ההצבעה של נטשה

בשוך מתח הבחירות מתחילה הפיקנטריה: מי הצביע איך, למה? כמה? הייתה זו רק שאלה של זמן עד הופעת המאמרים הדנים בהצבעת “הרחוב הרוסי” מבחינת התאימות לחינוך המזעזע, שהם קיבלו במולדתם הפרה-היסטורית.

אנשים, שכל הבנתם בנושא מסתכמת באוסף ידיעות שטחיות וספורדיות מההיסטוריה הרוסית, שלל דעות קדומות ואפס הבנה בתהליכים חברתיים וחינוכיים, שהתרחשו בברה”מ מתחת לפני השטח לפני פירוקה, שולפים מהמותן את ההכרזה הצפויה כמו שלוליות אחרי הגשם: החינוך לדמוקרטיה הלקוי של אזרחי ברה”מ לשעבר גורם להם להתרכז סביב אדם כוחני ולאומן כמו אביגדור ליברמן… ובכלל הם מתגעגעים לקצין קג”ב פוטין. בקיצור, האשמים העיקריים: קוויאר, וודקה, סאשקה ורובשקה…

זה לא חדש. רק לדוגמה: לפני X שנים שאלה שלי יחימוביץ’ פעיל ליכוד מהדרום, שהוריו היו נתיני המלך חסן: “מדוע אתם מעדיפים את הפולנים של מרכז הליכוד על פני הפולנים של מרכז מפלגת העבודה?” על כך ענה לה האיש: “גברתי, את לא חושבת, שאולי יש לי דעות פוליטיות, מעבר לשיקולים עדתיים?”

קבוצת האוכלוסיה, שעדיין מרכזת בידיה כוח רב ותבונה מעטה, משתעשעת עדיין באשלייה, שהיא-היא “ישראל הראשונה” ומסרבת בעקשנות להפנים את העובדה שה”המגזרים” באוכלוסיה אינם נופלים מהם, לא ביכולת ולא בזכות, לגבש דעות משלהם.

התפישה הזו היא אחת ממחלות הנפש, שנשאיה מסרבים לעבור תהליך ריפוי. קל להם לחיות עם הפנטזיה, שמואיז מדימונה וסאשה מקרית-גת מקבלים את כל השקפת עולמם בלידה, נידונו לצמיתות לדבוק בערכת הסממנים התרבותיים ורק על פי הערכות האלו הם אוכלים, מתלבשים ומצביעים.

הפנטזיות האלה מסייעות להם להרגיש את עצמם אנשים “נורמטיביים”, כאלה שמותר להם לעסוק בכל דבר והכל מסביבם – “מגזרים”, אותם יש לחקור, לגלות אנומליות ובטיפול רגיש ונכון לנסות ולהעלות אותם לרמה גבוהה יותר…

צבי גיל מגדיר את עצמו “עיתונאי וסופר, ממייסדי הטלויזיה הישראלית, מרצה לתקשורת המונים, פעיל במוסדות לתיעוד והנצחת השואה”. באתרו “זרקור” שבאתר הבלוגים האקסקלוסיבי “רשימות” הוא פרסם מאמר, שכותרתו “האנומליה בהצבעת יוצאי חבר העמים“.

“אנומליה” – לא פחות!

מי שאינו מוכן לשחק על פי הכללים של הפסאודו-אליטה, הם אותם האנשים, שכפי שמסתבר במבט מקרוב, רכשו בינקותם הרגלי למידה המאפשרים התמצאות במרחב הפוליטי וחופש בחירה בין השקפות עולם. יש להם דעות בכל הנוגע לפוליטיקה, כלכלה וחברה, הם מעורים בחיי העולם הגדול ומסוגלים לגבש לעצמם דעה לקראת הבחירות, לא פחות טוב מאנשי הפסאודו-אליטה היהירים. פה ושם אפילו טוב מהם.

