ב”ה

 

 

ה”רדיקליזם” ו”מדינת ישראל”

 

 

 

שבירת כללי המשחק

 

במכתבו לרדיקלים (“נקודה”, שבט, התשס”ח), מצהיר הד”ר לפיסיקה, נדב שנרב, שהוא “משקיף מן הצד”, מה שמעיד, שאין לך אדם שאין בו ממידת הצניעות, שהרי, באמת, ד”ר שנרב משקיף עלינו מן האולימפוס. לגמדים הרדיקלים הוא נותן אשראי עצום לטמטום, לתמימות, לאי התמצאות בזמן ובמקום, לסוף מעשה בלי מחשבה תחילה ולחלומות בקפנדריא.

 

הכותרת זועקת חוסר הגינות ושבירת כללי הדיון ההוגן. האיש משחק במגרש שלו וממילא קובע את כללי המשחק ואת שווי משחקו של היריב – לא רציני, רדיקלי! גם אם היריב יחזיר גול לשער, הגול לא יהיה חוקי, כי היריב איננו חוקי ואינו נצמד לכללי המשחק שנקבעו מראש על ידי בעל המגרש, למשל – שימוש בסמנטיקה המתאימה. הוא משחק באופן רדיקלי, כאשר המתינות היא צו המשחק.

ואז הגעתי למשפט כזה: “אני יודע שזה לא נושא שאנשים דתיים נהנים לדוש בו. מקובל במקומותינו להניח את כללי המשחק כנתונים, ולהעביר ביקורת רק בתחומי המגרש שהם מתווים….”.

 

 

מדד המוסר

 

כפה עליהם הקב”ה הר כגיגית

 

והנושא הוא – האם זה מוסרי לכפות את הדת על הלא מאמינים, ודווקא להם הוא נותן את הקרדיט לסוף כפירה במחשבה תחילה. הם יודעים למה הם חילוניים, ואמונה איננה מוטמעת בכפיה.

ברור שלא! אין זה בידי אדם. על כן כפה עליהם הקב”ה הר כגיגית! וזה היה הדבר המוסרי ביותר בעולם! והם מתמרדים עד עצם היום הזה, עד כדי טירוף גמור בכל תחום וענין. ואכן, אנו נוכחים יום יום לדעת, כי ב“רחמנים בני רחמנים” לא נותרו שמץ של מוסר או רחמים. תמצית הרוע ה”אנושי”. וזו גם תשובה לדבריו של נדב, שלדלהלן: “לפחות אצל חלקכם קיימת תפיסה שכל עם ישראל, מתוקף סגולתו היהודית הפנימית, הוא דתי לטנטי…”. זו דווקא אמונתם של ה”ממלכתיים” ללא תקנה, המטיפים לאהבת-חינם לאחינו היקרים, שהרי בכל יהודי קיים הזיק היהודי. ואני, דווקא, חושבת שבאנשים כמו שמעון פרס, או יוסי ביילין ועוד רבים אחרים, לא רק שאין זיק יהודי, אין אפילו זיק אנושי. ואני, אפילו, מאחלת להם, שלא יזכו לחזור בתשובה; בראשיהם דמם של אלפי יהודים!

 

כפיית הר כגיגית היתה המשך ישיר להוצאת בני ישראל מתהום מ”ט שערי טומאה, והמרד המתמשך של עם קשה עורף, לא היה צובר הישגים עצומים כל כך, אילולא קבל גיבוי, באש ובמים ובציות פקודה, מצד ה”שותפה ההסטורית” – ה”ציונות הדתית”, שהחזירה את בני ישראל, כל הדרך חזרה, אל מ”ט שערי טומאה! ואם לא די שצידדה בחוטאים המסורתיים, הרי, הניחה את כל מכשולי ה”ממלכתיות” לפני הנוער שלה והחטיאה אותו בחטאים איומים ונוראים. ומי יודע כמה ממשתתפי ה”מעגלים” נדרשים עכשו לטיפול נפשי.

