ב”ה

 

 

שנאת ישראל בלתי נדלית

 

 

“דבר העורך –

 

“הביטאון ‘מינהלתון’ אינו עוסק בנושאים פוליטיים, או בענייני דיומא.

עיקר הפרסומים הם בעניינים תוכניים ומגמתם להביא ידיעות מן העולם הרחב ומפירסומים בארץ בתחומים האלה: ארגון, מנהל ומשאבי אנוש.

בחוברת זו חרגנו מן המקובל ופרסמנו את המניפסט של הסופר עמוס עוז, העוסק בנושא, שחשוב לנו לעצם קיומנו –

שלום בין שני העמים חשוב, אבל חשוב לא פחות שלום בין חלקי העם השונים.

עמוס עוז, בפנייתו זו משקף את הרצון של רוב רובו של העם, למצוא קונסנזוס משותף, כדי שנוכל לבנות וליהנות מן החיים במדינתנו,

ועל כך מגיע לו יישר כוח”.

                                           נחמן שטרן (מינהלתון, דצבמבר 1993)

 

 

מדובר בנאום הנצחון של עמוס עוז בעצרת שלום-עכשו לציון “יום השלום”, לכבוד החתימה על הסכמי הדמים באוסלו. הנאום פורסם בידיעות-אחרונות, ומשם הועתק למינהלתון.

 

בשולי המניפסט מעורר הקבס הזה, רשמה אז בתי:

 

“אורכו של המאמר 2 עמודים, וליתר דיוק – 82 שורות, 36 ס”מ.

הקטע הדן בשלום בין חלקי העם השונים מסתכם ב-6 שורות, וליתר דיוק – 2.7 ס”מ..”.

 

לצידי הכותרת – “יום השלום”, 13.9.1993, העירה בתי: הכרזה פוליטית..

 

והערות שרשמה לצידי המאמר ובשוליו:

 

“כיצד יסביר את השתלחותו ב’דמגוגים הקנאים, הפרועים ומשלהבי היצרים, בעלי הקול האפל’…”?

 

“עצרת של שמאל קיצוני – זהו מאמר, שבמוצהר, נוקט גישה שמאלנית קיצונית, והופנה לאזנים שמאליות. מי שלא בא לעצרת לא היה מעוניין לשמוע. מינהלתון, כידיעות-אחרונות, הפך לשופרו של השמאל”.

 

המינהלתון הגיע לידי, כאשר עבדתי ב”שירות המדינה”. פניתי אז טלפונית לעורך, השגתי על פרסום הדברים. סיכמנו שאשלח תגובה והיא תתפרסם. את ה”פרסום” לא זכיתי לראות.

 

 

נדלג על ההגדרה המתאימה לעמוס עוז, כי, הלכה בידוע ב”ישראל” – מותר לפעול להשמדת העם היהודי בארצו, אבל אסור לקרוא ל”פעילים” בשמם. ככה זה!

 

 

עמוס עוז חוגג שוב; את גוש קטיף החריבו, נסוגים גם מעוטף עזה, את יהודה, שומרון ובנימין מציפים במרצחים ומחמשים אותם עד שיניהם, את הישוב היהודי מקפיאים, הדיונים על הפקרת הגולן בשלב מתקדם, הכל מתנהל כשורה, עוד מעט לא יישאר לפושע, עמוס עוז, מה לעשות, ומנין יבואו הפרסים? הרשע חוזר ל“בעיית הפליטים” הנצחיים. זה שרובם, אם לא כולם, כבר הלכו לעולמם, בשיבה טובה, זה לא שייך, שהרי כל האמצעים כשרים לרדיפת העם היהודי. זה, שהם מעולם לא היו פליטים, אלא מכשיר בידי הג’יהאד האיסלאמי להשמדת היהודים, גם זה לא מעניין, זה שכל יושבי “מחנות הפליטים”, היום, אלו הם חלכאים ונדכאים מכל העולם דובר הערבית, שבאו לקבל לחם, נשק וחינוך להשמדת ישראל, גם זה לא ממש נוגע לנבל, הוא דואג לפרסים שלו, ויותר מזה, הוא דואג, שמא סבלות העם היהודי יגיעו, חלילה, לקיצן, ושבי ציון יזכו, סוף סוף, לחיות איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. והרי, זה לא יעלה על דעתו של איש ה”שלום”, כי בזה יבוא הקץ על תכלית קיומו. מה שחשוב הוא “תהליך השלום”, הגעה, בטעות, לשלום, תהיה אסון לשונא האנושות, מסוג עמוס עוז.