אם מר צבי גיל כבר בוחן “אנומליות” בהצבעות, נשגב מבינתי מדוע הסתפק בבחינת יוצאי חבר העמים בלבד. מדוע לא בחן את האנומליה, שבגינה נמצאו 14% מבין בעלי זכות הבחירה בישראל, שהיו מוכנים להטריח את עצמם עד לקלפי על מנת לשלשל פתק למען נוכל מדופלם? האם ידוע למר צבי גיל, שחלקם של המצביעים עשו זאת כאות כבוד לאריאל שרון, שלו היה מתעורר ומגלה באיזו רצינות התקבל מינוי אולמרט לממלא-מקום, היה עלול לחטוף שבץ שלישי?

מדוע שלא יבחן כותב המאמר את האנומליה בהצבעת מספר דומה של מצביעים, ששילשלו פתק למען מפלגות שטחים-תמורתיות מובהקות עבודה-מרץ? זאת למרות הכישלון הצורם של הדוקטרינה הפוליטית שלהם, שמעולם לא הניבה אלא המשך המלחמה והמשך הפגיעה בכלכלת המדינה?

מדוע לא נבחנת האנומליה הפתולוגית של הימין הישראלי, שבכל שנות קיומו ושליטתו במדינה לא הצמיח יצוג פחות שלומיאלי מאשר ליכוד – מפד”ל – האיחוד הלאומי?

האם לא ראוי להקדיש מחקר מדעי מקיף במדעי האנומליות לתופעה הכאובה של הציבורים השלמים המצביעים על פי מצוות הרבנים, שהם גדולים בתורה, ענקים בתככנות פוליטית וזעירים מזעיר בהבנת המדיניות?

האם אין אנומליה באמונה המחודשת ברב עובדיה יוסף, שתמיד הבטיח ללכת עם הימין ותמיד רימה – מהסכם אוסלו עד משאל העם?

איזה מורה גרוע לימד דמוקרטיה את כל ההמונים האלה, שאינם מסוגלים לצרוך דבר מלבד האופיום? מדוע רק יוצאי חבר העמים זכו לכבוד מיוחד אצל מר צבי גיל? שוב מעניקים להם זכויות יתר..?

מי מבין בדמוקרטיה

בהמשך, מנסה צבי גיל להבין את השקפת עולמו של נתן שרנסקי: “שרנסקי אמנם קבע שרק אם מדינות ערב, ובייחוד הפלשתינאים, יאמצו את המשטר הדמוקרטי, הם יוכלו להיות בני שיח איתנו…”

לא שרנסקי קבע זאת. באמירה הזו שרנסקי בסך הכל מביא את דבריהם של החכמים, שקדמו לו; למשל, ג’ורג’ אורוול, שהראה את העיקרון: מלחמה היא כלי שלטוני בידי הרודן. אך הפסאודו-אליטה הישראלית לא מכירה עד היום את הקשר ההדוק בין מכלול הרודנויות של המזרח התיכון לבין מלחמתן נגד ישראל. הם מעדיפים את הדוקטרינה הטריטוריאלית, למרות הרצף האינסופי של כשלונותיה להסביר את המתרחש.

ממשיך צבי גיל: “אך הנה החמאס זכה בבחירות דמוקרטיות, חופשיות, לכך גם שרנסקי לא יכול להתכחש, והוא היה צריך להיות הראשון ולומר: נראה אותם. אך הוא הוכה באלם…”

בספרו “יתרון הדמוקרטיה” לא הגדיר שרנסקי את הדמוקרטיה כבחירות אלא קודם כל כחרות אישית של אזרח להביע את דעתו. הבחירות החופשיות אינן אלא פועל יוצא של החרות. הרשות הפלשתינית היא אחד המקומות האחרונים בעולם, שבהם מותר לאזרח להביע את דעתו, אלא אם כן דעתו תואמת את תורת הג’יהאד.

מאז ייבוא המחבלים מתוניס, נלקחו מהתושבים הערבים זכויות הפרט המעטות, שעוד היו להם תחת השלטון הישראלי. הקמת רש”פ היתה מעשה פשע מחריד נגד תהליך הדמוקרטיזציה בעולם. היא הייתה תקדים, שבו המדינה, שהיא יחסית דמוקרטית, הקימה תחת חסותה ישות אורווליאנית.

