ב”ה

 

 

 

החיפזון מן השטן

 

 

העם הזה כבר אינו מסוגל לפעול, בשום תחום, בלא השפעת סיסמאות ריקות, סמלים חסרי משמעות, לבד מזו שניתנה להם על ידי המשטר הבולשביקי, וטקסים משופעי בלה, בלה, בלה, מלים גבוהות, שאין אחריהן כלום

 

 

 

שמעתי עכשו את הצפירה השערורייתית ומחרישת האזנים ל”זכר” ה”שואה”.

 

(שמעתי גם, ששני שונאי ישראל, שעשו תחקיר “אמיץ” על שודדי המשרפות, העלו על נס שנאתם את ה”חרדים”, דווקא מי שחירפו נפשם, להבדיל מן המימסד ה”ציוני”, להצלת אחיהם מן המשרפות. גם כל כספם נשדד מהם על ידי המימסד ה”ציוני”! וזה מתועד!!!)

 

העם הזה כבר אינו מסוגל לפעול, בשום תחום, בלא השפעת סיסמאות ריקות, סמלים חסרי משמעות, לבד מזו שניתנה להם על ידי המשטר הבולשביקי, וטקסים משופעי בלה, בלה, בלה, מלים גבוהות, שאין אחריהן כלום; כמו דברי הרהב של הרמטכ”ל, באושוויץ, שאילולא היינו אנו, המושא וקרבנות הבדיחה המקאברית שלו, היינו מתפקעים מצחוק, בעיקר בשדרות, שלא לדבר על יש”ע.

זהו עדר של זומבים, שהוא החומר המועדף על כל משטר רודני-בולשביקי. עדר ההולך למות, כשהוא מצדיע ל”קיסר”. צאן אדם יהודי, ההולך שוב למשרפות, כשתזמורת מנגנון ההשמדה מלווה אותו בשירי “שלום”, וגם הוא שר או מדקלם אותם, תלוי בדרגת הזומביות.

 

הצפירה הגסה, הריקה, החילונית הזו, הפריעה להתייחדותי היומיומית, שעה שעה ורגע רגע, עם בני משפחתי ובני עמי שהושמדו ב”שואה”, וביתר שאת, לנוכח צעידתנו הצייתנית להשמדה טוטאלית יותר.

 

למעלה משליש מעמנו נטבח על ידי קואליציית הרשע והפשע של ה”קהיליה הבינלאומית“, הדוחקת בנו גם היום לעשות “ויתורים אמיצים” על חיינו. דעתה של הקהילייה הארכינאצית הזו, שהיתה תמיד חשובה כל כך ל”מימסד הציוני“, חשובה לו גם היום, או, לפחות, משמשת  תירוץ אקסיומטי ל”מדינה שהשמאל בנה” –”לחצי הקהיליה הבינלאומית” בכלל, וה”לחץ האמריקני“, בפרט, לקדם את מדיניותה, רבת השנים, לכנס את עם ישראל ל”גבולות אושוויץ“, גבולות “ארצנו הקטנטונת” והנוסטלגית של “זמרת חמש המלחמות“, המשווה את המגננה האימפוטנטית של “ישראל” למעשי הנאצים ב”שואה”.

 

זו אשפת האדם שאתה עלינו להתמודד. אשפת האדם המכתיבה את סדר היום האנטישמי ב”מדינת היהודים“.

 

 

יום השואה – תשעה באב – לא “מזיז” להם

 

אילולא חורבן הבית ויציאתנו לגולה, לא היו עומדים עלינו לכלותנו בכל דור ודור, וה”שואה” לא היתה באה על עמנו. מובן מאליו, שאלה, שתשעה באב אינו אומר להם דבר, גם העם היהודי אינו “מזיז” להם, ועל כן הפקירו אותו למשרפות, ונפטרו ממיטרד ענק….

