הבעיה עם הגישה, או השיטה הדתית היא פשוטה: אין לה קשר למציאות. במשך אלפי שנות גלות, ובמידת מה עוד לפני כן, הלכה והשתלטה על הדתיות מילת המפתח “כאילו”. הכל בכאילו. “כל העושה כך וכך, מעלה עליו הכתוב כאילו עשה משהו אחר”. בית כנסת הוא כמו בית המקדש. התפילות הן כמו קורבנות. למכור את החמץ בפסח זה כמו לבער אותו. הכותל זה כמו הר הבית. סדר פסח זה כמו קורבן פסח. וכך הלאה והלאה עד אין קץ: הכל בכאילו, ושום דבר לא באמת. בגישה שכזאת אי אפשר לפתור שום בעיה אמיתית, ולכן מעדיפה הדתיות להתמקד בנושאים חשובים במיוחד, כמו מספר הפעמים שצריך לשטוף את עלי החסה. כל מי שמנסה לפתור בעיה ממשית – ולא משנה אם הוא דתי, מסורתי או חילוני – תמיד מתעלם לחלוטין מהדתיות לצורך פתרון הבעיה, ובצדק: אין לדתיות מה להציע. משום כך לא התיימרה אף מפלגה דתית מעולם להנהיג את המדינה: אין להן שמץ של מושג איך לעשות את זה. הדתיות לא נתנה להן שום דבר מתאים.

אז מה הפתרון? היום כולם כבר מבינים, שהשמאל לא פותר שום בעיה – להפך: השמאל מחריף בעיות קיימות ויוצר בעיות חדשות. אז מה כן?

ארץ ישראל היא הפתרון. הנאמנות לארץ ישראל תוביל אותנו בחזרה לזהותנו היהודית האמיתית.

ארץ ישראל היא הדבר שמחבר את היהדות למציאות. נוער הגבעות, שכל כך חשוב לשמאל להשמיץ אותו בכל דרך, הוא ההתחלה של סוג חדש – ישן של יהודי: יהודי שמאמין באלוהים באמת ולא בכאילו. בכל ההיבטים של החיים, לא רק בחופה, בקידוש ובבר מצווה. יהודי שחי כאן ועכשיו, בעולם המציאות, ולא בגטו מוחשי או מחשבתי. יהודי שמחליט מה טוב ומה רע לפי התנ”ך, לא לפי מה שכולם עושים. מין יהודי כזה שכבר אלפיים שנה לא היה לנו, אבל עכשיו – כאן בארץ ישראל – העצמות הישנות מתחילות לקרום עור וגידים, והיהודי הישן של פעם מתחיל לחזור לחיים.

לא כל כך הבנו שמאיר כהנא היה אצבע אחת של היהודי הזה. יד אחת של היהודי הישן עולה בתנועת “מנהיגות יהודית”. רגל אחת שלו נמצאת בישוב היהודי בחברון. עין יהודית חדשה שהיא גם ישנה עלתה לחומש בחנוכה, ושוב בפסח, ושוב ביום העצמאות. מי שבא לגבעות ומצליח להסיר מעליו את שלל הדעות הקדומות שדואגת התקשורת לצייד בהן את כולנו, רואה שם משהו שקשה למצוא במקומות אחרים: אנשים שמחוברים ליהדות ולמציאות גם יחד. כל מי שמכיר את מעשיהם של מנהיגי העבר כמו יהודה המכבי, אליהו, דוד המלך, שמואל ומשה, יודע שהתנהגותם הייתה שונה לחלוטין ממה שמלמדת היום הדתיות. אבל מי שמכיר את הנעשה בחברון, בגבעות, בחומש ובמנהיגות יהודית – יודע שבכל המקומות האלה (ולא רק בהם!) אפשר לראות צדדים או חלקים של היהודים של פעם. תחיית המתים הזאת, כמו תחיית השפה העברית בשעתה, אינה נעשית ביום אחד. זהו תהליך שהחל אך טרם הסתיים; לא את כל ההשלכות שלו אפשר לראות כרגע.

אבל, וזה העיקר: הפתרון למשבר הנוכחי יבוא משם. וזה לא משנה אם מעדיפים לראות את המשבר מהכיוון של הבעיות במערכת המשפט, הביטחון, החינוך, הכלכלה, התקשורת, בעיית האוכלוסיות העוינות, או כל זווית אחרת – המשבר הוא אחד, ומכיוון זה יבוא פתרונו. וככל שנקדים לחבר את היהדות שלנו למציאות, כך יפחת המחיר שנשלם עבור פתרון המשבר הזה. הדבר תלוי בדבר אחד פשוט וברור: נאמנות לארץ ישראל. אין כאן שום בלבול, שום התחמקות, שום ערפל, שום “אבל” ושום כלום. יש נאמנות בצד אחד, ובגידה בצד השני. הבגידה קלה יותר בטווח הקצר, ומובילה למוות. הנאמנות קשה יותר בטווח הקצר, ומובילה לחיים. וכל אחד מאתנו צריך לעשות את מה שהוא יכול כדי לקדם את האפשרות שהוא מעדיף.