 

שני הנושאים החשובים ביותר שבהם עסקו ה”ציונים” היו, לפי הסדר הבא – כסף, הרבה כסף, והוצאתם לשמד של ילדי ישראל. ועל זה נכתב רבות, ולא אחזור כאן. אך, אם מותר לכפות את הכפירה, מדוע אסור לכפות את האמונה? זה שזה לא מעשי ולא יעיל, זה דבר אחד, אבל מה הקשר למוסר? האם זה מוסרי לבצע בארץ ישראל את מדיניות הנאצים ולטהר את מולדתם ההסטורית של היהודים מיהודיה? האם זה מוסרי לסייע לרוצחי העם היהודי? איני יכולה להוכיח, וגם אין לי קלטת לוהטת מתאימה, שטירופה המוחלט של מדינת ישראל, תופעה שאין לה מקבילה במלוא העולם, זה משום ש“אותי עזבו, מקור מים חיים, לחצוב להם בורות, בורות נשברים, אשר לא יכילו המים”. יהודי אינו יכל לא להיות יהודי. הגיוני או לא, זו עובדה! כי ברגע שהוא מתנתק מעצמיותו, הוא אפילו לא בן אדם! ואת זה אפשר להוכיח בקלות, אבל העובדות ידועות גם לנדב שנרב.

 

הערת/הארת ביניים

 

לא אאריך בענין ה”דמוקרטיה” שגם אליה מתייחס בחיוב ד”ר שנרב, רק להעיר – ב”מדינת ישראל” מעולם לא התקיימה דמוקרטיה!! מעולם לא! אין בעולם דמוקרטיה, בה כת מסויימת אחת שלטה שלושים שנה ברציפות! זה לא הגיוני!!! והרי נדב בוודאי אינו מאמין שהצדק המוחלט היה עם אותה כת, ועל כן זכתה לאמון העם במשך כל השנים האלה. ועל בן-גוריון וה”דמוקרטיה” הסטאליניסטית שלו כתבתי רבות, לכן לא אחזור כאן. אין דמוקרטיה בישראל. מעולם לא נעשה כאן רצון העם!!! גם הדברים הקורים היום, רחוקים מרצון העם ומזעקותיו, כרחוק מזרח ממערב! קטבים רדיקליים!

 

 

שלטון האייאתולות

 

–          האם המדינה תהיה דמוקרטית, או שאתם חפצים בתיאוקרטיה נוסח איראן?

 

 

עכשו עובר נדב לתוכן – טוב, הצלחתם להחזיר את כל העם בתשובה, איך תיראה לכם המדינה היהודית?

 

והוא מצייר את האפשרויות בשאלות תם על פי מיטב התעמולה הבולשביקית –

 

–          האם המדינה תהיה דמוקרטית, או שאתם חפצים בתיאוקרטיה נוסח איראן?

 

ידוע לי שנדב שומר תורה ומצוות, באיזו מידה, אינני יודעת, אין לי קלטת של מצלמה נסתרת, אך, האם יהודי מאמין רואה את מדינת ההלכה כַּרדיקליזם האיראני? האם נדב אינו יודע שאין בעולם יצירה מתקדמת והומנית יותר מן היהדות? מה קורה כאן? הרי זו קלאסיקה של הסתה שמאלנית נגד שומרי תורה ומצוות! “שלטון האייאתולות….”. ואשר לדמוקרטיה, ראה לעיל.

 

ועוד שאלות קנטרניות, בתוכן – הידרשות לסוגיות מן המסובכות ביותר בתלמוד. אז, הבנו – לנדב יש ידע בתלמוד ואולי גם בחושן משפט, אך מה זה שייך לענייננו?

 

פתגם סיני עתיק אומר – גם הדרך הארוכה ביותר, מתחילה בצעד אחד קטן. “שב ואל תעשה” לא יביא אותך לשום מקום! ובמקרה שלנו כאן, בארץ ישראל, זה בהחלט לשומקום – אבדון ושואה.

 

אבל, הדבר הבולט ביותר בכתב הליגלוג על הרדיקלים, הוא, היותו כתב קיטרוג על העם היושב בציון, שינצל את הפסיקות על פי ההלכה, לשוד ורצח בגרמא…. (ואיך זה מסתדר עם שלטון האייאתולות של כריתת ידי הגנבים?) ועוד דפקטים… על כן הוא מיואש בשבילנו, מלכתחילה, וגם מתאמץ לרפות את ידינו, כנראה מתוך רחמנות עלינו.

 

ומה  אומר לנו המיואש? הנה: “אנשים שנואשו מן המצב והחליטו שצריך לפרק הכל, הביאו למצב הרבה יותר גרוע…”.

אני רוצה לקבוע, שהמיואש הוא נדב, ועל כן נוח לו יותר להצדיק את היותו משקיף מן הצד, כי ממילא אין מה לעשות, ומי שיעשה נדון לכשלון מלכתחילה.