 

יום השואה – תשעה באב, לא די שאינו אומר דבר לרשעים האלה, אלא, הם מפגינים תמיד את זלזולם בו. הרשעים שירדו לגמרי מפסי היהדות וטרחו עד מאד על ילדיהם ונכדיהם לשכנעם שיקפצו גם הם לשדות הקוצים, הדרדרים והעשבים השוטים, ירדו, ממילא, מכל פסי האנושות והאנושיות, ושמו את כולנו, לעג וקלס בגויים; יהודי שאיננו יהודי, הוא מפלצת. חד וחלק!

 

על אלה אמר המשורר, יצחק כצנלסון, הי”ד, שעלה בעשן משרפות הקהילייה הבינלאומית השמימה, ב”מזרח”:

 

“אי אהבת הגויים לאדם מישראל הרי היא חיובית לגבי אלה היהודים המתכחשים לעצמם, ליהודים חנפים, מתרפסים, נכנעים, ומחקים את שכניהם בכל דבר… מתחת הכרתם לא יאהבו הגויים את עניי הרוח, את הדלים שאינם יכולים לתת. היהודים אשר נתנו לעולם כולו, היו יהודים נאמנים, יהודים שלמים, בתוך עמם היו חיים, העשירוהו והעשירו באותה שעה את העולם כולו. אי אהבתם של הגויים ליהודים מתבטלים בפניהם, היא טבעית ומובנת לכל בעל הרגשה: ‘אלה, היהודונים, אם בגדו באלו-היהם, בעמם, באביהם ובאמם – יבגדו גם בנו…” (יצחק כצנלסון, הי”ד, “פנקס ויטל”, 24.7.1943).

 

במשך אלפיים שנה, לא שכחו היהודים את אבל תשעה באב. לא נדרשו לכך צפירות, לא טקסים ולא נאומים! כי יום זה שוכן בלבו של כל יהודי! כי על יום זה חלים דיני אבלות, על פי ההלכה. כי יהודים המזדהים עם עצמם ועצם הוויתם, לומדים את דיניו, את חובותיו ואת זכויותיו של העם היהודי, ואינם רועים בשדות זרים.

 

במשך הדורות קבעו רבים בכל העמים – עם המתנתק משורשיו, אין לו עתיד! ו”ישראל” היא הדוגמא המובהקת לכך.

 

מספרים על נפוליאון שעבר בליל תשעה באב ליד בית כנסת, הציץ וראה אנשים יושבים על הקרקע, מסתכלים בספרים ובוכים בכי מר. שאל נפוליאון את אנשיו לפשר הדבר. אמרו לו – אלו יהודים, הבוכים על מקדשם שנחרב… שאל נפוליאון, מתי הוא חרב, במקום לבכות שיבנו חדש…. אמרו לו שמקדשם של היהודים חרב לפני 1800 שנה….

אמר נפוליאון – עם שזוכר את מקדשו 1800 שנה, יזכה לראות בבניינו!

אין דבר ברור מזה!

אילו הכיר את המלשינים, המוסרים והרודפים, מהרסינו ומחריבינו, לא היה אומר זאת בבטחון כזה…..

 

ספורו של סלאח תעמרי, בכיר “פלשתינאי”:

 

“…. הייתי אז בתאי בכלא, סגור ומנותק, ורק הדלת המסורגת הבדילה ביני לבין המסדרון המאורך שבו הסתובב 24 שעות ביממה הסוהר הישראלי החמוש בנשקו”.
… קראתי לו לבוא, הבחנתי שהוא אוכל סנדביץ של פיתה, נושך ולועס ושוב נושך ולועס”.
”אתה יהודי, אמרתי לו”. כך ממשיך ומספר תעמרי. ”האיש הנהן בראשו בחיוב”. ”אם כך,” שאל אותו תעמרי, ”מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ בחג זה”?
הסוהר נדהם מדבריו של האסיר הפלשתיני הבכיר ביותר. ”הוא חשב רגע”, סיפר תעמרי לעיתונאי הישראלי שתיעד את דבריו, והשיב: ”אני לא מחוייב לדברים שאירעו לעמי ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר, אין לי קשר לכך’‘. אמר הסוהר היהודי.
”התיישבתי על המזרון בתאי, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, ואמרתי לעצמי: עם שלאנשיו אין קשר עם עברם והמסוגלים בריש גלי לנגד עיני לחלל את חוקי אמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו, ונוכל להשיג את מטרותינו. באותו לילה חל שינוי מוחלט בגישתי. לא נרדמתי. בכל שעות החשיבה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי אוכל החמץ בפרהסיא לנגד עינינו הערבים”.
”למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלשתינית שבתוך הכלא את כל אלו שהכירו את דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות אליהן הגעתי. הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה. למלחמה על הכל. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו, שכן ממולנו עומד עם חסר קשר לשורשיו, שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיבציה שלו בהכרח שתהיה נעדרת כל רצון להאבק ולהלחם”
”מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות, מספר תעמרי. את כולם שיכנעתי שיש לשנות את הקו, שיש להאבק בלא פשרות” (שופר. זכות סופרים לנחום ברנע).

