בתחילת מרץ 1982 נפגשו נציגי אופוזיציה אחדים, בפריז בירת צרפת, במטרה להטוות את דרך הפעולה הרצוי להפלת משטרו של חאפז אל-אסד.[1] המגעים בין קבוצות האופוזיציה התנהלו במשך תקופה ארוכה ולמעשה החלו כבר ב-1979-1980. אולם רק לאחר הטבח באל-חמה, ותוצאותיו על תנועת “האחים המוסלמים”, דרבנו את הגופים האופוזיציוניים להגביר את מאמציהם לגבש ברית מאוחדת, שבכוחות משותפים ניתן יהיה להפיל את משטרו אל אסד. לשם כך היה צורך בהכנה כלשהי על-מנת לבסס מצע משותף שמבחינה אידיאולוגית יבליט את המכנה המשותף בין כל ארגוני האופוזיציה. לפיכך היה צורך בוויתורים הדדיים כדי להגיע לעמק השווה במטרה לנטרל את ההבדלים האידיאולוגיים העלולים לטרפד את שיתוף הפעולה עתידי בין הארגונים השונים. בחירת  השם של הברית, נועד לעצב תודעה פוליטית ברורה, מקומית ובינלאומית, בכך שלמעשה סוריה נמצאת תחת שלטון זר ויש לשחרר את סוריה משליטה זו.

בהודעת היסוד של “הברית הלאומית לשחרור סוריה” נאמר כי יש לנהל מאבק-עממי מזוין במטרה לסלק את משטרו אל הנשיא אסד “והמיעוט העלווי המחזיק בלעדית במוסדות השלטון בדמשק”.[2] בהודעה נמסר כי “כל מתנגדי השלטון שפעלו בעבר באופן עצמאי החליטו לאחד את הכוחות”. וזאת היתה גם דעתו של עלי ביאנוני, אחד משלושת המנהיגים המובילים של תנועת “האחים המוסלמים”, כשערך ביקור בפריז באותה עת. העיתון הפריזאי לה-מאטן הוסיף כי ב-11 במרץ 1982, נציגים אחדים של ארגוני האופוזיציה מסוריה נפגשו במטרה ליצור “חזית לאומית לשחרור סוריה” ולאמץ אמנה שאחד מעקרונותיה יוחד ל”מאבק עממי מזוין במטרה להפעיל את המשטר הנוכחי”.[3] דבריו של ביאנוני נאמרו בנוכחות ד”ר דרוויש שהיה הדובר של “החזית האסלאמית” באירופה, שהיה לה אינטרס ברור שתושבי סוריה יתקוממו נגד המשטר החילוני של חאפז אל-אסד.

ה”אמנה” שהתגבשה בועידת היסוד של “הברית” קיבלה את תמיכתם של “האחים המוסלמים”, של “מפלגת הבעת’ הסוציאליסטית” בעלת הנטיות הפרו-עיראקיות, של “החזית האסלאמית”, של “המפלגה הסוציאליסטית הערבית” ושל אישים פוליטיים אחדים שפעלו באופן עצמאי מחוץ לסוריה.

ה”אמנה” שהודפסה וחולקה ברבים הכילה 16 סעיפים. היא הדגישה כי לאחר שהשלטון העלווי יפול “תקום ממשלה זמנית שתארגן במהירות האפשרית בחירות לפרלמנט במטרה לחוקק חוקה קבועה”.[4] בנוסף לכך, המשטר החדש שיקום יהיה משטר תחוקתי שיתבסס על הפרדת רשויות והבטחת הפלורליזם הפוליטי ושוויון בין האזרחים. לטענת מנסחי ה”אמנה”, משטר מעין זה הוא רצונו של העם הסורי. הסעיף שנגע לענייני הדת במדינה, מורה על פשרה שהושגה בין הארגונים השונים שבחלקם היו חילונים באורח-בולט: ב”אמנה” נכתב כי האיסלאם יהיה דת המדינה, אולם על-מנת לגשר בין היסודות המוסלמים ב”ברית” לבין היסודות הנוצריים שבה, נכתב כי הזכויות של הלא-מוסלמים ישמרו. ה”האמנה” שמה דגש גם על ראורגניזציה של הצבא ומוסדות המדינה על בסיס של תחרות הוגנת ושוויון, במטרה לשמור על האחדות הלאומית.  כמו כן, ב”אמנה” נכתב כי יש להביא לשינוי במצב הכלכלי הקשה השורר בסוריה, תוך שימת דגש על הטיפול בעושק ובשחיתות המאפיינים את הכלכלה במדינה. עוד נאמר כי משפחות הקורבנות ואלה שנפגעו מידי המשטר של אסד יזכו לפיצוי הולם. ה”אמנה” עסקה גם בנושאים בינלאומיים בכך שניתנה הצהרה כי יש לשחרר את פלסטין מהציונים; ניתנה הצהרת תמיכה באש”ף;  ניתנה תמיכה באחדות הערבית;  והוחלט של שמירת העיקרון של אי-הזדהות במאבקים בינלאומיים.