מאז הקמתה של רש”פ, לא מכירים תושביה אלא חינוך לשנאה, קנאות, ג’יהאד ושהאדה. כשהגיעו הבחירות, לא היה להם במי לבחור אלא באחד משני אירגוני הטרור הגדולים ועוד כמה קטנים. הם גם לא הכירו מצב, שבו ישנה אפשרות לבחור במישהו הקורא לפתוח בתהליך הומניזציה של החברה הערבית-אסלאמית; ההומניזציה, שבלעדיה אין דמוקרטיה, אין משמעות לבחירות ואין שלום.

כינויה של מפלצת הרש”פ “דמוקרטיה” ושל הזוועה, שהתרחשה שם בסוף ינואר “בחירות דמוקרטיות” – זו חגיגה של צביעות, שמקורה ביחס גזעני ומזלזל של השמאל הישראלי כלפי פוטנציאל האומה הערבית לפתח חברה הומנית, חופשית, דמוקרטית ורודפת שלום (וכאמור, אין מתקיים מרכיב האחד מאלה בלי כל האחרים).

מה שרנסקי היה אמור לעשות, על פי צבי גיל, לאחר בחירתו של חמאס? האם צפוי היה להצטרף למאמץ התעמולתי לשכנע תמימים, שהחמאס עושה קולות של התמתנות, כאילו? שרנסקי לא הצטרף לפני כן לשקרים דומים לגבי אש”ף ולא הצטרף כעת לגבי החמאס – לזכותו ייאמר.

עד כה, בתחרות ההבנה של מהות הדמוקרטיה בין נתן שרנסקי לצבי גיל, זה הראשון מנצח בנוק-אאוט.

כנסת ללא כתם שחור

למדנו מסיכומי הבחירות על השינויים הדמוגראפיים בהרכב הכנסת: פחות נשים, יותר חובשי כיפה וכו’. עובדה אחת חמקה מתשומת לבם של מרבית המסכמים: ההעדר העקבי של עולים מאתיופיה. החסר הזו מעלה תמיהה לגבי המלפגות, שאמורות לייצג את העולים.

לא מפלגתו של שרנסקי, עליה השלום, לא מפלגתו של ליברמן המשגשגת ולא כל מפלגה אחרת, הביאו איתן ולו כתם שחור אחד, לא לכנסת הלפני האחרונה, לא לאחרונה ולא לחדשה. עד היום היה יוצא אתיופיה אחד ויחיד, שזכה להיכנס לבית הנבחרים של מדינת ישראל. זהו אדיסו מסלה, שלאחר קדנציה אחת נזרק בברוטליות מייצוג מפלגת העבודה.

ב-99′ שריינה מפלגת העבודה מקום אחד ברשימה לעולים. היה חשוב להם למשוך את קולות העולים, מדוע לא שריינו שניים? התשובה ברורה ואין טעם לעסוק בה. על המקום האחד התמודדו אדיסו מסלה וסופה לנדבר, הראשון היה זה שניצח.

ברם, הניצחון של אדיסו מסלה לא תאם את תוכניותיהם של קברניטי “העבודה”. התוצאות זויפו, “הכושי” קיבל בעיטה לכיוון הדלת והגברת תפסה את מקומה בכנסת למשך שתי קדנציות על תקן “הרוסיה” של “העבודה”. מסלה תבע את המפלגה, שלאחר מספר שנות הזדחלות משפטית, הודתה בניסוח חלקלק והתנצלה בחצי פה.

כעת חוזרת הגברת לכנסת, הפעם מטעם “ישראל ביתנו”, שרק האינרציה של העבר משייכת אותה עדיין למחנה הימין. חשד קל עולה בלבי, שהעדרו של עולה מאתיופיה מרשימתו של ליברמן נובע, בין שאר הסיבות, מחשש לפגוע ברגשותיה העדינים של סופה לנדבר…

—

קורס בסיסי לרודנות[י]: שבר החלום