רבים;  הם שולטים בנוער – בישיבות תיכוניות, בישיבות הסדר, במכינות צבאיות…. ידם בכל, אך, עדיין, יד כל טרם היתה בם, למרות, שזה צריך היה לקרות כבר לפני זמן רב. לפני חורבן העם והארץ.

 

ברור שהפושעות הן הממשלות, כי זו היא המדינה!!! החוגגים את יום העצמאות של מדינת התועבה הזו, רוקדים על הדם!! רוקדים על שוד הארץ. מחללים שם שמים קבל עם ועולם.