 

מה מדגיש תעמרי? הנה: “המסוגלים בריש-גלי, לנגד עיני, לחלל את חוקי אמונתם…”

 

 

בתחילת השבוע ירדתי לראות בשלומה של שכנתי שנפלה ושברה רגל ואת בהן היד. הטלויזיה ריצדה והשמיעה קולות, היתה זו הצגת מתכון. השף, לדברי השכנה, הוא “תימני”, לידו אידיוט עם חיוך רחב, שאומר – לא נראה לי שהשומן ממש כשר – לא, עונה השף. ואז הוא זורק פיסות חמאה למחבת, ובהן הוא מטגן בשר בקר. אח”כ טועמים ומלקקים אצבעות ושפתיים. המצלמה עוברת על הנוכחים באולפן, ומי מחייך שם בשמחה רבה? בשלן אחד, בשם – אחמד טיבי…. היה גם אחד הטבחים המעולים של ערפאת…

 

טוב, I rest my case

 

 

אבל הם ידעו זאת הרבה לפני כן,

 

הם הכירו מקרוב את ה”ציונים”, וידעו שסופם לנצח! ה”ציונים” באו להקים “עם” חדש – “יפה בלורית ותואר” – מין שטאנץ רבין’י, מרוקן מכל ערך יהודי, וממילא, מרוקן מכל. והערבים ידעו ויודעים, בעיקר לנוכח מעשיהם המטורפים של יורשי בן גוריון ורבין, שזה רק ענין של זמן….

 

זאת גם על פי עדותו של הקולונל מיינרצהאגן:

כווית, 15.1.1951

“ארוחת ערב עם ג’ורדן ואשתו, היה שם גם קבלן לבנוני אחד עם אשתו, עודה ארבע שורות יהלומים…. הוא סבר שהחרם הכלכלי שמטילות המדינות הערביות, סופו שיקטול את ישראל בתוך כחמישים שנה, ועד אז תהיינה המדינות הערביות מוצקות באחדותן, חמושות כהלכה ויעילות. אז ייזרקו היהודים לים, אבל יניחו להם מובלעת יהודית קטנה בחופי ארץ ישראל, אך בלי ממשלה יהודית. הוא לא סמך כלל על עיראק, תימן או ערב הסעודית, אך לבו סמוך ובטוח שירדן, סוריה לבנון ומצרים תוכלנה להכות את היהודים בעוד חמישים שנה. חיויתי את דעתי שבעוד חמישים שנה יהיו גם היהודים חזקים הרבה יותר מעכשו, והא אמר שהם יהיו פושטי רגל, נגועים בקומוניזם ונטולי יציבות כלכלית ומדינית. העירותי: ‘אתם הערבים, על כל אוצרות הנפט שלכם, מדוע אינכם עושים משהו למען הפליטים העלובים הללו מארץ ישראל’, ‘אלוהים אדירים’ אמר, ‘אתה חושב באמת שאנחנו נהרוס את התעמולה הטובה ביותר הנמצאת ברשותנו; הרי זה מכרה זהב’. אמרתי שדעה כזאת היא קשת לב ובלתי מוסרית כאחת. ‘הבלים’ אמר, ‘הם סתם אשפת אדם אבל הם מכרה זהב מדיני'”

 

וזה היה לפני שנים, חברה לעבודה של אחותי, דוקטורנטית ברוקחות, יצאה לטיול עם קולגות מכמה ארצות לטיול באירופה. במעבורת בה שטו באיטליה, ידע צוות המעבורת שאחת הנוסעות היא ישראלית. במטבח ניתנה הוראה להכין לה אוכל כשר, כראוי ליהודיה.