מעבר למה שנאמר ב”אמנה”, דבריו של ביאנוני, לעיתון לה-מאטן, שפכו אור על נושאים אחרים שהעסיקו את הציבור הסורי בכללותו. כתב העיתון שאל את ביאנוני בעניין האינטרס הסורי בלבנון. ביאנוני השיב באופן ברור ש”לבנון שייכת ללבנונים, ולפיכך לסוריה אין שום עניין מיוחד לגביה”. זה היה רמז ברור וגלוי למעורבות השנויה-במחלוקת של סוריה בלבנון, שנתקלה בהתנגדות עזה מצד חוגים אופוזיציוניים בסוריה ומחוצה לה. ביאנוני טען, כי הביקורת העיקרית של האופוזיציה כלפי אסד, נגעה למשטרו שמייצג את “הרוע הגלום בפוליטיקה הכיתית (העלווית) שהמדינה טרם התנסתה בה בהיסטוריה הארוכה שלה. הודות לכך מיעוט דתי – (העלווים) המהווים כ-12 אחוזים מהאוכלוסייה – תפסו את כל עמדות המפתח במדינה, בצבא ובשירותי הביטחון”.[5] דעתו של ביאנוני היתה כי המשטר של חאפז אל-אסד שיחק עם כל הקלפים שלו, וכעת הוא חי על ימיו האחרונים. דברים אלה לא היו נאמרים בצורה כל כך מפורשת ללא תחושה אמיתית כי לאחר הטבח באל-חמה והקמת “הברית הלאומית לשחרור סוריה”, בידודו של אסד יגבר עוד יותר, וכל אלה ידרבנו את הכוחות השונים להפיל את המשטר הסורי, שלכאורה גורלו נחרץ כבר ב-1982.  אישים סורים אחדים שהיו קשורים ל”ברית” טענו כי כל הגופים האלה היוו ציר-בריח עליו ניתן היה לבסס אחדות אופוזיציונית להפלת משטרו של אסד, שנראה באותה עת כמי שאיבד לחלוטין כל לגיטימציה פוליטית או מוסרית להמשיך ולשלוט על סוריה.

אחד מהמנהיגים הבולטים ב”ברית הלאומית לשחרור סוריה” היה חמוד אל-שופי שכיהן כמזכיר הכללי של “הברית”. אל-שופי, שהושפע רבות מכתיבתו של יאסין אל-חאפז בתחילת שנות ה-60, שיתף פעולה עם מורקוס ועם אל-חאפז בכל מהלך דיוני הועידה השישית של מפלגת הבעת’. יחדיו הם הצליחו להשתלט על דיוני הועידה, ובכך הם הצליחו יחד עם הפלג המרקסיסטי העיראקי לשנות את מצע מפלגת הבעת’ בהתאם לרעיונות שגיבש יאסין אל-חאפז. אל-שופי היה הנציג של הקבוצה הזו במועצה הלאומית של המהפכה עד ל-1964. בשנה זו סולק אל-שופי יחד עם חברים מרקסיסטים אחרים, הן בשל שיקולים פנימיים בתוך סוריה עצמה והן בשל האירועים שהתרחשו בעיראק כאשר הפלג המרקסיסטי העיראקי של מפלגת הבעת’ איבד כל רסן פוליטי והתנהגותי, שקומם עליו את שאר חברי המפלגת הבעת’ בעיראק. בראיון שנערך עם אל-שופי ב-1988, אל שופי טען כי “בשנת 1964 התפטרתי מהמועצה הלאומית של הנהגת המהפכה ומהמפלגה”.[6] ככל הידוע האמת שונה מעט ממה שתיאר אל-שופי בראיון שנערך עמו ופורסם  בעיתון אל-וטן אל-ערבי.

