משחק הכסאות של פרץ
משחק הכסאות של פרץ
למן תחילת המו”מ הקואליציוני התחוור כי מטרתו המרכזית של עמיר פרץ היא להגיע לכסא רוה”מ במהירות האפשרית – הניסיון להקים ממשלת חירום חברתית והדרישה לתיקים בכירים מהווים שני סימנים ראשונים לתוכניתו. בעוד שהמטרה הובררה, עדיין קיים סימן שאלה מהי הדרך הנכונה.
מפלגת העבודה בראשותו של עמיר פרץ זכתה בבחירות האחרונות ב-19 מנדטים, המהווים ירידה מ-22 המנדטים שהיו למפלגת העבודה ולמפלגת עם אחד בכנסת היוצאת, אך בטרם נודע לאנשי העבודה כי מפלגתם תאכלס 19 מושבים במקום 20 (את המנדט ה-20 איבדה מפלגת העבודה למפלגת רע”ם-תע”ל), גלגלו הללו את רעיון ממשלת החירום החברתית, שבראשה יועד לעמוד עמיר פרץ.
בין אם היה זה תרגיל במשא ומתן, ובין אם היה זה מהלך אידיאולוגי-פוליטי להעלות על סדר היום הציבורי נושא אזרחי כמו ענייני כלכלה וחברה, ניכר היה מן המהלך כי יו”ר העבודה מעוניין לקבע את מעמדו בציבור כמועמד לגיטימי וראוי לתפקיד הנכסף לראשות הממשלה.
במשא ומתן המחודש עם מפלגת קדימה, עמד פרץ על כך שיקבל אחד משני התיקים הבכירים – אוצר וביטחון (על החוץ הוא לא רצה לשמוע), מתוך תפיסה כי אלה התיקים החשובים ביותר, תיקים אשר ימצבו אותו כאחד מהפוליטיקאים הבכירים במדינת ישראל, ויספקו לו עמדה טובה יותר בבחירות הבאות בהתמודדות על ראשות הממשלה.
האם תיקים אלו הם אכן מקפצה פוליטית?
בכדי לענות על השאלה הזו, כדאי לבחון כיצד זכו ראשי הממשלה ב-30 השנה האחרונות בתפקיד וכיצד נראתה הקריירה הפוליטית שלהם בשנים שלפני:
יצחק רבין נבחר לתפקיד יו”ר המערך בשנת 1974, תפקיד שבאופן אוטומטי שם אותו ראשון בין המועמדים השונים לראשות הממשלה. רבין, רמטכ”ל ושגריר ישראל בוושינגטון לשעבר, הספיק למלא תפקיד של שר העבודה במשך תקופה קצרה בטרם היה לראש הממשלה, ונבחר לתפקיד בשל סיבות פוליטיות פנימיות במפלגה כגון חילופי דורות, השבר אחרי מלחמת יום כיפור ועוד.
אחריו נכנס לתפקיד הרם מנהיג האופוזיציה הנצחי, מנחם בגין, איש שלמעט תפקיד של שר ללא תיק בממשלת החירום בששת הימים לא היה חבר בממשלה. יצחק שמיר כיהן כשר החוץ בממשלתו של בגין בטרם החליפו בתפקיד. לזכותו עמדה יותר העובדה כי השתייך ל”משפחה הלוחמת” בתפקידו כאחד מראשי הלח”י.
שמעון פרס היה שר הביטחון בממשלתו הראשונה של רבין, אך זאת לאחר קריירה פוליטית ארוכה, גם במושגים עולמיים- פעילותו הפרלמנטארית ביום כניסתו לפתקיד נפרסה החל מהכנסת הרביעית בסוף שנות ה-50, כמעט לאורך יובל, באופן רצוף. בניגוד גמור לפרס, בנימין נתניהו היה לראש ממשלה לאחר שכיהן כח”כ 4 שנים בלבד, מהם 3 שנים כיו”ר הליכוד באופוזיציה. אהוד ברק כיהן כשר פחות משנה, בתחילה כשר הפנים ואח”כ כשר החוץ (לאחר רצח רבין), בטרם נהיה ראש ממשלה.
אריאל שרון, הגם שהיה שר ביטחון דומיננטי, יכול לזקוף את העובדה כי לא היה מועמד לתפקיד ראש הממשלה במשך שנים כה רבות בשל תקופת שירותו כשר הביטחון (ועדת כהאן אסרה עליו להמשיך ולהיות שר הביטחון לנוכח אירועי סברה ושתילה ומעמדו הפוליטי נפגע למשך 20 השנים שחלפו לאחר מכן).
ואהוד אולמרט? למעט 4 חודשים כשר האוצר בתוך מערכת הבחירות האחרונה, לאחר התפטרותו של נתניהו מהתפקיד, לא נשא מעולם באף אחד משלושת התיקים הבכירים והוא חב את מיקומו הנוכחי, בראש ובראשונה, לקרבתו המיוחדת לקודמו בתפקיד.
