ב-1935 כותב ש”י עגנון, בספר “שירה”:

“דברים הרבה מתרחשים והולכים, בכל יום יהודים נהרגים, בצנעא ובפרהסיא, ובכל יום מעוטרים העיתונים בעיטורים שחורים. בראשונה כשהיינו רואים פס שחור בעיתון וקראנו אדם מישראל נהרג, הנחנו את סעודתנו, עכשו, שהצרות מצויות, אדם יושב על שולחנו ואוכל את פתו בחמאה ובדבש, קורא ואומר – שוב נהרג יהודי. שוב נהרגה אשה יהודית, שוב נהרג תינוק מישראל. ואנו יושבים בחיבוק ידים ונותנים עצמנו להריגה ואומרים, הבלגה, הבלגה. הם הורגים ורוצחים ושורפים, ואנו יושבים ומבליגים, והרשות (ממשלת המנדט, ח”א) מה עושה, עושה עוצר. יושבים ישראל עצורים בבתיהם ואינם יוצאים לחוץ, כדי שלא יפגעו בהם בעלי חיצים, ובעלי חיצים מהלכים בכל מקום ומשלחים חציהם. אי אתה יכול לומר שאנו אין אנו עושים את שלנו, הרי אנו מבליגים ומראים לעולם כולו כמה יפים אנו, כמה יפה הוא מוסר היהדות, שאפילו באים עלינו להרגנו אנו שותקים”.

ב”ה

ככל שמתקדמים בקריאת דבריהם של מכריו ומוקיריו, כן קולטים ביתר עומק את גודל האבידה. ד”ר גולדשטיין היה צדיק ענק, משכמו ומעלה, תרתי משמע, מכל בני דורו. היה זה צדיק אחד בסדום, שלבו שתת דם לנוכח שפך דם אחיו, הנענה בהבלגה (וזה, כידוע לנו, במקרה הטוב. הרי מדינת ישראל ובג”צה וועדות החקירה שלה, תמיד לצד המרצחים ולעולם  נגד היהודים, בעיקר, ה”מתנחלים”).

קשה היתה הבחירה. רבים מאד הספורים ורבים המספרים, על מעשי החסד הענווים של הצדיק. אבל צריך להתחיל במקום כלשהו, אז נתחיל בעדותו של עקיבא לונדון, איש סוסיא, דרום הר חברון (“ברוך הגבר”, עורך – מיכאל בן-חורין, יבדל”א. עורך משנה: נתנאל עוזרי, הי”ד, מכל סרסורי ה”שלום”, באשר הם).

נר זכרון

עקיבא לונדון

עוד שעה ארוכה הוא טיפל וחבש ותפר פצעים. לפני שהלכנו הוא ניגש בשקט לחייל אתיופי פצוע ושאל לשלומו, ולבסוף ביקש את מספר הטלפון בבית. כששאלנו לפשר הענין הוא ענה: “הוא עולה חדש, בוודאי ייבהלו בבית מהפציעה עדיף שאני אתקשר ואספר להם”.

בתום השבעה למותו התכנסנו עשרות רבות של תושבי ההר, המומים וכואבים, כדי להכיר תודה לאדם שנתן את כל כולו, 24 שעות ביממה, בלי סייג ובלי גבול לטובת תושבי האזור.

מישהו פתח בהיסוס, בסיפור קטן על הדוקטור, ולאט לאט עוד סיפור ועוד אחד והשטף הולך וגדל ופתאם מתגלה אדם נסתר שכולנו הכרנו וידענו עליו, אבל העצמה היא בלתי רגילה, הדמעות נקוות אט אט בקצה העין, הגרון קצת נשנק ושרוול נסתר מנגב בהחבא את העין, ועוד דמעה ועוד אחת, פשוט קשה, קשה להאמין.

רציתי להביא מספר ספורים קטנים ואקראיים לזכר אדם שנתן את כלו עבורנו. אני יודע שקשה להעביר את תחושותינו למי שלא הכיר אותו ואת האזור שלנו אך לפחות אנסה.

אחת מהבנות שלנו נפלה בערב שבת והראש נחבל ונחתך באופן רציני, היא נסעה באמבולנס לד”ר גולדשטיין על מנת שיבדוק האם להמשיך לבית חולים או שהוא יוכל לתפור בעצמו. השעה היתה בסביבות 10.00 בליל שבת חורפית. דופקים בדלת ומשפחת גולדשטיין מתחילה את סעודת שבת, שרה אומרת – “סליחה, אני מקווה שאני לא מפריעה, אבל…”, המשפחה מחייכת במאור פנים – “לא, מה פתאם”, עונה אשתו בנועם, “את בסך הכל מקרה רביעי הערב, תכנסי, תשבי”, והד”ר  לוקח את בנו “מדין חינוך”, כך הוא אומר, ופותח את מזוודת השבת, פלסטרים תחבושות ועוד כל מיני עזרים, בכדי לא לפגוע בקדושת השבת, ובשיא העדינות והיסודיות הוא בודק ומטפל ללא שום לחץ. “אולי תשארו לאכול אתנו את סעודת השבת? אתם  באים מרחוק”, הוא שואל בתום הטיפול….