למרות סילוקו ממפלגת הבעת’, קציני הבעת’ שהיו זקוקים לכל כשרון פוליטי שיעבוד למענם לפחות בשלבים הראשונים עד להתגבשות המשטר, מינו אותו כשגריר באינדונזיה ולאחר מכן כשגריר בהודו.[7] בשנות ה-70 אל-שופי נתמנה לשגריר סוריה באו”ם עד ל-1979, ובשנה זו התפטר אל-שופי מתפקידו בשל “חילוקי דעות עם המשטר”.[8] אל-שופי הצטרף לאופוזיציה הסורית ופעל לצידו של צאלח אל-דין אל-ביטאר, ממייסדי מפלגת הבעת’, עד שנרצח בפריז ב-1980 בידי סוכניו של חאפז אל-אסד. הביוגרפיה הקצרה הזו מעלה את אופייה האמיתי של הפוליטיקה הפנימית בסוריה, המתאפיינת בעיקר בבריתות לטווח קצר ואלימות רבה שבו הרצח משמש מכשיר פוליטי “לגיטימי” להשגת יעדים.

בראיון שנערך עם אל-שופי ב-1982, חודשים אחדים לאחר הקמת “הברית”, דומה כי דעותיו של אל-שופי תאמו את דעותיהם של שאר האישים שפעלו במסגרת “הברית”. חילוקי הדעות בין הגופים השונים התגלעו במהלך שנות ה-80 מעצם הרכבה מארגונים פוליטיים בעלי אידיאולוגיה שונה מאוד. מכל מקום,  דעותיו של אל-שופי, כפי שהוצגו באל-דוסתור ב-1982, ייצגו נאמנה את דעותיה של “הברית”, נכון לשנה הראשונה לפעילותה.

לדעתו של אל-שופי המשטר הסורי נשען על גורמי כוח עדתיים, אולם אין משמעות הדבר שכל בני העדה אליה משתייך חאפז אל-אסד הם עדתיים. זה היה רמז לקבוצת צאלח ג’דיד שהודחה בידי חאפז אל-אסד מכל תפקידיה בסוריה, ובשל כך חברים אחדים מהקבוצה הצטרפו ל”ברית”. דעתו של אל-שופי היתה כי המשטר הסורי – בכל העמדות בהן הוא שולט – מבטא רק את האינטרסים שלו ולפיכך המשטר חפץ לשמור על קיומו רק על רקע זה. דבר זה, לדעתו, אינו מבטא את האינטרסים של סוריה כמדינה עצמאית, ואף לא את האינטרס של סוריה כחלק מהמולדת הערבית. לדעתו של אל-שופי, המעורבות של סוריה בלבנון הדגים יפה את הרעיון של ניגוד אינטרסים בין המשטר של חאפז אל-אסד לבין האינטרסים של העולם-הערבי.

הערכתו של אל-שופי היתה, כי “הברית” תקים “ממשלת גולה” לאחר דיון ובדיקה כדי לבסס מוקד להשראה פוליטי, אולם הערכתו באותה עת היתה כי עניין זה עדיין מוקדם מכדי להחליט עליו. בשאלת התיאום בין הגורמים השונים בברית, אל-שופי טען כי האופוזיציה הסורית מורכבת משני זרמים: הזרם הלאומי והזרם הדתי. “הברית”, אליבא דאל-שופי, היוותה נקודת מפגש של שני זרמים סביב “אמנה” שהגדירה את מטרותיה של “הברית”, הן בעניין הפלת המשטר והן בהקמת משטר דמוקרטי פלורליסטי. “הברית”, לדעתו, ניזונה משנאתם של האנשים למשטר ולעדתיות שלו, “מה גם שנותקו הקשרים בין המשטר עצמו לבין אזרחי המדינה”.[9] האוריינטציה של הברית היתה פרו-עיראקית בעקבות המקלט הפוליטי שקיבלו חלק מחבריה ובשל המלחמה שהתנהלה באותה עת בין עיראק לאיראן. סוריה שתמכה באיראן נתפסה בעיני חברי “הברית” כבוגדת ברעיון “אחדות העולם הערבי”.

