ב”ה

 

 

 

 

 

 

הפיגוע בוצע ב-27 במרץ 2002, שבו נחוג ליל הסדר ה’תשס”ב. מלון פארק בנתניה ערך כמדי שנה סדר פסח ל-250 אורחים, בחדר האוכל שבקומת הקרקע של המלון. רוב האורחים היו קשישים שלא יכלו לקיים את הסדר בביתם. טרוריסט פלסטיני, עבד אל-באסט עודה, שנשלח על ידי בכירי החמאס קייס עדואן (מטובאס) ועבאס א-סייד (מטול כרם), נכנס לחדר האוכל ופוצץ את עצמו במרכזו. מהפיצוץ עצמו נהרגו 28 איש ו-2 מתו מאוחר יותר מפצעיהם. כ-140 נפצעו באירוע, מהם 20 נפצעו קשה.

30 בני אדם נרצחו בפיגוע, רובם קשישים. ההרוגה הצעירה ביותר הייתה בת 20 והמבוגרת ביותר בת 90. בפיגוע נרצחו מספר זוגות נשואים, וכמו כן אב ובתו. כשליש מהנרצחים היו תושבי נתניה. אחת ההרוגות הייתה יהודייה משבדיה שבאה להתארח בארץ לרגל החג. חלק מהנרצחים היו ניצולי שואה.

מנהיגי העולם גינו את הטבח כאקט טרוריסטי ולא מוסרי. בישראל נתפס הפיגוע כשיאו של חודש עקוב דם, שבו נרצחו למעלה מ-135 ישראלים בפיגועים. בעקבות הפיגוע החליטה ממשלת ישראל על גיוס חירום של 20,000 חיילי מילואים (באמצעות “צו 8”) ופתיחת מבצע חומת מגן.

קייס עדואן, אחד משני מתכנני הפיגוע הראשיים, נהרג ב-17 באפריל 2002 במהלך מבצע חומת מגן, לאחר שהימ”מ וצה”ל צרו על ביתו שבטובאס ודחפור די-9 מוטט עליו את הבית בעודו בתוכו. המתכנן הראשי השני, עבאס א-סייד, נעצר במאי 2002 והועמד לדין על הפיגועים שביצע. משפטו נפתח בספטמבר 2003 והוא הורשע בספטמבר 2005 ונידון ל-35 מאסרי עולם (תקציר ויקיפדיה).

 

 

את ליל הסדר עשינו עם המחותנים שלנו ברעננה, עם ילדינו ונכדינו המשותפים. בעת קיום הסדר בשמחה ובשירה, לא היה לנו מושג, שבאותה שעה, ממש, נטבחו במלון פארק בנתניה עשרות מתוך משתתפי הסדר בו. גם למחרת אנו, הנשים והילדים, לא ידענו דבר. הגברים שמעו את ה”חדשות” בבקר, בבית הכנסת, אך לא השמיעו, ולו רמז, על האירוע המזוויע. והם המשיכו לשתוק גם במוצאי החג.. שלושתם מסוג השתקנים ואוצרי הרגשות בתוכם…

רק, כשיצאנו במכוניתנו בדרך ירושלימה, שמעתי לראשונה את “חדשות” הטבח. עוד בטרם קלטתי את הזוועה, הופסק לפתע השידור, ועבר לשידור חי מאלון-מורה, בו התקיים, בה בשעה ממש, בשידור חי, הטבח בבית משפחת גביש באלון מורה….

בית אלון-מורה למוד אבל, שכול ויתמות. מה שלא מפריע ל”מדינת ישראל” לעודד את חלאת האדם הערבית, למסוק את זיתיהם, דווקא בחצר הקדמית של אלון מורה, וגם מספקת להם “הגנה”, זאת, בנוסף להתנדבות מרצחי מחנה-השלום, שאינם מפסיקים להתנכל ליהודים ולקדם את תכנית השלבים ה”ישראלית”-ערבית להשמדתנו. נערה שניסתה לעצור את הגועל-נפש הזה, יושבת בכלא ה”ישראלי”, בלא משפט וגם בלא קביעת מועד למשפט.

