בספר “כתב אשמה” מאת סבינה סיטרון יש התרסה רבה נגד גורמים אדירי כוח, אבל בראש וראשונה עצם קיומו של הספר מתריס נגד המצב, שאנשי אקדמיה נושאי תארים, אלופים עתירי צל”שים ועיתונאים בכירים נתפשים כמעט בלעדית כבעלי דעה נחשבת ומורי הדרך בכל הקשור בשאלות המלחמה, השלום והמדיניות.

סבינה סיטרון איננה פרשנית פוליטית ברשות השידור ואיננה אלופה בצה”ל, אבל היא אישה נבונה, למודת נסיון ומלאת חיים. היא גמלאית, נולדה בפולין בשנת 1928, שרדה יחד עם אימה את אושוויץ ומשך שנים רבות הייתה פעילת הקהילה היהודית בקנדה, לוחמת עיקשת בנאצים וניו-נאצים. כעת היא חיה בירושלים.

ספרה “כתב אשמה” אינו מגלה לכאורה פרטים חדשים בהיסטוריה של האנטישמיות האירופאית ותפקידה במלחמה במזרח התיכון, ובכל זאת הוא פותח בפני הקורא עולם של העובדות הבסיסיות, שהושכחו בכוח מתודעתו של דור שלם.

זה כל מה שנכתב אודות הספר בעיתון “הארץ”: “ספרה של סבינה סיטרון, ‘כתב אשמה’, הסוקר את תולדות האנטישמיות מראשית הנצרות ועד השואה, ראה אור בהוצאת גפן. זהו תאור של מספר עמודים, לא של הספר. מדוע “הארץ” נותן תואר כה מטעה?

בחלקו הקטן, “כתב אשמה” אכן סוקר את תולדות האנטישמיות מראשית הנצרות בוועדת ניקיאה ועד השואה, אבל בחלקו הגדול הוא סוקר את ההמשך לימינו אנו. בעיקר הוא מתרכז בקשר בין האנטישמיות לבין היחס לישראל והתוכניות המדיניות הכושלות. בעקשנות ובאומץ של האשה שיצאה בחיים מאושוויץ וצדה נאצים, היא מעלה מחדש את השאלות, שמעצבי דעת הקהל מעולם לא ענו עליהן לציבור הישראלי אלא הרגילו אותו להפסיק לשאול אותן.

האם למדנו משהו מההיסטוריה? מדוע לא הוקמה המדינה הפלשתינית אחרי 1948? מדוע ישראל חייבת לפצות את אויביה הקמים להשמידה? מדוע ישראל מתבקשת להאמין שוב ושוב לאלה, שרימו אותה פעם אחרי פעם? מדוע אירופה עושה דמוניזציה לישראל? מדוע ישראל אינה מוחה נגד הברית בין אירופה למדינות ערב? מודע אמריקה הידידותית בוגדת בישראל ואפילו הנשיא בוש, שמחה דמעות באושוויץ וכתב בספר האורחים “לעולם לא עוד”, אפילו הוא נכנע לזרם?

ישנם אנשים שיעקמו את האף אל נוכח השאלות האלו, אבל לא כי יש להם תשובות מספקות אלא כי הם קיוו, שאחרי החריש התעמולתי העמוק שנעשה במוחו של הציבור בעשורים האחרונים, הנושאים האלה נשארו כבר אי-שם מעבר לתחום של “המותר” בשיח הציבורי.

היא לא מזכירה ולא מבקרת את הכוחות הפוליטיים בישראל. היא מציגה עמדה יהודית ישראלית ציונית נגד הדמוניזציה האנטישמית הנעשית לישראל על ידי הגורמים הזרים ונגד התביעות הבלתי צודקות כלפיה. אפילו את שמעון פרס היא מזכירה פעם אחת בלבד ומתארת אותו כאיש נאיבי המאמין לשווא ב”מזרח תיכון חדש”.

הספר לא נכתב בצורה האופיינית לספרי הגות או היסטוריה, הוא מורכב מכארבעים מסות קצרות, חלקן בנות עמוד או שניים. מצד שני, הצורה הזאת מאפשרת לקרוא אותו גם בסדר חופשי ולהשתמש בו לעיון, על פי הנושאים של המסות.

בין השורות הספר אומר, שכדי להסתכל קדימה מוכרחים להבין וכדי להבין מוכרחים לדעת. הוא ממחיש את חשיבותו של הידע מול חדלונה של הבורות הנכפית על הציבור על ידי האליטות הנלחמות נגד כל אמת, אם היא יוצאת מהפה של היהודים.

