אתחיל בסיפור קצר: דוד אלבז ואני חברים עשרים ושתיים שנה. הוא מחזיק בהשקפה שמאלנית, ולדעתו, אני מחזיק בהשקפה ימנית (אני מעדיף את ההגדרה “פטריוט”). עשרים שנה של חברות יפה, וויכוחים סוערים. עד קריסת אוסלו ביולי אלפיים.

כשערפאת דחה את הצעתו הנדיבה של אהוד ברק בקמפ-דייוויד, ירד לו האסימון.

“אתה יודע מה נרי”, הוא אמר לי, “הבעיה שלי, שהפוליטיקאים  שאני אוהב- טעו בגדול, ואלה שאני שונא- צדקו”. חייכתי.

“למי תצביע בבחירות הבאות”? שאלתי אותו,

והוא השיב: “אני לא מתכוון להצביע”.

“למה”? שאלתי,

“מפני שאני לא יכול להצביע לאלה שטעו, ואת אלה שצדקו- אני שונא”.

“אז אתה לא איש רציונאלי”, הטחתי בו.

“כשמדובר בפוליטיקה נרי”, השיב, “אין אנשים רציונאליים”.

ידידי דוד אלבז שונא (ואוהב) אנשים שהוא לא מכיר אישית. מישהו דחס למוחו את השנאה הזו. והמישהו הזה הוא “קולקטיב מגובש” שחולש על אמצעי התקשורת. יש להם אג’נדה, ושליטתם בערוצי התקשורת מאפשרת להם לעצב את דעת הקהל (כמעט) כרצונם. במושגים שלי,ידידי אלבז הוא קורבן. אחד ממיליונים.

כשמדובר בפוליטיקאי, נקודת המוצא של כל אזרח צריכה להיות: מותר להסכים איתו, לתמוך בו, להצביע בשבילו, לחלוק עליו, להתנגד לו, להפגין נגדו, ואפילו להצביע בעד היריב הכי מר שלו. דבר אחד אסור- לשנוא. השנאה מונעת חשיבה רציונאלית. ובחירת מנהיגים מסיבות אמוציונאליות, יוצאת פגומה משהו. מאחר ואין כאן מדע מדויק, תמיד אפשר לומר על מנהיג טוב, שהוא גרוע- ולהיפך. חזרנו לנקודת ההתחלה.

שורות אלו נכתבות כמחאה בגין הפצת השנאה כלפי ביבי נתניהו. לא מגיע לו. לא מגיע לנו. אני חוזר על מה שאמרתי קודם: מותר לחלוק עליו, מותר להפגין נגדו, ואפילו מותר להצביע ליריביו. אסור לשנוא. את זה יודעים גם אלה שעשו ועושים לו רצח אופי. אז מדוע לא ישנו טקטיקה? דהיינו יתווכחו איתו אידיאולוגית? הינה לכם התשובה: בוויכוח אידיאולוגי הסיכוי שלהם קטן. יש הוכחות.

קבלו דוגמא למניפולציה שתכליתה דחיסת שנאה כלפי האיש שרוצחי האופי חפצים בסילוקו. “ביבי חכם על חלשים”- זוכרים? המסר ברור: אדם חזק, שמתאנה לחלשים צריך להיות אכזרי. מקרר ריק בביתה של אם חד-הורית, ולחלוחית בעיניה של ילדה קטנה, וזה עובד: ביבי האכזרי חכם על חלשים!! את המסר הזה, מפמפמים רוצחי האופי מאות פעמים. עד שזה נקלט.

אם ביבי חכם על חלשים, איך יסבירו משמיציו את מלחמתו בהכי חזקים במשק: הנמלים, הבנקים וכו’? ואם לא היו מפריעים לו, אז גם חברת חשמל, מינהל מקרקעי ישראל ועוד מונופולים היו נופלים שדודים לרגלי “גוליבר בארץ הבולשביקים”? כן, בעיני, ביבי הוא “גוליבר”.

נקודת המוצא שלי היא, שכל הפוליטיקאים הם משרתי ציבור. השירות שעשה שר האוצר לשעבר נתניהו לאזרחי ישראל- לא יסולא בפז. אפשר לומר עליו, שהוא זה שהוציא את המשק הישראלי “מאפילה לאור גדול”. היום, כל כלכלני העולם עומדים פעורי פה לנוח הנתונים. אחרי פרסום נתוני הצמיחה הפנטסטית – יותר ויותר אנשים מבינים את זה.

רבים ראו ביום פרסום נתוני הצמיחה את המפגש של שר האוצר הירשזון עם אנשי כלכלה (15.5.06). תחושת אי נוחות הציפה אותי כשראיתי את הזחיחות הנסוכה על פרצופו. גם הוא, כמו הבוס שלו, ירשו קופה עתירת מזומנים שהשאיר נתניהו. מבחינתם של אזרחי ישראל מדובר במשק בצמיחה. מנקודת מבטם מדובר בשלל.

משודדי המנדטים שב”קדימה”, לא ציפיתי להרבה. אבל פרשנים ועיתונאים? הם היו חייבים להכניס לכותרות הכלכליות ביום המחרת, שתי מילים: “סליחה ביבי”.