וכוווולם יודעים, שהרוצחים משתחררים בהמוניהם… ובאמת, מה יש עוד לומר?

 

 h a a r e t z

עודכן ב-06:39 31/03/2002

 

נעמה הבחינה במחבל וניסתה להסות את בכי בתה – טרור

 

 

ארבעה בני משפחת גביש נקברו שלשום בהתנחלות אלון מורה

נדב שרגאי

 

(ו) וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה וְהַכְּנַעֲנִי אָז בָּאָרֶץ:

(ז) וַיֵּרָא יְדֹוָד אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַידֹוָד הַנִּרְאֶה אֵלָיו: בראשית פרק יב

 

 

 

ביום חמישי בלילה, כשחדר המחבל לבית משפחת גביש באלון מורה, פרצה דריה גביש בת השנתיים בבכי. אמה, נעמה, ניסתה לשווא להסותה. באותם רגעים התקרב המחבל למטבח בו שהו השתיים. נעמה הניחה ידה על שפתי בתה, סגרה עליהם בחוזקה והסתתרה מאחורי שולחן גדול. היא ניצלה שבריר שנייה, שבה חלף המחבל על פני המטבח והעמיק לחדור אל תוך הבית, כדי להימלט דרך דלת צדדית לבית משפחת לסר הסמוך. רק כעבור שעה קלה נודע לנעמה, בתה של דניאלה וייס, כי בעלה, אברהם, מפקד צוות בסיירת מטכ”ל, חמה וחמותה – רחל ודוד גביש, וסבו של אברהם, אביה של רחל, יצחק קנר, אינם בחיים. בין לבין התחוללה דרמה נוספת במקום, כאשר שכנים הצליחו, תוך כדי היריות והטבח שביצע המחבל בתוך הבית, לחלץ באמצעות סולם מאולתר חמשה בני משפחה ואורח מדירת המשפחה שבה התבצר המחבל.

למחרת, שעות אחדות לפני כניסת השבת, עמדה נעמה ליד ארבעת הקברים הטריים, יחד עם עוד אלפי ידידים, חברים ובני משפחה ודיברה אל בעלה בגוף ראשון:

 

               מקור ראשון

 

” אברהם, אהובי שלי, אני יודעת שלא מקובל שנשים מספידות… אבל איני יכולה שלא לדבר. אני מבטיחה לך אברהם שלי להיות כאם ואב וכסבא לאחיך, מנשה ורחלי, אביגדור, לאה, צופיה ואסף ולתינוק שלנו שבדרך…אני מבטיחה לך לחנך את בתנו, בה רצית, לא לחפש את הקל, לא לחפש את הנוח, אלא את הנכון והאמיתי גם אם זה קשה ודורש. אני רוצה שתדע כי בשעה שנאבקת בשארית כוחותיך להציל את משפחתך, ואתה שותת דם, גוננתי על דריה, כמו שאמרת לי תמיד, שבמצבים קשים אתה סומך עליי לא ביישתי אותך….”.

 

טור ארוך של אלפי אנשים השתרך בין היישוב לבית הקברות בו נקברו ארבעת בני המשפחה. הם הלכו בגשם ובברד כבד. סרן אברהם גביש, שהועלה לאחר מותו לדרגת רב סרן, נישא על כתפי ששה רבי סרנים מסיירת מטכ”ל, והוא נקבר בחלקה צבאית חדשה שנחנכה בבית העלמין של אלון מורה. מיטות האב, האם והסב היו עטופים בטליתות, והן נטמנו לצד נפטרים ‘אזרחיים’. לימור לבנת ייצגה את הממשלה. “ההחלטות שקיבל הקבינט הן בכיוון הנכון, אבל אינן מספיקות”, אמרה לבנת ומהקהל צעקו לה שצריך להוציא את שמעון פרס, השרץ, מהממשלה.

