ביום חמישי 09/11/2006 הסתיימה באיסטנבול ישיבת צוות מומחים שמונתה על ידי מזכ”ל האו”מ היוצא קופי ענאן וששיקפה את דעתו. לדעת הצוות הסכסוך הישראלי פלשתיני הוא המקור הבסיסי, אם כי לא היחיד, לחוסר היציבות העולמית. פתרון הסכסוך ייצב את המזרח התיכון הבעייתי וממילא ישפיע על כלל הזירה העולמית. בגישה גזענית להפליא מעשי הטבח ההמוניים והמזוויעים באפריקה, הנמשכים כמעט ברצף 40 שנה, אינם חלק נחשב מ”היציבות העולמית”.

            ביום שני, 13/11/2006 בערב נשא טוני בלייר ראש ממשלת בריטניה נאום לאומה הבריטית. בנאומו פרס תוכנית שלום למזרח התיכון שמאז מלחמת עיראק הפך למקום מסובך ומסוכן ביותר. לפי התוכנית הזו צריך להתחיל בישוב הסכסוך בין הפלשתינים לישראל. פתרון הסכסוך יחדש את האמון במערב ויאפשר, בשותפות מערבית, לעצב הסדר בלבנון, להתפייס עם סוריה ולבסוף ליישב את המשבר שבריטניה יצרה יחד עם ארה”ב בעיראק. משבר שטוני בלייר עצמו הגדיר אתמול, יום שישי 18/11/2006, באל ג’זירה – “אסון”. למעשה זו הצעה לערבים – ישראל תמורת עיראק.

            עוד זה יוצא וזה בא וביום חמישי, 16/11/2006 , השיקו צרפת, איטליה וספרד יוזמת שלום משלהן למזרח התיכון. כך אמר ראש ממשלת ספרד זפטרו בהציגו את היוזמה לתקשורת הספרדית: “שלום בין ישראל לפלשתינים משמעו, במידה רבה, שלום בזירה הבין לאומית כולה” (1). לשם השלום העולמי המיוחל שיביא מזור מאפריקה עד קשמיר אין צורך לדבריו שהפלשתינים ממש יכירו בזכות הקיום של ישראל, איתה הם אמורים לחיות בשלום, די שיקימו ממשלה: “בעלת הרכב שמאפשר הכרה בין לאומית”.

            מול הקריאות הגלויות להשמדת ישראל מצד אחמדינג’אד מאיראן ושותפיו בעולם המוסלמי מייצרת חלק מאירופה דה לגיטימציה שקטה נגד ישראל כמי שבעצם עמדותיה העקשניות מסכנת את שלום העולם כולו. לא פלא לכן שעל רקע ההבנה המשותפת שישראל היא מכשול, לפחות לשלום במזה”ת, קרא נשיא איראן במכתב אישי לראש ממשלת איטליה רומנו פרודי, שפורסם אתמול יום שישי 18/11/2006, והתקבל בברכה, לפתוח בשיחות כדי לפתור את המשבר במזרח התיכון. משבר שאמנם כרגע מתמקד בנוכחות האמריקאית בעיראק אבל, שני הצדדים כבר הסכימו, ששורשיו בסכסוך בין ישראל לפלשתינים כמקור לאי יציבות מתמשכת באזור.

            העיתוי ליוזמות החדשות נובע מהמלחמה בעיראק שהגיע לנקודת הכרעה, מנכונות חלק ממדינות אירופה לפייס את הערבים על חשבון ישראל אבל גם, במידה רבה, מהעדר מוחלט של יוזמה ישראלית. החלל המדיני מציב את ישראל בעמדת סרבנות מול היוזמות האחרות ומחזק את הדימוי של ישראל כסרבנית שלום קבועה מול העולם. יוזמה מדינית אינה גחמה אלא אמצעי להתמודד עם סכנות קיומיות ממש עבורנו. מכל פגעי מלחמת לבנון האחרונה נטישת היוזמה המדינית עלולה להתברר כחמורה מכולן.

            היוזמה הישראלית צריכה להדגיש את זכותו של העם היהודי למדינת לאום משלו וצריכה להתמקד בזהותה היהודית של מדינת ישראל. היוזמה צריכה להדגיש את נכונותנו לדון עם הפלשתינים על פתרון של שתי מדינות לשני עמים. נוסחה כזו תדחק את החמאס ושותפיו לעמדת סרבנות ותבהיר את מהותו האמיתית של הסכסוך לעולם.

            ישראל צריכה לחדש את תוכנית ההתכנסות וההתנתקות המלאה מהעם הפלשתיני ולהפוך את הסכסוך מבעיה של כיבוש עם אחר הנלחם על חירותו, כפי שהסכסוך נתפס באירופה, לבעיה של זכותנו כיהודים למדינה משלנו. את תוכנית ההתכנסות החדשה צריך לבסס על הידברות פנימית המגדירה גם את הזהות היהודית וגם את הגבול הפוליטי של מדינת ישראל. במקביל צריכה ישראל להכריז על נכונות לדון, בלי לקבל מראש, ביוזמה הסעודית עם העולם הערבי. בלי יוזמה משלנו נביא את ישראל לסכנה קיומית.

(1) ישראל דוחה יוזמת השלום