ב”ה

אין ארוחות חינם

“ונתתי מטר ארצכם בעתו…”. מטר ארצכם!

שמתם לב שאין גשם? למה שיהיה?

כתוב בצורה הברורה ביותר – “ונתתי מטר ארצכם בעתו…”. מטר ארצכם! כשהיא ארצכם ואתם בניה, אמטיר עליה מטר, אך, כשהיא “אדמה” ו”שטחים”, שתנובתם מושחתת על ידיכם ואתם בועטים בה ומתגרשים ממנה, אין שום סיבה להביא עליה גשם. פשוט אין! במצב כזה היא חסרת חשיבות ונעדרת ייעוד. למה לבזבז עליה מים?  

כתוב עוד:

 (י) כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק:

 (יא) וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם:

(יב) אֶרֶץ אֲשֶׁר יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה:  דברים פרק י”א

כידוע – אין מזל לישראל. כל מה שקורה לעם ישראל תלוי בו ובמעשיו, ובאלה תלוי גם גורלה של ארץ ישראל. ארץ ישראל היא ארץ הבחירה ועם ישראל הוא העם הנבחר, כל עוד הוא נוהג ככזה. והם נועדו זו לזה. האחד בלי השניה והשניה בלי האחד, חסרי משמעות. אדמה שאין מצוות תלויות בה, היא ככל האדמה – גוף בלי נשמה. “ארץ ישראל בלי תורה היא כגוף בלי נשמה”, שרו החלוצים יראי ה’.

אין ארוחות חינם        

עם ישראל לא נבחר להתפנק ולקבל ארוחות חינם. להיפך, הקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ומכיוון שעם ישראל, בגלל תכונות מסוימות מולדות בו, נבחר להיות הצדיק, הוא גם זה המקבל את הענשים הנוראים בתבל, כשאין הוא עומד בציפיות. הציפיות הן גדולות, אך לא כאלה שהיהודי אינו יכל לעמוד בהן, שאילולא כן, לא היה נבחר. יהודי אמתי, אינו יכל לעמוד ברע, גם אם הוא נוח. נשמתו תציק לו עד מוות. כי תורת ישראל היא תורת חיים; היא כל החיובי שבעולם. היא האמת, היא הצדק, היא המוסר, היא הרחמים, היא גם הדין! הכל בשלמות המוחלטת ביותר. שלמותו של בורא שמים וארץ.

אילולא השעבוד, היתה מצרים ארץ המפונקים – כדי להשקות את החקלאות אין צורך לחכות לגשם, היאור עושה את כל העבודה; מקסימום, צריך לחפור תעלות שתבאנה את המים לכל מקום, אם אין הם עולים בגאות עצמם. וזה, במשך כל ימות השנה. אבל, בארץ ישראל, בזיעת אפיך תאכל לחם. אלא אם זכית ותוגמלת. ארץ ישראל היא ארץ הרים ובקעות, הנושאת עיניה לשמים לקבל את המים. ומטר השמים תלוי במעשים. כרוב המעשים הטובים, כן רוב המים. עם ישראל וארץ ישראל מתקיימים בנסים ועל הנסים. אין בארץ ישראל ובעם ישראל מה שנקרא “המציאות”. פשוט אין! הנס הוא המציאות היהודית. הנס היא השגרה. רק כשישראל אינם ראויים לנסים, אלה נעלמים, ועם ישראל נענש ב”הסתר פנים”, כלומר, הסתדרו בכוחות עצמכם. זו הנקודה בה המציאות נכנסת לתמונה, שבה האדם מקלקל ואין מי שיתקן. ואז הכל רע ומר. אילולא רחמי ה’ עלינו, זה כבר היינו אובדים, שוב, מעל פני האדמה הטובה הזו. מדיניות כמו זו של “ישראל” היתה זה כבר מורידה כל מדינה אחרת ביגון שאולה. אך, מכיוון שחיים כאן, בארץ ישראל, יהודים, בני אברהם יצחק ויעקב, אשר בחלקם גם ממלאים את הייעוד האלוקי, לא עשה ה’ כלה עם מדינת הדמים והזדון הזו, כי זו תגרור אתה את כולנו. אבל, אסור לסמוך על הנס! ואין גם רב אחד שיעז לקרוא לעם ולהנהגתו לחזור בתשובה.