 

מפקדו של אברהם בסיירת מטכ”ל תיאר קצין ומפקד נערץ “שאף פעם לא ויתר”. דיבר גם חברו של אברהם, יאיר מרדכי מקדומים, והאח מנשה, שהפך עתה לאח הבכור, וגם אחותו של דוד גביש, בלהה שאמרה על דוד ורעייתו רחל, שהיו זוג נאהבים, שבחייהם ובמותם לא נפרדו. “אם דוד היה נשאר בחיים ושומע שרחל נפטרה, הוא היה מת במקום, כי לא היה מסוגל לחיות בלעדיה”, אמרה האחות, בלהה. האלפים ששמרו בדרך כלל על איפוק ושקט, התייפחו מי בקול ומי חרישית, ודניאלה וייס הנסערת והאבלה, אמרה שהאש, והכאב אמנם בוערים עתה בתוך הנשמה, אבל “נצח ישראל לא ישקר”.

 

——————————————————————————–

 

w w w . h a a r e t z . c o . i l

עודכן ב-06:31 29/03/2002

פגיעה באצולה הוותיקה של גוש אמונים אלון מורה

 

ההרוגים השתתפו בכל העליות לסבסטיה

נדב שרגאי

 

רמי חבה, הי”ד

 

סיפורה של משפחת גביש הוא סיפורה של התנחלות אלון-מורה, היישוב היהודי בשומרון שתולדותיו שזורים בקורות גוש אמונים. רחל גביש, שנהרגה אתמול, ובעלה דוד, שנפצע קשה ומת מפצעיו, נמנו על ראשוני גרעין אלון מורה והשתתפו בכל העליות לסבסטיה (תחנת הרכבת התורכית הנטושה בלב השומרון). הפגיעה בבני המשפחה, בשכונת הוותיקים של אלון מורה, היא פגיעה באצולת המתנחלים, בלב-לבו של גוש אמונים הוותיק.

 

תרצה פורת, הי”ד

  עפרה פליקס, הי”ד

 

 

בית משפחת גביש ממוקם מעל

ביתו של מנחם פליכס, ממייסדי גוש אמונים, שאיבד את בתו עפרה בפיגוע ירי, לפני כעשר שנים, והוא סמוך גם לבית יוסף ונחמה פורת, שאיבדו את בתם, תרצה, באירוע המפורסם בכפר ביתא. שכן אחר הוא בני קצובר, מראשוני גוש אמונים, לשעבר ראש המועצה האזורית שומרון. שכן נוסף הוא אברהם מינץ, דמות מיתולוגית בקרב המתנחלים, מהמבוגרים במתיישבי אלון מורה, אביו של יהודה עציון מעופרה, שהשתתף כנער בעליות לביריה.

 

בנם של רחל ודוד, אברהם, קצין שהיה בחופשת לימודים, נהרג אף הוא אתמול. הוא התארח לחג אצל הוריו יחד עם אשתו, נעמה, בתה של דניאלה וייס, ראש המועצה האזורית קדומים, גם היא מראשוני ההתיישבות היהודית בשומרון. לשניים, שהתגוררו באחד המאחזים, בת קטנה, דריה. יצחק קנר, סבו של אברהם ואביה של האם רחל, בן 81 , הוא ההרוג השלישי. קנר הקשיש, תושב קרית מוצקין לשעבר, עבר לפני שנים אחדות לירושלים. בחג התארח, עם אחיו, בבית בתו רחל.

 

 רחל, כבת 50, מורה ויועצת חינוכית בביה”ס באלון מורה, יחד עם בעלה דוד, מחנך בישיבה בקרני שומרון, השתתפו עם הרב צבי יהודה הכהן קוק המנוח, ראש ישיבת מרכז הרב באותם הימים, בניסיון ההאחזות הראשון של גרעין אלון מורה בחווארה באזור שכם, לאחר מלחמת יום הכיפורים. בנסיון ההאחזות נטל חלק גם אריאל שרון, שהמליץ באותו אירוע לחיילים לסרב לפקודת הפינוי.

 

הם נטלו חלק גם בניסיון הההתנחלות השני של גרעין אלון מורה, העיקש במיוחד, בתחנת הרכבת בסבסטיה.