הייתי עד לפיגוע גדול שהיה על יד חברון לפני מספר שנים. בממשל הצבאי והתאג”ד האזורי ישנם רופאים, אבל כולם מחפשים רק את ד”ר גולדשטיין. מכיוון שתמיד הלך עם ביפר, הוא אותר והגיע תוך דקות. הוא מיד בדק את כולם, שמונה במספר, ואיבחן את חומרת הפגיעות. הוא ביקש מיידית להזעיק מסוק להטסת שלושה מהפצועים לבית חולים. בד”כ מגיע מסוק באישור הדרגים הגבוהים כעבור 45 דקות עד שעה, במקרה שלנו תוך 20-15 דקות נחת מסוק והטיס את הפצועים לבית חולים. ד”ר גולדשטיין דרש מסוק והפיקוד ללא שאלות מיותרות נענה. עוד שעה ארוכה הוא טיפל וחבש ותפר פצעים. לפני שהלכנו הוא ניגש בשקט לחייל אתיופי פצוע ושאל לשלומו, ולבסוף ביקש את מספר הטלפון בבית. כששאלנו לפשר הענין, הוא ענה: “הוא עולה חדש, בוודאי ייבהלו בבית מהפציעה עדיף שאני אתקשר ואספר להם”.

ד”ר גולדשטיין נהג כל שבוע ללמוד עם נער בעל תסמונת דאון. בקביעות מדהימה למד אתו תורה, עוד פסוק ועוד פסוק, עוד פרק ועוד פרק, בסבלנות אין קץ המשיך. לפני כמה חדשים הוזעק ד”ר גולדשטיין להתהפכות של ג’יפ משטרה. 2 שוטרי מג”ב פצועים. בדרך לאירוע אני שומע שד”ר גולדשטיין מבקש משהו – “בבקשה, אם לא קשה להודיע ל…(משפחת הנער) אני מבקש סליחה, היום לא אוכל להגיע ללמוד”.

כאשר אשה היתה נכנסת לביקור הרופא, ד”ר גולדשטיין היה משפיל את עיניו, משתדל לא להסתכל ללא צורך.

אשה הגיעה אליו עם מחושים קשים ביותר. ד”ר גולדשטיין חשש לגרוע מכל וביקש ממנה לעשות סדרת בדיקות מקיפה ביותר בבית חולים. לאחר כחודש חזרה אליו לביקור נוסף, התוצאות, ב”ה, שליליות, “אבל, מה לעשות דוקטור, הכאבים מאד קשים עדיין”? “תראי”, הוא עונה לה, “אנחנו בסה”כ בני אדם המנסים להבין את המכונה המופלאה ומצליחים קצת, לכי הביתה תנוחי, תאכלי טוב, תשני הרבה בלילה ותתפללי, תתפללי טוב, זה תמיד מועיל”. כעבור חודש כאילו לא היה דבר.

היה אצלינו מקרה מצער. ילד קטן נולד עם מום חמור בלב. לאחר אשפוז הוא עבר אירוע מוחי קשה ביותר, והרופאים לא נתנו שום סיכוי. המשפחה בקשה מאד לנתק את משירי ההחייאה. באחד הימים האחרונים, מופיע ד”ר גולדשטיין במחלקת הילדים בשערי-צדק, נכנס לחדר הילד, מבקש סליחה על כך שאין לו הרבה זמן, שואל מספר שאלות על המצב, פותח ספר תהילים ומתפלל תפילה ועוד פרק ועוד אחד, כ-20 דקות, בכוונה גדולה. “סליחה… אבל זה מה שאני יכל לעשות”, ויצא בראש מושפל מהחדר.

ד”ר גולדשטיין היה מגיע פעם בשבוע לכל ישוב בהר חברון. לעתים, מה לעשות, הילד חלה יום לאחר שהד”ר כבר היה (ביום נוסף מגיע רופא ילדים), מספרת אמא מיתיר: “היינו מחכים לעיתים שבוע, העיקר להביא את הילדים לד”ר גולדשטיין, היינו באים לראות צדיק. המחלות היו, בעצם, סתם תירוץ”.