 

המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, היה סוציאליסט-ציוני, ככל שהתקרב מועד שילוחו להשמדה, כן גברה בו ההכרה, כי לפני הכל הוא יהודי, לא מפני שהוא נרדף כיהודי, אלא, משום שהגיע להכרה, כי הרדיפה היא תוצאה של ההתנכרות ליהדות, וכי האשמים בהליכת היהודים כצאן לטבח, הם מי שכפרו ביהדות:  אלוקים, תורה, עם וארץ!!!

 

וכך הוא כותב, בויטל, המחנה לבעלי אזרחות מדינות נויטרליות (דרכון בוליביאני מזויף) בצרפת, ארבעה חדשים לפני שילוחו:

“… עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם, את אלוקי ישראל – הלוא הם הצדק, היושר, האמת והאהבה לכל בצורה ישראלית… 

“לולא שפכתם מי-שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם בארץ אבות במליונינו….. גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנו….. לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם הפריעו בעדנו… לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם, הרבשקים….”.

 

                                                   

והוא כיוון, בלי שום טעות, למנוולים, העמוס עוז’ים, המתפתלים בשקריהם, להצדקת ישיבתם בארץ, שהם אינם מאמינים בזכותם עליה, או בה. וכך כותב הצלופח החשמלי, הפושע נגד העם היהודי ונגד האנושות, בספר שנועד ליצוא תורת השקר והרוע של השמאל, הנקרא – WHO IS LEFT – Zionism answers back (לתשומת לבה של “הציונות הדתית”), בו, השמאל ה”מתון”, כביכול, ה“ציוני”, עונה לאנרכיסטים שבשמאל הקיצוני… שזה “לא” עמוס עוז…. (תרגום מאנגלית, המקור, שהוא בוודאי בעברית, איננו מוכר לי):

    

“הכיסופים לארץ הם מניע אך לא הצדקה. הבסיס להצדקת ענייננו בכיסופים בני שנות אלפיים, אינו בר-קיימא, בהתחשב בילידי הארץ הערבים. אין לנו שום זכות אובייקטיבית לבד מן הזכות של האדם הטובע, הנאחז ברפסודה. והרשו לי לציין כאן – יש פער עמוק כתהום, בין הטובע הדוחף את יושבי הרפסודה אל שוליה, כדי לפנות לעצמו מקום, לבין זה הדוחף את היושבים לים. זה ההבדל בין הפיכת יפו ונצרת ליהודיות, לבין הפיכת רמאללה ושכם ליהודיות.

“איני יכל להשתמש במושגים כמו – “הארץ המובטחת”, או “גבולות ההבטחה”, כי איני מאמין באחד  שהבטיח. מאושרים המאמינים: הציונות שלהם פשוטה, מובנת מאליה. שלי קשה ומסובכת…. (מסכן, ח”א).

“אני ציוני בכל הנוגע לגאולת היהודים, אך אין לי ענין בגאולת ארץ ישראל. באנו לכאן כדי לחיות כאנשים חפשיים, לא כדי לשחרר ארץ הכורעת תחת עול-עריצות זר – ירושלים או הגליל, או השומרון והגלעד, או ארם עד הפרת. לא נולדתי לתקוע בחצוצרות או לשחרר נחלת אבות שנכבשה בידי זרים….