 

                                       

 

שבע פעמים ניסה גרעין אלון מורה להיאחז באזור שכם ונכשל. כמה מהנסיונות היו מלווים בהתנגשויות קשות עם הצבא. מנחם פליכס, הגבישים, הרב משה לוינגר וחבריהם, הכריזו: “אנו מטיחים את ראשנו בקיר, אך ראשנו חזק מן הקיר, והקיר הוא שיפול לבסוף”. בחנוכה תשל”ו עשה גרעין אלון מורה ניסיון שמיני. פעם נוספת באו אלפים לתחנת הרכבת הישנה בסבסטיה. שר הבטחון דאז, שמעון פרס, טס במסוק להיפגש עם מנהיגי המתנחלים. לוינגר ביצע את אקט “הקריעה” המפורסם, שהונצח במצלמות העיתונות, לאחר שנדרש, יחד עם חבריו, על ידי פרס לפנות את המקום.

 

 בסופו של דבר, הושגה פשרה (בתיווך המשורר חיים גורי). המתנחלים פונו למחנה הצבאי קדום ממערב לשכם. מאוחר יותר התמקם הגרעין על הר רוגייב, משם פונה (בעקבות בג”ץ אלון מורה) להר כביר, מקומו הנוכחי. בהר רוגייב הוקמה איתמר.

 

אנשי אלון מורה, המונה היום כ-230 משפחות, לא גידרו את היישוב מסיבות אידיאולוגיות. גם הוויכוח הציבורי שפרץ בהתנחלויות בשאלת הגידור, לאחר רצח הילד בן התשע, רמי חבה, תושב אלון מורה, לא שיכנעה את החברים להקים גדר. חבה נחטף על ידי מחבלים במאי 1987 , מחורש הסמוך ליישוב, נאבק עמם, נרצח במכות אבן חדה והושלך למערה סמוכה, שם התגלה.

 

מנחם פליכס, שכנה של משפחת גביש, ותושבים אחרים באלון מורה, הסבירו אתמול שוב כי אינם מוכנים לחיות כמו בגיטו. באלון מורה פיקפקו גם אתמול בגלוי בתועלתה של הגדר, בשל תנאי השטח הקשים, המקום הררי ומבותר ואורך הגדר הנדרשת לגדר את כל המבנים. בנצי ליברמן, יו”ר מועצת יש”ע וראש המועצה האזורית שומרון, שבא אתמול לאלון מורה, הזכיר כי באלי סיני, בחמרה, ובגבול הלבנון התגברו המחבלים על “גדר חכמה”, בעוד שבאלון מורה הצליחה כיתת הכוננות, רק לפני חודשיים, לסכל שני פיגועים.

 

עמיחי רמר, יו”ר מזכירות אלון מורה, מנחם פליכס, בני קצובר, והרב אליקים לבנון, רבה של אלון מורה, כמו רבים מהתושבים ביקשו אתמול לראות מעשים ולא דיבורים. כמעט כל מי שדיבר אתמול באלון מורה, הביע אכזבה גלויה מהתנהלותה של ממשלת שרון והדגיש שבמלחמה הזאת כל הארץ היא התנחלות.

 

באלון מורה דיברו אתמול על שרון הישן, “שאיננו עוד”, ועל קברניט אוסלו שמעון פרס, המכהן כשר חוץ לצד שרון, שיש צורך להרחיקו ממוקדי העשייה הממלכתית. ברוח גוש אמונים ומשפחת גביש, דיברו אתמול גם על תהליך הגאולה המורכב, על הירידות והעליות הכרוכות בו, על האיסור להתייאש, על המצווה לשמוח בחג, שכה קשה לקיימה בימים אלה.

 

בבתים המואפלים, מחשש שהמחבל עדיין מסתובב ביישוב, עודדו בני המשפחות המסוגרים את קרוביהם המודאגים שלא חדלו להתקשר לאלון מורה במלים: “עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע”. רחל גביש ובנה אברהם יובאו היום למנוחות, ככל הנראה בבית העלמין באלון מורה. הם הותירו אחריהם עוד ששה אחים ואחיות: מנשה, ישורון, אביגדור, אסף, צופיה ולאה.