 

בוידוי אחד הוא כן לגמרי: “אורח החיים הזעיר בורגני המשפחתי והנוח, שרובנו מנהלים, אינו עולה בקנה אחד עם מהפכות מהסוג הזה…”, עד כאן הכנות, ומכאן שוב הקביעות שאין להן על מה לסמוך והתקוות שלא יצא מזה כלום:

 

“… המתאימה יותר לאנשים שחיים מחוץ לחברה ולמשפחה, ומוכנים להקריב את מיטב כוחותיהם על מזבח האידיאולוגיה. בהחלט ייתכן שהרדיקליזם הימני החדש נידון להתחיל ולהסתיים במאמרים נלהבים בעיתון או בעלון…”.

 

איך זה מסתדר, נדב, עם: “מכיוון שאותם רדיקלים שעליהם אני כותב אינם ישויות מופשטות, אלא אנשים, שאת חלקם אני פוגש בסביבתי הקרובה, חברים, תושבי הישוב ובני משפחה…”?!?

 

רדיקליזם חדש

 

איני חוגגת בספירת העומר

 

אני אינני “רדיקלית” חדשה! נולדתי בארץ הזו ב-1942. מעולם לא חגגתי את יום העצמאות. לא גדלתי בחברה “חרדית”, אלא בחברה, שאני הייתי בה היחידה, שלא רקדתי במעורב בסניף בני-עקיבא ולא הלכתי במכנסיים, גם לא בטיולים.

הורי חיו בארץ הזו 15 שנה לפני שבן-גוריון הכריז על מדינת הכפירה-בעיקר שלו, ומעולם לא חגגו את יום העצמאות. והם דווקא לא היו פוליטיקלי-מיינדד, מכל מקום, לא במופגן. לא שמאל ולא ימין, יהודים! ייקים, אבי הפסיק את לימודי המשפטים בשטרסבורג, כדי לעלות לארץ ישראל.

אנשי ההכשרה של “נוער אגודתי” בכפר-סבא, אליה השתייכו אמי ואבי, עלו מאוחר יותר על הקרקע, יחד עם הקבוצה המקבילה בגדרה, והקימו את הקבוץ ה”ציוני” למהדרין – “חפץ חיים”. אז הורי כבר עזבו את ההכשרה ונישאו בירושלים, משום שאבי לגמרי לא התאים למסגרת הקבוץ ולא למוסד הקדוש הנקרא “אסיפת חברים”, הוא העדיף לשכב באוהל ולקרוא ספרים.

לאחר שנים, כשהייתי בחברת הנוער בחפץ-חיים, אמנם אכלתי עם כולם את סעודת ליל ה”חג”, שאילולא כן, הייתי הולכת רעבה לישון, אך למסיבה אחר-כך לא הלכתי, אמרתי שאיני חוגגת בספירת העומר. ישבתי בחדר וקראתי ספר – (מעשה אבות סימן לבנות…)

והמעניין הוא, שאבי מעולם לא אמר מלה בנושא, זה היה מובן מאליו. גם בלי האינטליגנציה הגבוהה מאד שלו, לא היה קשה לראות מה קורה כאן….

 

את מאמרי ה”נלהבים” בנושא, אני כותבת כבר עשרות שנים, אבל ירחון הצד”ר – “נקודה”, למשל, אינו נותן לי את הבמה שהוא נותן לך, וכנ”ל שאר העתונים של ה”ציונות הדתית”, על כן, מאמריי הופיעו רק טיפין טיפין, זעיר שם זעיר שם. הם אינם רוצים לשמוע, כמוך: “בישוב שבו אני גר היה תלוי שלט שהזמין את הקהל להרצאה על ‘משיחיות השלום ורציונליזם יהודי’. ואני עומד ותמה; מילא, משיחיות השלום, את זה לצערי אני מבין היטב, אבל מהו ‘רציונליזם יהודי’? אם הרציונל של הגויים הרשעים הוא ששתים ועוד שתים הן ארבע, אז אצלינו זה חמש? אני חייב להודות שלא הלכתי להרצאה…”

 

זו השיטה שלך – אתה יודע מראש את כל התשובות, ועל כן, אינך מצפה באמת לתשובות, למרות אמירתך, שלא כל דבריך הם “התקפה”, אלא, אתה מצפה גם לתשובות. והרי כבר קבעת שאלו תשובות של רדיקלים….