ואכן, השף וכל צוותו טרחו סביבה, התגאו בידיעותיהם ב”כשרות” היהודית, האכילוה מטעמי דג וסלטים. ל”מסכנה”, שלא היה כלל אכפת לאכול את מה שאכלו כל החבר’ה, לא היה נעים לומר לצוות שטרח רבות כל כך, מתוך יראת כבוד לדת ישראל, שכלל לא אכפת לה…. ובכן, היא אכלה אוכל “כשר”… לפחות לא אכלה בשר-טריפה.. ואז עדיין היה מעט כבוד עצמי גם ל”ישראלים”.

אפילו בן-גוריון, שונא ישראל מובהק, אבל, כבולשביק היה בקי בפסיכולוגיה של ההמונים, בקש להשתכן במלון קרוב למסלול ההלוויה של צ’רצ’יל, שנערכה בשבת, כדי שלא יצטרך לנסוע… למעשה זה היה הד עצום, וכמובן הוסיף יקרה לראש ממשלת ישראל….

טדי קולק, לעומתו, נהג לטייל עם אנשי כמורה, במכוניתו בשבת. ואיך אני יודעת? לפני שנים רבות, כשליוינו את שתי בנותינו מגילה (אז לא היה עדיין כביש פת) בדרך-חברון לסניף ה”עזרא”, ברח’ אבן גבירול, בשכונת “רחביה”, עברנו ליד גן הפעמון וראינו את ראש עירית ירושלים עוצר את מכוניתו ויורד ממנה, בחברת בעל צווארון כמורה… מה חשב איש הדת על ראש עירית “בירת ישראל לנצח”, לא קשה לנחש…. מה שבטוח הוא, שגם הוא הבין, כמו תעמרי, שחורבנה של “ישראל” הוא רק ענין של זמן!

אותו טדי, כפה פעם על בעל בית קפה לפתוח את עסקו בליל תשעה באב, ולארח אותו ואת החבורה שאתה הגיע… היתה זו עבירה על חוק העזר העירוני של סגירת בתי עינוגים בתשעה באב!!! אבל הם תמיד היו הבוסים – וותיקי מפא”י….

ובימים הטובים של עמרי שרון, כשהקאזינו ביריחו פעל, הוא היה מלא במהמרים “ישראלים”, דווקא בליל יום-השואה. גם צפירה לא היתה מזיזה אותם משולחנות ההימורים.

“קדיש” אינם אומרים, אינם נוהגים מנהגי אבלות, בני אלפיים, מה שעושים יהודים זה דורות רבים מאד, כך גם בחללי צה”ל. אבל הם צופרים!!!! צופרים, צופרים!!! מן הצפירה פטורים מחרפי נפשם על סקופים ובעיקר למען שנאת ישראל – הם רצים אחרי ה”חרדים”, שאינם עומדים בצפירה, ר”ל, ומצלמים אותם.

אז, הם אינם צריכים לטרוח לצלם אותי! אני מצהירה בזה, קבל הקוראים, איני עומדת בצפירות של המדינה האנטישמית הזו. ובתשעה באב אני צמה! האם חיים יבין צם? גבי גזית? יעל דיין, המתגאה בכשרון השחיה שלה, דווקא ביום הכיפורים?

האם הנ”ל מקדשים על היין בליל שבת? האם הם אוכלים מצות בפסח? האם.. האם…  האם…  וודאי שלא, הם הרי מתקדמים…. לאבדון. וחובה עלינו לקפוץ מן הרכבת הזו הטסה אל החידלון!

 

וזה ההישג העצום של ה”ציונות הסוציאליסטית” – הוצאת ישראל לשמד ולהשמדה, לאבדן יצר הקיום ולאבדן הכבוד העצמי והכבוד הלאומי!