עם יד על הלב, כמה מן הקוראים יודעים, למשל, מה באמת נכתב ב”תוכנית השלבים” של אש”ף? מה נכתב באמנה הפלשתינית, שכביכול בוטלה בפני הנשיא קלינטון, אבל למעשה שרירה וקיימת בקרב הפלשתינים בנוסח המקורי שלה? כמה מאיתנו שמעו על הסעיף בהסכם ישראל-מצריים, שהוכנס ברגע האחרון, אשר תחת ניסוח משפטי מעורפל, משחרר את מצריים מההתחייבות לשלום עם ישראל, באופן חוקי, כשמצרים תרצה בכך?

כמה מאיתנו יודעים על סיכום השיחה בין המלך סעוד לנשיא רוזוולט ב-14 בפברואר 1945, שבה העלה המלך את הרעיון המדהים הבא: היות והנאצים כנראה רצחו בפולין שלושה מיליון יהודים, הרי התפנה מקום ליישב שם יהודים אחרים…

כל טענה בספר מחוזקת בעובדות מן ההיסטוריה, בידיעות שהתפרסמו ובציטטות מספרי מחקר אחרים. זאת והגישה הישירה, החשיבה הצלולה והשפה הברורה של “כתב אשמה” מהוות אתגר לכותבים אחרים, שנמנעים מההתמודדות עם האמיתות הבסיסיות.

התקשורת הממוסדת כועסת עליה. “הארץ” לא גילה לקוראיו מה באמת נכתב בספר. “ידיעות אחרונות” ביקש ראיון בלעדי, היא רואיינה משך שלוש שעות, אך הראיון לא ראה את האור. ערוץ-1 תכנן ראיון אצל קרן נויבך, הראיון נדחה מיום ליום בטענות מופרכות, עד שבוטל; מערוץ-2 התקשרו פעם אחת ולא חזרו יותר. נראה, שיש משהו באישה הזאת והספר שכתבה, שמפחיד אותם, אחרת מדוע הם מקבלים רגליים קרות?

כשג’ואן פיטרס כתבה בנובמבר 1986 אקדמה למהדורה העברית של “מאז ומקדם”, היא כללה בה את התצפית הבאה: “החלופה היא לקבור אמיתות מסוימות מפני שתפיסה סלקטיבית גורסת ש’אינן מוליכות לשלום’, וזו חלופה העלולה ליצור חלל פעור וחסר הצדקה בהבנת התפתחותו של הסכסוך. חלל כזה, אפילו יהיה מקורו בכוונות הטובות ביותר, עלול אז להתמלא מיתוסים וסילופים הנושאים הרס גדול מכל שתוכל האמת לחולל אי-פעם.“

האידיאולוגים של התוכניות-המדיניות-שעל-פי-האופה יודעים לקטול את מי שהם לא אוהבים. הם קטלו את ג’ואן פיטרס, בלי מתן תשובות לשאלות העיקריות שהיא העלתה בספרה. כעת סבינה סיטרון נלחמת למען נצחונה של האמת ואין לצפות שהם ירימו את הכפפה ויתמודדו איתה ביושר.

הם יתייחסו אליה כמו שהם רגילים להתייחס לכל מי שמפריע לתיאוריות, שבונות להם קריירה, אבל השאלה איך יגיב הציבור. מתי יימצאו בציבור די אנשים, שיאמצו גישה ישירה לעובדות ואקטיביזם ציבורי, כדי לגבור על האליטה הנכלולית הקובעת החלטות בישראל?

 הספר הוא “כתב אשמה” נגד האנטישמיות הבינלאומית, נגד הכניעה בפני הלחץ הכלכלי והטרור של המדינות המוסלמיות ונגד פחדנותו של העולם הנוטש את ישראל בקו החזית של מלחמת עולם. אבל הקורא יכול לקבל אותו גם ככתב אשמה נגד כל מי שמסתיר את האמת ההיסטורית, בין אם במעשה או במחדל, ונגד האנשים הצעירים, שאינם נאבקים למען האמת אלא שוחים עם הזרם הנוח והחמים.

תוספת מאוחרת
אחרי שהמאמר הושלם ופורסם, התברר לשמחתי כי בעיתון ”הארץ” יש התייחסות נוספת לספר הנ”ל. מלבד האיזכור שמצאתי קודם, פרסם העיתון גם את הקטע הבא:
“כתב אשמה, הסכסוך הערבי-ישראלי בפרספקטיבה היסטורית – סבינה סיטרון. הספר מציג סקירה מקיפה של תולדות האנטישמיות בנצרות, ומהווה כתב אשמה כלפי מנהיגי אומות העולם שהתעלמו מחיסול יהודים בשואה וכעת הם נותנים יד ליוזמות מדיניות המתחזות ליוזמות שלום. הוצאת גפן, 290 עמ’, לא צוין מחיר.”
אני מברך את העיתון ”הארץ” שבמקרה הזה שיפר את דרכיו ופרסם תאור מדויק יותר.
כמובן, אין בדברים האלה כדי לגרוע מהביקורת נגד כלי התקשרות האחרים ונגד התופעה של השתקת המידע והתעלמות משאלות בכלל.