רב כזה יזכה בקיתונות של בוז ובעיקר שנאת עיוועים תפתית. גם היודעים שהוא צודק, ימהרו לקפוץ ולדקלם שאין הוא “מנהל החשבונות של הקב”ה”, כלומר, אין מקום ל”הוכח תוכיח את עמיתך”. וכך ימשיך עם ישראל לדהור לאבדון בכל התחומים.

נביאים כמו אליהו, ירמיהו, מיכיהו בן ימלה ואחרים שילמו את מחיר אומץ לבם להביא לאזני מלכים ועם את דברי ה’.

יונה הנביא ניסה בשעתו להימלט מתפקידו, לא מפחד לחייו, להיפך, אפילו בקש את נפשו למות, ובלבד שיברח מן השליחות. הוא ברח מפני האלוקים, לא משום שחשב שהאלוקים לא ימצאנו, אלא, כדי להוכיח שאינו ראוי לתפקיד. והמפרשים שואלים – למה? למה לא רצה להזהיר את נינווה מן העונש הצפוי לה אם לא תחזור בתשובה?

יש פירוש האומר שנינווה שהיתה עיר אשורית גדולה, איימה על שלומה ובטחונה של ארץ ישראל, ועל כן לא רצה יונה בטובתה.

ויש פירוש, שזכה לפופולאריות רבה, והוא – יונה ידע שנינווה תחזור בתשובה, ויהיה זה קטרוג על העם קשה העורף, עם ישראל. ישראל, אפילו חרב חדה מונחת על צווארו, ממשיך כפרד עקשן לסחוב לכיוון האבדון, שזה המצב בו אנו חיים ונקטלים היום.

הרבנים שלנו חוששים לעצמם ולא לעמם, שאילולא כן, היו יוצאים בשק ואפר לרחובות קריה כבר לפני שנים – עם תחילת מדיניות הגרירות והחורבנות המזוויעים, שסיבתם היחידה, היא שנאת ישראל – וזועקים, מאשימים-“מסיתים”, קוראים למרי ברשעים ולדבקות בממלכת שמים ולא ב”ממלכתיות” הרוע המוחלט, הפשע והזדון.

מצווה ראשונית היא:

(כג) וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל:

(כד) וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַיקֹוָק: ויקרא פרק יט

ספרים נכתבו על הדברים, תלי תלים של דקדוקים, שמהם פטור עם ישראל בגולה. פטור! לגמרי!

אני זוכרת שבאו לבקר אצלנו מכרים יהודים מלונדון. האיש תלמיד חכם גדול, מן הסוג המפרנס בכבוד את משפחתו ועם זה לומד ברמה הגבוהה ביותר. היתה לנו גינת ירק. האיש נטל, בדחילו וברחימו, צנוניות מן הגינה ועישר אותן בהתרגשות עצומה. זוהי ארץ ישראל!

ומי אינו מכיר את סיפור “הפיטם” של האתרוג מארץ ישראל?

אך, בארץ ישראל, עצמה, מקום הגשמת השלמות היהודית, עוקרים כל נטוע; אדם ובהמה, עץ וחממה. ואתם מצפים לגשם? כדבר מובן מאליו? הקב”ה ברא את חוקי הטבע לתבל ומלואה, יש רק פינה קטנה אחת בתבל, שחוקים אלה נתונים לשינויים כהרף עין, על פי מעשיהם של ישראל, וזו ארץ ישראל.

בגוש קטיף שגשגה חקלאות מן המתקדמות בעולם. חולות, שלא ניתן להם שום סיכוי להצמיח משהו, הניבו תנובה מעל לכל המצופה. התקיימה בו מצוות ישוב הארץ במלוא משמעותה. ואז, באו זדים, מהרסינו ומחריבינו מבית, בין רשעים, בין תולעים, והחריבו הכל.

ואין רב שיקום ויצעק את מה שצריך לצעוק. אין!