התיאום בין הזרמים השונים היווה לדידו של אל-שופי צעד היסטורי קדימה, הראשון מסוגו בהיסטוריה של סוריה. אל-שופי  אף        ציין, בהערכה רבה, את הצטרפותו של הפלג הקומוניסטי ל”ברית”.[10] ב-1972 אירע פילוג במפלגה הקומוניסטית הסורית בראשותו של חאלד בקדאש. הפלג שפרש מהמפלגה כינה את עצמו בשם “המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית”, בראשותו של ריאד אל-טורק.[11] אל-טורק נכלא בכלא במהלך שנות ה-80 וה-90 בהוראתו של חאפז אל-אסד בשל התנגדותו למעורבותה של סוריה בלבנון. אל-שופי טען כי הפלג של ריאד אל-טורק הצטרף ל”ברית” כבר במגעים הראשונים להקמתה. יותר מאוחר נודע על-ידי “אמנסטי” כי ריאד אל-טורק עונה קשות בכלא הסורי והוא איבד את הכרתו עד ל-1988.

במהלך 1988 פרסם השבועון הלבנוני הפרו-עיראקי אל-וטן אל-ערבי, היוצא לאור בפריז, סדרת כתבות על “הברית הלאומית לשחרור סוריה”. במסגרת הסדרה, שהתפרסמה בחודשים מאי-יולי 1988, רואיינו חמוד אל-שופי, אמין אל-חאפז נשיא לשעבר של סוריה, סעיד אל-דין מנהיג “האחים המוסלמים בסוריה, מוחמד עומר ברהאן מזכ”ל “האיחוד הסוציאליסטי הנאצריסטי”, שבלי אל-עסימי מי שהיה מזכ”ל מפלגת הבעת’ בסוריה, ואחמד מחפל חבר “המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית”. למעשה אלו היו האנשים שניתן היה להגיע אליהם והביעו הסכמה לפרסם את דבריהם. במהלך סדרת הראיונות התגלעו חילוקי דעות שהראו בעליל כי ריבוי הגורמים הפוליטיים ב”ברית” היקשו על מציאת דרך-פעולה נאותה שתענה על דרישותיהם של כל המשתתפים. עיקר המחלוקת נסבה סביב העיקרון המדבר על “המאבק המזוין”. “האחים המוסלמים” שהצטרפו ל”ברית” דגלו במאבק מזוין כולל נגד המשטר וגם נגד העדה העלווית בכללותה ו”הפיכתה לעדה סונית”.[12]

חמוד אל-שופי טען כי הוא מתנגד לחלוטין לרעיונות כאלה, וכי יש צורך בהחדרת תודעה פוליטית כוללת ושיתוף פעולה בין “האחים המוסלמים” לבין שאר הקבוצות המרכיבות של “הברית”. לפיכך, הפעילות צריכה להיות פעילות לאומית ולא עדתית, ולכן צריך להציג את השאלה “מהי האלטרנטיבה לאסד” ולא “מי האלטרנטיבה לאסד”.

מוחמד עומר ברהאן, נציג “המפלגה הסוציאליסטית ב”ברית”, טען כי המונח “מאבק מזוין” בוטל משום שמונח זה הזיק ל”ברית” בפורומים בינלאומיים והביא לחילוקי דעות בין מרכיביה, עד כי הובע חשש להמשך קיומה של “הברית הלאומית לשחרור סוריה”. ברהאן טען כי ביטול המונח לא בא בתגובה לדומיננטיות של “האחים המוסלמים” בביצוע פעולות מזוינות נגד המשטר, אלא משום ש”הברית” הואשמה בטרוריזם מפי ארגונים בינלאומיים.

