מכל מדינות ערב אין אפילו מדינה אחת שהכריזה על חרם או נתק מדיני ממשלת החמאס חוץ מממשלת ה”פתח”. מצרים השושבינה הראשית, אפשרה למשלחת ביטחונית חמאסית לצאת מרצועת עזה ולטוס לסוריה דרך קהיר כבר ביום ראשון 24/06/2007. בכינוס שארם א-שייח מיום שני, שנועד כביכול לחזק את אבו מאזן, קרא נשיא מצרים לחידוש הדיאלוג הפנימי בין הפת”ח לחמאס. בשפע ראיונות לתקשורת לאחר הוועידה חזר מובארק מספר פעמים במספר כלי תקשורת על האמרה “שליטת חמאס ברצועה אינה מהווה איום על הביטחון הלאומי המצרי” בניגוד מוחלט לעמדת מצרים שבוע קודם. נשיא מצרים גם קרא לפשרה בין החמאס והפת”ח והבטיח שלא לתמוך בצד אחד דווקא. עוד הבטיח מובארק שהמשלחת הצבאית המצרית תחזור לרצועה בקרוב, כביכול לשם תיווך בעסקת שליט. מתמיכת מצרים באבו מאזן לא נותר דבר מלבד המשעול לשיחות פיוס כשהפת”ח מובס ובעמדת נחיתות.

למרות שמסכי הטלוויזיה מלאו בגיבורי אל אקצה מהגדה מכלים זעמם במשרדי החמאס הרי בפועל נעצרו רק מנהיגי חמאס בודדים בגדה המערבית. החמאס הבהיר היטב שאלפי תומכי הפת”ח ברצועת עזה, שכרגע הם חופשיים, הם בני ערובה לשלומם של אנשי החמאס בגדה. בעוד שבעזה מתחיל החמאס להשליט סדר ברחובות עדיין נתון הרחוב הפלשתיני בגדה לשליטתם של כנופיות הרעולים החמושות, יהיה שמן אשר יהיה. מלחמת הפת”ח בחמאס הפכה להצגה התקשורתית שאין בה כרגע ממש. לא שהיה בה ממש גם קודם.

ארה”ב ואירופה ממילא מחרימות את החמאס וממילא מצאו שפע של מנגנונים יצירתיים להזרים כסף לאש”ף. סרגי לברוב, שר החוץ הרוסי, שמבקר כעת בארץ לצורך דיוני הרביעייה (האו”מ, ארה”ב, רוסיה והאיחוד האירופי), כבר הבהיר שגם מבחינת רוסיה אי אפשר לעשות שלום עם חצי מהעם הפלשתיני. עמדתו כעמדת נשיא מצרים – תהליך השלום יכול להמשיך רק מתוך ממשלת אחדות פלשתינית ושיחות אחדות בין הפלגים הפלשתינים הם צו השעה.

ישראל עצמה, שבויה במצוקתה ההומנית, ממשיכה לספק חשמל, מים, מזון ותרופות לעזה כמתמיד. גם היא כבר מכשירה, אולי בלית ברירה, את החמאס כשותף טקטי למו”מ בנושא גלעד שליט אבל גם בנושאי בטחון המעברים ותיאום משלוחי החירום ההומניטריים. אפילו את הצעד המזערי המתבקש של ביטול שותפות המכס בינינו לרצועת עזה, המטילה עלינו אחריות על היצוא הפלשתיני, ועל גביית המיסים למענם לא טרחנו לבטל בהזדמנות שנקרתה. חוץ מסיסמאות ישנות לא הצליחה ישראל לייצר מדיניות מתאימה למשבר.

ישראל צריכה לכן להפיק את הלקחים הבאים:

א. אין אפשרות בטווח הנראה לעיין לנתק בין החמאס לעם הפלשתיני.

ב. מלחמות פת”ח חמאס הן זמניות מוגבלות ולא נסבות על תהליך השלום עם ישראל אלא על חלוקת משאבים וכוח פוליטי.

 ג. הסדר שלום במונחים של סוף הסכסוך בלתי אפשרי עם חצי העם הפלשתיני או לחילופין עם כל העם כשמחציתו החמאס.

 ד. ההסדר האפשרי היחיד הוא סוג של הסדר ביניים שדוחק את סוגיית סוף הסכסוך.

ה. ככל שההסדר מצומצם ומעשי יותר ומוגבל לסוגיות לא עקרוניות כך סיכוייו להתממש גדולים יותר.

 ו. שישראל צריכה להיגמל מיומרות לעצב לנוחיותה את הממשל הפלשתיני בסגנון “לחזק את אבו ממאזן” .

 ז. שבסופו של יום לא נוכל לעצב את ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית מתוך המתנה לתהליך השלום עם הפלשתינים. את זה נצטרך לעשות לבד בלי הפלשתינים.