אין ספק כי בשנותיה הראשונות של המדינה, לאחר פרישתו של בן גוריון, נודעה חשיבות לתפקידים אלה בדרך לראשות הממשלה- משה שרת כשר החוץ, לוי אשכול כשר האוצר וגולדה מאיר כשרת החוץ, כיהנו בתפקיד במספר ממשלות בטרם הגיעו לראש הפירמידה.
אם כן, מעניין לגלות כי דווקא תיק החוץ היה למקפצה הטובה ביותר – 4 ראשי ממשלה כיהנו בתפקיד שר החוץ לפני כן, בניגוד גמור למיתוס שתפקיד שר הביטחון הוא שעושה את העבודה.
האפשרויות
על אף האמור, מסתמן, נכון לכתיבת שורות אלה, כי עמיר פרץ יהיה לשר הביטחון הבא. גם אם יהיה שינוי של הרגע האחרון, יהיה זה תפקיד שר האוצר שייבחר. אז אם שר הביטחון או שר האוצר הם לא עמדות המשפרות את הסיכויים להיות לראש הממשלה בעתיד, האם תפקידים אלה דווקא פוגעים בסיכוי?
בנימין נתניהו, ראש ממשלה לשעבר, כיהן בכנסת היוצאת בתפקיד שר האוצר. לא תהיה זו הגזמה לקבוע כי היה לאחד מהדומיננטיים בתפקיד ועל שמו רשומה מהפכה במבנה הכלכלי-חברתי בישראל, הגם ששנויה במחלוקת.
התרסקות הליכוד בבחירות האחרונות, כשהאצבע המאשימה מכוונת בעיקר לכיוונו של נתניהו, מעידה עד כמה רגיש התפקיד מבחינה פוליטית.
גם היעלמותם של שרי ביטחון ואוצר מעל פני המפה הפוליטית דוגמת יצחק מרדכי, יורם ארידור, יצחק מודעי ומשה ארנס, לא מוסיפה לטענה כי תפקידים אלה יזכו לבסוף במשרה הנחשקת.
תפקיד השרים בממשלת אולמרט
שר הביטחון יתמודד בקדנציה הזו עם מספר אתגרים לא פופולאריים כגון: פינוי התנחלויות וקיצוץ בתקציב הביטחון, ואף אתגר לא פופולארי לשר ביטחון בעל דעה מדינית יונית כמו המאבק בחמאס.
שר האוצר לכאורה ימלא תפקיד קל יותר- עתה, הציבור בישראל משתוקק להקלות ורפורמה חברתית מהקופה הציבורית המלאה, על פי הודאתו של נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר ושר האוצר יזדקק לפחות קיצוצים ויוכל לחלק “מתנות” לציבור.
אבל אופטימיות לחוד ומציאות לחוד, מאחר והמשימה המוצהרת הגדולה של ממשלת ישראל היא תוכנית ה”התכנסות” שעלותה נאמדת בעשרות מיליארדי שקלים וביצועה ידרוש גזירות כלכליות נוספות.
שר החוץ לעומתם, יטייל בעולם ויספר על תוכניות ממשלת ישראל להעביר שטח לרשות הפלשתינים, רעיון שקל יותר לשווק בעולם מאשר כפפות לאסקימוסים.
אז מה בכל זאת?
ראשית מתברר כי מבין שלושת התיקים הבכירים דווקא תיק החוץ הוא התיק שיקנה לפרץ עמדה נוחה יותר בעתיד ויעמיד אותו מבחינה פוליטית בעמדה פחות מסוכנת מהתפקידים האחרים. ייתכן וסירובו נובע מכך שהפוליטיקאי הקודם ש”ישב” על משבצת חברתית והיה לשר חוץ, דוד לוי, היה רק מקור ללעג בפי רבים ומעולם לא הצליח לעשות את הצעד הנוסף.
עמיר פרץ יכול היה לקנות את עולמו בשעה אחת לו הכריז כי אין הוא חפץ בתיקים האלה, אלא בתיק בעל אופי חברתי כדוגמת תיק החינוך – שר החינוך הבא של מדינת ישראל יוכל לדרוש תוספת תקציבית ולנסות ולקדם מהפכה אזרחית- השלמת מפעל ההזנה בבתי הספר, הפחתת שכר הלימוד וקידום אוכלוסיות חלשות באמצעות העברת תקציבים נוספים לעיירות הפיתוח והשכונות.
עמיר פרץ מסוגל לעמוד בהצלחה באתגר שכזה ולזכות בפופולאריות עצומה, הן בזכות הויתור על התפקידים הבכירים יותר והן בזכות העזרה לשכבות החלשות שתוכיח כי אינו נציג הועדים הגדולים כפי שנטען כנגדו, אלא מנהיג סוציאל-דמוקרטי אמיתי
אלון לוין עורך המאמרים בסיקור ממוקד
www.sikurmemukad.com
מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.