ד”ר גולדשטיין היה נכנס להתפלל בבית הכנסת, מישהו הגיע אליו בריצה – “ד”ר, יש משהו דחוף”. הד”ר יצא מבית הכנסת השתדל מאד לא לדבר דברי חולין בבית הכנסת.

לפני כשנתיים, לאחר כשלוש וחצי שנות אינתיפאדה, התתפרעיות ערבים מסביבנו כמעט כל יום; אבנים, בקבוקי תבערה, לעיתים – ירי. החלטנו לערוך ערב תודה מיוחד לנהגי המועצה האזורית ולרופאים שלנו, אשר מסכנים את חייהם יום יום, כדי שאנו נוכל להמשיך בחיים נורמליים, היה ערב מאד מרגש ומהנה, קטעים שהחברים הכינו, גבי ברלין שר משיריו – שירה בציבור, ונאמרו הרבה מלות-תודה והערכה בערב זה. אחד היה חסר! “אינני רוצה תודה”, כך מסר לנו, טלפונית, ד”ר גולדשטיין.

חליתי באופן מפתיע. שכבתי עם חום גבוה וחולשה קשה מאד. בקרתי בחדר מיון בבית חולים. לאחר מספר שעות אמר לי הרופא: “לך הביתה, זה, כנראה, וירוס. תוך כמה ימים זה בטח יעבור”. לאחר כשלושה וחצי שבועות של מחלה נמאס לי, והלכתי לד”ר גולדשטיין. והוא בסבלנות וביסודיות הרגילה שלו ישב אתי שעה ובדק ושאל על כל ההסטוריה שלי, ואיפה אני עובד, וכמה שעות אני ישן, וכמה פעמים ביום אני אוכל, ואם הכל בסדר בבית, והאם יש פרנסה וכו’. כבר כמעט התייאשתי, לבסוף הוא אמר לי: “עקיבא, יש לי חשד שזו קדחת המערות. סע לבית חולים, והם יבדקו זאת”. ב”סורוקה” אימתו את הענין בתוך שעתיים. הם היו המומים מהאיבחון.

ד”ר גולדשטיין היה ידוע בבתי החולים בירושלים כרופא ומאבחן מעולה. מכתב ממנו היה מתקבל בלא ערעור. הרבה פעמים היו שואלים הרופאים “כיצד הוא יכל לקבוע אבחנות כאלה, באמצעים דלים כשלו”?! והוא תמיד נשאר עניו. מתייחס בשיא הרצינות והיסודיות לכל בעיה, אף פעם לא מזלזל בשום הערה ובשום אדם. תמיד מעונין לשאול לדעת רופאים נוספים, אף פעם לא נפגע מהתייעצות נוספת. להיפך – עודד אותנו לכך. הוא דגל גם ברפואה אלטרנטיבית במידת הצורך. לא זלזל ב”רפואות סבתא”, הכל מתוך ענווה גדולה, הכרה בשליחותו ויראת אלוקים.

כרופא אזורי היה אחראי על חתימת התחייבויות לניתוחים ואשפוזים. אף פעם לא חתם על טופס, לפני שהיה יודע את מקום הניתוח, את היום ושיש תור מובטח – “אלו כספי ציבור, וצריך מאד להיזהר”, כך נהג לומר.

היתה לנו יראת כבוד כלפיו. אף פעם לא היה נעים להתבדח אתו או לשוחח אתו סתם שיחת חולין, חשנו שהוא עסוק בדברים כ”כ חשובים, מי אנחנו שנפריע לו סתם ללא צורך.

ד”ר גולדשטיין הגיע אלינו לאזור לפני כ-14 שנה, מיד לאחר רצח ששת תלמידי הישיבה בבית הדסה בערב שבת. הוא ראה את תפקידו כשליחות דווקא לאזור הר חברון.

לפני כשנה, כך התברר, רצה לקחת שנת חופש, הלחץ הנורא בעבודה הנמשכת ללא הפסקה 14 שנה, כמעט ללא מנוחה. כל אירוע קשה בגזרה – אזרחי, צבאי או משטרתי – תמיד מחפשים אותו ותמיד הוא במקום עם הנט”ן, יום, לילה, שבת וחול, קיץ וחורף, בכל עת הוא במקום, לעיתים, גם חותם על תעודות פטירה (רצח) של יהודים באזור, ובאחרונה עשה זאת בתדירות מחרידה. קצין ב”דרך השלום” בחברון, חייל בתצפית, ע”י מערת המכפלה, אפרים איובי, הי”ד, חייל בחלחול, אב ובנו – מרדכי ושלום לפיד, הי”ד, בצומת החרסינה, ועוד דקירה, ועוד ירי, והסבל היה נורא!