באמצע שנות ה-80 נותר מצב מסובך מעט בכל הקשור לייצוג תנועת “האחים המוסלמים” ב”ברית הלאומית לשחרור סוריה”, בעת שנותר קרע בין שני פלגים שהשתייכו לתנועה. פלג אחד שהיה בראשותו של סעיד אל-דין, ופלג שני היה בראשותו של אבו ע’דה. הפלג של אבו ע’דה עזב את “הברית” ב-1985, וכאשר פלג זה רצה לחזור ל”ברית” ב-1988 הפלג של סעיד אל-דין התנגד לבקשה בטענה כי הפלג של אבו ע’דה קיים פגישות חשאיות, שהתקיימו בגרמניה ב-1985, עם אנשי מודיעין סורים בראשותו של עלי דייבה. לפיכף נוצר מצב פרדוקסלי כאשר שני ארגונים בעלי זהות אידיאולוגית משותפת לא יכלו לשתף פעולה בשל חילוקי דעות שהוגדרו על-ידי נציגי הארגונים האחרים כ”אישיים”.  התייחסות לקרע זה באה לידי ביטוי בראיונות שנערכו עם מנהיגי “הברית”. כך למשל בעניין סעיף “המאבק המזוין”, ברהאן טען כי אמין אל-חאפז – נשיא לשעבר של סוריה – לא סולק מ”הברית” אלא עזב אותה בשל חילוקי דעות בנוגע לסעיף הדן במאבק המזוין.  השתמע מדבריו כי אמין אל-חאפז התנגד להוצאת סעיף זה מהאמנה של “הברית”.אולם בראיון עם אמין אל-חאפז, הוא טען כי הוא לא עזב את “הברית”, ונותר הרושם כי הוא המשיך לפעול במסגרתה ואף פעל במרץ, לדבריו, להביא לאיחודם של כל גורמי האופוזיציה תחת קורת-גג אחת. יתרה מזאת, אמין אל-חאפז הדגיש כי למרות שאחד מפלגי “האחים המוסלמים” – פלג אבו ע’דה –  שיתף פעולה עם המשטר לאחר הטבח באל-חמה, ב-1982, יש לאפשר לפלג זה לחזור ולהצטרף ל”ברית” ולא לדחוק אותו לזרועות השלטון הסורי.

מוחמד מחפל, חבר “המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית” של ריאד אל-טורק, טען בראיון כי אין זה מוזר שתנועתו מדברת על דמוקרטיה לאומית ואיסלאם במסגרת “הברית”. הזרם שלו, לדבריו, פעל על-פי קו מדיני עצמאי שהתבסס על האמונה באחדות הערבית, בלאומיות ובסוציאליזם. שיתוף פעולה בין תנועתו לבין תנועת “האחים המוסלמים” במסגרת “הברית” נועדה להציל את סוריה משלטונו של חאפז אל-אסד. לטענתו, זו היתה מעין ברית זמנית שלאחריה קרוב לוודאי יתנהלו ויכוחים ערים בין שתי אידיאולוגיות השונות במהותן.[13]

מוחמד אל-ג’ראח, מזכ”ל “האיחוד הסוציאליסטי הנאצריסטי”, טען בראיון כי שיתוף הפעולה עם “האחים המוסלמים” אינו על בסיס אישי אלא על בסיס לאומי, שנבעה מהתקווה כי “האחים המוסלמים” ישנו את עמדתם בנוגע לדמוקרטיה העתידה לקום בסוריה לאחר הפלתו של חאפז אל-אסד. בנוגע ל”מאבק המזוין”, אל-ג’ראח טען כי הוא התנגד לפעילותם המזוינת של “האחים המוסלמים” וכי אין הוא רוצה שאנשים חפים מפשע יפגעו. לדבריו, פעולות הגרילה שהתרחשו בסוריה בוצעו על-ידי גורמי אופוזיציה שאינם קשורים ל”ברית”.

שיבלי אל-עסימי, מי שהיה מזכ”ל מפלגת הבעת’, טען בראיון שנערך עמו כי העיכוב בהקמת “הברית” נבע בעיקר בשל הוויכוח עם “האחים המוסלמים” בנוגע להחלת חוקי האיסלאם במדינה, ודרישתם היתה כי ההלכה (השריעה) המוסלמית תהיה בסיס לחוקה.  במסגרת הדיונים להקמת “הברית” הוסכם בשתיקה מצד חבריה על עיקרון הדמוקרטיה והסוציאליזם מבלי להזכיר מילים אלה ב”אמנה” של “הברית הלאומית לשחרור סוריה”. לדברי אל-עסימי, אכראם אל-חורני, ממנהגיגי הבעת’ בעבר, עזב את “הברית” משום שדרש להגיע לתוצאות מהירות, דהיינו הפלה מהירה של המשטר העלווי של אסד תוך כדי נקיטת מאבק מזוין באורח-מקיף.

