גאולת ישראל וגאולת התנ”ך – קטעים (ב)

גאולת ישראל וגאולת התנ”ך – קטעים (ב)

ישראל אלדד (“האומה”, אייר תשכ”ב, מאי 1962, )
19.05.2009 15:30
גאולת ישראל וגאולת התנ"ך - קטעים (ב)


ואם לגבי “לא תרצח”… צריך היה להביא הוכחות שכנגד מהמקרא, שאין מוסר המקרא מוסר נצרני ולא פאציפיסטי, הרי בענין זה הזיוף היה גלוי ביותר, שכן, זוהי רק ציטטה-שלכאורה, שהרי הפסוק כולו אומר: “לא תקום ולא תטור את בני עמך”.



ב”ה

גאולת ישראל וגאולת התנ”ך

 

 

לא תרצח

 

… ונדגים דרך זו של סילופים בדוגמות מספר, מן הבוטות ביותר.

 

כתוב במפורש, ולא עוד, אלא שבעשרת הדברות עצמן: לא תרצח.

 

כל אנשי הכניעה, מתנגדי מלחמת-תנופה יזומה, או מתנגדי פעולות גמול באויבים, היו שולפים מדי פעם פסוק זה ומעלים אותו בראש כרוזים ומאמרים וחוברות. אפשר היה להתווכח ויכוח מדיני, אם כדאית ואפשרית מלחמה בבריטים בארץ, אך כל אימת שהוצא “לאו” זה של “לא תרצח” והועלה הטעם כעקרוני, נעשה מעשה פשע שבסילוף רוח המקרא. והדברים פשוטים בתכלית, שהרי אותו משה שאמר מפי ה’ – “לא תרצח”, הוא שהכה את המצרי ולא גונה על כך, אך גונה על שהכה באבן (לאבן ולא למצרי די היה בדיבור), הוא ששיבח את פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן על מעשי קנאה שלו, הוא שציווה על השמדת עמי כנען ולא חשש כלל מפני “לאו” זה. ושמואל הנביא אינו מהסס כלל לשסף במו ידיו את מלך עמלק. יתר על כן: הוא מוכיח את שאול ומוריד אותו מכיסא מלכותו על שלא קיים את צו התורה לגבי מלך עמלק ןהרגו. משמע שכל המשתמש ב”לא תרצח” זה – והלוא השתמשו בו – להוציאו ממשמעותו הפשוטה ולהעבירו גם לענייני מלחמה שחיי העם תלויים בה, מסלף את רוח המקרא ומעשהו חמור ממעשה של אחד מבקר-מקרא, “מתקן” פסוקים.

 

סילוף גלוי יותר לעין ואף דמאגוגי יותר נעשה לגבי רעיון הנקם. בסידרת מאמרים ב“סולם”, כרך ד’ (ואחר-כך בצורת ספר “בשבילי אמונת ישראל”) עמד ד”ר י. ה. ייבין על תורת הגמול כמרכז המוסר המקראי. הנקם הלוא הוא מידת הצדק המקראי, ולא כפי שרצו מסלפים, לראות בַּצדק מידת-ביניים בין רחמים לנקם. נקם הוא צדק. ואולם האדירו לעשות המסלפים, כאשר השתמשו בפסוק-כביכול “לא תקום ולא תטור” – וזה נעשה גם על ידי רבנים בישראל – נגד המחתרת הלוחמת שנקמה בבריטים נקמת נרצחים ונקמת עולי גרדום. ואם לגבי “לא תרצח”, או צווים אחרים שהסתמכו עליהם צריך היה להביא הוכחות שכנגד מהמקרא, שאין מוסר המקרא מוסר נצרני ולא פאציפיסטי, הרי בענין זה, הזיוף היה גלוי ביותר, שכן זוהי רק ציטטה-שלכאורה. שהרי הפסוק כולו אומר: “לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְקֹוָק ויקרא פרק יט

 

ובענין זה של דין מלחמה לישראל, מלחמה בכל עמלק ומלחמת-מצווה לכיבוש הארץ, גם כאן יצאו להיעזר בפסוק: “לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר יְקֹוָק צְבָאוֹת זכריה פרק ד. על-פי-רוב מצטטים פסוק זה בצורה מסולפת: כי אם “ברוח”, במקום “ברוחי”. וייתכן שבסילוף זה מונח גם המפתח לסילוף הכוונה של הפסוק. שאם אני אומר “ברוח”, סתם, ברוח מופשטת, יש בזה כאילו הוכחה לכך, שהמקרא מתנגד לשימוש בכוח ובחיל, “רוח” כנגד חיל וכוח. אלא שהפסוק – זכריה ד’ ו’ – מתכוון להשקפה העוברת כחוט-השני לאורך ולעומק המקרא כולו לגבי ענין זה של מלחמה וכוח. בתורה ובנביאים ובכתובים, ממלחמתו של אברהם אבינו ועד למזמורי תהלים המלחמתיים, בכולם משתקפת במאות פסוקים ההשקפה, שצבא ישראל וכוח אדם מנחילים ניצחון רק ברצון אלוקים, לא כשלעצמם. “כִּי בְךָ אָרֻץ גְּדוּד וּבֵאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר: תהלים פרק יח, כביטויו של דוד. ואין פסוק אחד במקרא שתהיה בו התנגדות עקרונית לשימוש בכוח. וזאת היא “רוחי”, רוחו של אלוקים, רוחו של המקרא. בכוח בלבד ובחיל בלבד אין ניצחון.  

 



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר