שנים אוחזין
שנים אוחזין
ב”ה
שנים אוחזין
במשך 10 שנותיו הראשונות של בן-גוריון בארץ ישראל, הוא בקר בכל הארץ, להוציא ירושלים! ביקר בסיני ובנגב, ביקר בעבר-הירדן המזרחי, כשגולת הכותרת היא פטרה, אך, ה”ציוני” הדגול הלז, לא מצא לנכון לבקר בציון-ירושלים!
אחד אומר – כולה שלי – ואחד אומר – חציה שלי -, כלומר, המחלוקת היא על המחצית, בלבד, שכן, גם הטוען כולה שלי וגם הטוען חציה שלי, מסכימים שהמחצית האחת היא של הטוען – כולה שלי. כדי להגיע לפשרה של – יחלוקו, מוטל על שניהם להישבע. הטוען – כולה שלי, נדרש להישבע שאין לו בה פחות משלושה רבעים. והטוען ל-חציה שלי, צריך להישבע שאין לו בה פחות מרבע…. נשבעו שניהם, האחד יקבל שלושה רבעים, השני יקבל רבע!
חלוקה כזו, של טלית ארץ ישראל, בוצעה על ידי בריטניה בשנת 1922. מאז ועד היום, לא הפסיקו השודדים המוסלמים להישבע שכולה שלהם, כשאין להם גם מילימטר בה, ואילו, בני מרוז, ה”ציונים”, ויתרו, כבר אז, על למעלה מרבע, והם ממשיכים ומוסרים, לא מתוך אילוץ, אלא, מתוך אינטרס, שהוא – שנאת ישראל עד מוות. הם, גדולי שונאינו בכל הזמנים, מוותרים על ארצנו, בשמנו, כביכול. בחוצפתם המרוזית, הם מרשים לעצמם לייצג את ה”אינטרסים” של קרבנותיהם….
במשך 10 שנותיו הראשונות של בן-גוריון בארץ ישראל, הוא בקר בכל הארץ, להוציא ירושלים! ביקר בסיני ובנגב, ביקר בעבר-הירדן המזרחי, כשגולת הכותרת היא פטרה, אך, ה”ציוני” הדגול הלז, לא מצא לנכון לבקר בציון-ירושלים! ירושלים היתה תמיד תועבה בעיניו. ובתש”ח, במאמץ נואש אחרון, להבטיח שירושלים לא תיכלל בתחומי ריבונות המדינה שלו, הצליח, סוף סוף, להפיל אותה לידי הלגיון הערבי. באיומי שימוש בנשק נגדם, פירק מנישקם את אנשי האצ”ל, שהיו מוכנים להקריב את חייהם במלחמה על ירושלים – במקביל, הטביע את הנשק שהיה מיועד להגנה על ירושלים, תוך נסיון לרצוח גם את מפקד האצ”ל, ששהה על אנית הנשק והמעפילים – אלטלנה.
מקדשים את האדמה על-פני האדם
בענין העליה התשובה הציונית היא: על הכניסה צריך יהיה להשגיח השגחה מעולה ולהרשות לבוא רק לעולים נבחרים, בה במידה שיהיו לנו עבודה או אדמה.
כאמור, ב-1922 ביצעו הבריטים את המעילה הגדולה במנדט שניתן להם וחילקו את ארץ ישראל – 77% לאימפריאליזם הג’יהאדי, בצורת אֱמירוּת, עליה השליטו בובה בידואית מחג’אז. האמירות הפכה ברבות הימים ל”ממלכה ההאשמית”, הלוא היא “ירדן”, מדינה בלתי חוקית בעליל, מכל הבחינות.
איך הגיבו הטריטוריאליסטים (חובבי האדמה, למשל, חובבי אוגנדה, שנקראו “ציוני אוגנדה”) ואיך הגיבו חובבי ציון, הלוא הם היהודים, להבדיל מן הראשונים –
חיים ויצמן בשם ה“הסתדרות הציונית”, במכתב למשרד המושבות הבריטי, ביום – 18.6.1922:
“ההנהלה הציונית רשמה לפניה את גילוי-הדעת על המדיניות הבריטית בארץ-ישראל, מיום 3 ביוני 1922, ומבטיחה לממשלת הוד מלכותו, שפעולות ההסתדרות הציונית יתנהלו בהתאם למדיניות שנקבעה בו” (“מערכות הארגון הצבאי הלאומי”, דוד ניב)
ב-24 ביולי, 1922 אושר נוסח המנדט הבריטי על ידי מועצת חבר הלאומים. ב-16 בספטמבר החליטה המועצה, על פי בקשתה של ממשלת בריטניה, שהוראות המנדט בענין הקמתו של בית לאומי יהודי שוב אינן חלות על הטריטוריה הידועה בשם ‘עבר הירדן’. כך נקרעו 77% (90,000 קמ”ר מכלל 117,000 קמ”ר) מן הטריטוריה המיועדת להקמת הבית הלאומי. עבדאללה, בן חוסיין מלך חג’אז, ששיתף פעולה עם הבריטים במדיניותם במזרח התיכון, נתמנה ל’אמיר של עבר הירדן’, ולו יועץ בריטי והקצבה שנתית ניכרת מאת ממשלת בריטניה …..(שם).
חלוקה זו תאמה את מטרות המימסד הציוני ואת מדיניות העליה-הסלקטיבית שלה. צמצום הטריטוריה הקל עליה להשתמש בשקר השפל בדבר “כושר הקליטה של הארץ”, כאילו הארץ היא היוצרת את כושר הקליטה ולא האנשים היושבים עליה ומפתחים אותה. היה זה הטעון הנאצי, בו השתמשו הבריטים לסגירת שערי הארץ בפני היהודים ולהטבעתם בים, כשבמקביל, הם מציפים את הארץ בערבים….
ואיך הגיבו היהודים –
“ומכה חזקה היתה בשבילי קריעת עבר-הירדן מעל ארץ-ישראל וגזילתו מעם ישראל, שהכריז עליהם סיר הרברט סמואל בעשרה בסיון, תרפ”א (1921). בכל כח הכרתי עמדה לפני סכנת הצימצום של הארץ הקטנה; צימצום השטח לעליה, לחקלאות, לתעשיה, שהרי עבר הירדן גדול כמעט פי שלושה ומחצה מארץ ישראל המערבית, והוא אף פורה יותר ממנה…” (פרופ’ יוסף קלוזנר, אבטוביוגרפיה).