בתגובה לנאמר בסדרת הראיונות, פרסם דובר “הברית” את הדברים האלה: ” המזכירות (של “הברית”) דנה ב-22 ביולי 1988 בסדרת הראיונות עם מנהיגי האופוזיציה. אנו רוצים להדגיש שבעת שמתעצם המאבק נגד המשטר, אנו מצטערים על כל ביטוי בראיונות אלה שגלשו לסכסוכים שליליים ולא היוו ביטוי (הולם) למאבק נגד המשטר הסורי. אנו פועלים כדי לצרף את כל הגורמים הרוצים להיאבק נגד חאפז אל-אסד בעל-הברית הציוני ואויב האנושות, ואנו קוראים לכל הגורמים שלא להיגרר לסכסוכים שוליים.[14] כרגיל, גם הפעם היה צורך לשרבב את שמה של ישראל כדי להדגיש רעיון פוליטי פנים-סורי.

גילוי-דעת זה מצד “הברית” והראיונות השונים שנערכו עם האישים המרכזיים, חשף את נקודת-התורפה של “הברית” מעצם הרכבה מקבוצות בעלות אידיאולוגיות שונות כל כך. אולם, יחד עם זאת, הצטרפותם של ארגונים פוליטיים מגוונים לברית אחד משותפת – רופפת ככל שתהיה – היוותה הישג רב חשיבות שהראה בעליל כי ההתנגדות למדיניותו של חאפז אל-אסד חצתה את כל גוני הקשת הפוליטית. יתרה מזאת, אסד ביקש ליצור אומה פלורליסטית בכל סוריה תחת הגמוניה עלווית. הפרדוקס הוא כי אכן אסד הצליח ליצור פלורליזם אידיאולוגי, אולם מחוץ לארצו הוא. המבחן שעמד בפני “הברית” במהלך שנות קיומה, החל מ-1982, היה הישרדותה וגיבושה תחת היעד העיקרי של מייסדיה, דהיינו הפלת משטרו של אסד. הראיונות שנערכו עם חלק ממנהיגי “הברית” חשף לעיני כל את חולשתה האידיאולוגית ומכאן את חוסר יכולתה להפיל את משטרו של אסד. אולם אם היה עולה בידם להפיל את משטר של אסד עד למותו בשנת 2000, אישים אלה היוו, מבחינה פוטנציאלית, את השדרה המנהיגותית של סוריה באותה עת. החשיבות של “הברית” בשנות ה-80 נגעה ליצירת תשתית תודעתית כלל-סורית נגד המשטר וחשיפת בידודו של המשטר בקרב בני עמו.
—

[1]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[2]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982; דבר (ישראל), 9 באוקטובר 1987; מעוז. אסד – הספינקס של דמשק. עמ’ 205.
[3]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[4]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[5]Daily Report (DR), 26 Mar. 1982.
[6]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 20 במאי 1988.
[7]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[8]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[9]אל-דוסתור (לבנון), 13 בספטמבר 1982.
[10]כאשר אל-שופי טען זאת, “המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית” פעלה במסגרת “האיחוד הלאומי הדמוקרטי”, שנוסד ב-1979.
[11]אל-שראע (לבנון), 15 בדצמבר 1985.
[12]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 20 במאי 1988.
[13]אין זה ברור מדוע מוחמד מחפל לא ציין כי “המפלגה הקומוניסטית הסורית – הלשכה המדינית” של ריאד אל-טורק פועלת במסגרת “האיחוד הלאומי הדמוקרטי” שנוסד ב-1979.
[14]אל-וטן אל-ערבי (לבנון – פריז), 15 ביולי 1988.

  ד”ר יוחאי סלע, מתמחה בחברה ופוליטיקה במזרח-התיכון

  מקור המאמר: http://www.articles.co.il מאמרים לשימוש חופשי.