“אם נודה על האמת, הגעגועים האלה מיוסדים על האמונה במבטיח ובהבטחתו, במושיע ובמשיח. והאמונה, בדיוק כמו הגורל המשותף, הוא הגורם לאחדות העם היהודי לטווח ארוך. מאידך, לא היה זה המשיח שהקים את המדינה הזאת, אלא תנועה לאומית-פוליטית, בעלת אידיאולוגיה חילונית מודרנית. על כן, הציונות של אדם לא מאמין סובלת מפגמים מבניים בעקרונותיה. איני מתכוון למרוח את הסדקים האלה או להדביק אותם בסיסמאות ובדיקלומים. אני מתמודד, מודה ומקבל אותם ואומר: כאן אני עומד. בחיי החברה ובאהבה, בנוכחות המוות ובנוכחות אחרים – על הלא מאמין נגזר לחיות עם חוסר עקיבות מובנה. וזה דברי אשר לאידיאולוגיה ולציונות.

“ועל כן, הציונות שלי איננה “שלימה”. למשל – איני רואה פגם בנישואין מעורבים או בהמרת הדת, כשאלה מצליחים.  רק אותם יהודים, הבוחרים להיות יהודים, או הכפויים להיות כאלה, נכללים במסגרת אחריותי ומחויבותי היהודיות. בשבילם, ורק בשבילם, קיימת המדינה היהודית כאפשרות…..                                 

“…. כיהודי איני יכל ואיני רוצה לחיות אלא במדינה יהודית. והמדינה היהודית יכולה היתה לקום רק בארץ ישראל. עד כאן הציונות שלי”

  

עמוס עוז כופר בעיקר. הוא נאחז ברפסודה שלנו, בארץ ישראל, ומתאמץ להשליך אותנו לכרישי האוקיינוס ה”ערבי” (המוסלמי, דובר ערבית), את ה”ערבים” אינו מוכן להשליך הביתה, אל בני מינם…. הוא “מוסרי”.

עמוס עוז, הכופר באמת האבסולוטית והאובייקטיבית, של העם היהודי (שעל פיה קבל חבר העמים את ההחלטה להקים את הבית הלאומי ליהודים בארץ ישראל), כמובן, אינו מוכן לכפות אותה על “ילידי” הארץ, אך הוא כופה, בדם ואש ותמרות עשן, ובצבא ברגים קטנים, את חוסר אמונתו עלינו.

מהי זכותו??? הרי, על פי עדותו שלו, אין לו זכות אמת בארץ הזו, הוא טובע הנאחז בקש, הקש שהוא יצר מקרקע יהודית מוצקה, באיזו זכות הוא משליך אותנו מארצנו? איזו זכות יש לזר הזה לקבוע את עתיד ארצנו, שלנו?

 

 הנה הדברים שמהרסנו ומחריבנו אומר בעצרת נצחון כוחות השחור, ב”יום השלום”:

 

“לפני עשרים ושש שנים, זמן קצר לאחר נצחוננו הצודק והטראגי במלחמת המגן של ששת הימים, נכתבו השורות האלה: “תביעתם (של הפלשתינים) להגדרה עצמית יש בה צדק גמור. אפשר לדחות את מימוש התביעה הזאת בנימוק צודק לא פחות של קיום ישראל, אבל ביום שבו יוכר קיומנו, תצטרך התביעה הזאת להיענות. מקום שמתנגש בו צדק בצדק, אפשר שיכריע הכוח, או אפשר שתקום איזו פשרה עצובה, לא עקבית, שאינה צודקת לפי רוחו של אף אחד משני הצדדים… אם תיכון פשרה, היא תיכון בין ציוני בלתי עקבי לבין פלשתינאי בלתי עקבי. הצדק, צדק שלם ומעוגל וקטלני וממאיר, הוא כמובן עם אלה הטוענים שדין רמאללה כדין רמלה, ודין עזה כדין באר שבע… וכך טוענים, כידוע, קנאים פלשתינים וקנאים ציונים כאחד: כולה שלי…”

 

 

 

אין מילה במניפסט הזה, שאיננה שקר, וזה מובן מאליו, כי אדם חסר עקרונות הוא שקרן כרוני. יצורים כמו עמוס עוז לא יתנו לעובדות לבלבל אותם, אבל, מכיוון שהאמת והעובדות הן נר לרגלינו, לא גמרנו בזה עם עמוס עוז….

 

המשך יבוא, בעזה”ש