מסופר על חוּשָׁם שיום אחד כשעבר ליד הבאר ראה את הירח משתקף מהמים. הוא חשב שהירת נפל לתוך הבאר, וללא היסוס קפץ מיד למים על מנת להציל אותו מטביעה.  במסורת היהודית חוּשָׁם הוא דמות של ליימך, מין לא ייצלח, שמכל דבר אותו הוא מנסה לעשות הוא יוצא עם ביצה על הפנים.

בגילגולו המודרני, חוּשָׁם הלך לאוניברסיטה, למד מדעי המדינה ואפילו עשה דוקטורט. הוא החל בקריירה אקדמאית, בהתחלה כעוזר הוראה ובהמשך כמרצה, ויודעי דבר מספרים שהוא הצטיין בתפקיד ושתלמידיו היו קונים תורה מפיו בשקיקה. יום אחד כשעבר ליד הנהר (מטאפורה בלבד) ראה את השלום משתקף מהמים. ללא היסוס הוא קפץ למים על מנת להציל את השלום מטביעה.  

חוּשָׁם של המסורת יצא עם מכנסיים רטובים בלבד. חוּשָׁם המודרני הרטיב לכל עם ישראל את המכנסיים, בדם ולא רק במים.

ויתר דברי חוּשָׁם וכל אשר עשה, הלא הם כתובים בידי יורם המיזרחי כפי שסופרו באתר האינטרנט “קולמוסנט” מה 7 בחודש דצמבר, בשנת 2003 למיניין העמים.

חוּשָׁם המודרני, הלא הוא יוסי ביילין מיודענו, איננו מסתפק ב”הישגיו” בעבר. עוטה חליפה מגוהצת וענוד בעניבה הוא מרחף על כנפי הסילון בין בירות העולם, ומציע שרותי הצלה והחייאה (לשלום הטובע) לכל מי שרק מוכן את דבריו לשמוע.

רבה מצוקתו של יוסי ביילין בימים אלה. צרה גדולה התרגשה ובאה עליו. יש חגיגה לשלום באנאפוליס והוא לא נכלל ברשימת השושבינים. ביילין נותר בחוץ. הנשמעה כזאת בחוצותינו? ככה ייעשה לאיש אשר בעשר אצבעותיו מאוסלו ועד ג’נבה את גלגלי השלום הריץ? אפילו אירגון המורים התיכוניים שלח נציגים לאנאפוליס (לא ברור של מי היוזמה).

לבי לבי לביילין. בוש יהיה שם וגם קונדוליסה, אולמרט, ציפי וברק, ואבו מאזן גם, אולי יבוא גם אסאד ויהיה אפילו נציג מריאד, ובסך הכל נציגים מכ 40 ארצות ישתתפו בחגיגה. וביילין נותר לבד בבית. אתם מתארים לכם דבר כזה? בדמיוני אני רואה את ביילין, אכול יגון וצער וחדור תחושת עלבון, נושא את זאת הקינה:

כולם נסעו לאנאפוליס
אנאפוליס, אנאפוליס

כולם נסעו לאנאפוליס

והשאירו אותי לבד
כולם נסעו לאנאפוליס
אנאפוליס, אנאפוליס

ורק אותי השאירו
בחושך השחור
כולם נסעו לאנאפוליס
אנאפוליס, אנאפוליס
אמרו לי לילה טוב
וכיבו לי את האור.

אבל אני בכיתי
רק בכיתי כך:

כולם נסעו לאנאפוליס
אנאפוליס, אנאפוליס
נסעו הם והשאירו
את יוסי הקטן לבד
כולם נסעו לאנאפוליס
אנאפוליס, אנאפוליס
עצוב לי וגם קר לי
לשבת סתם נשבר לי
החלטתי לנסוע
לאנאפוליס לבד
 

אנא קחו אותי לאנאפוליס
אנאפוליס, אנאפוליס
אם תיקחו אותי לאנאפוליס
יהיה כל כך נחמד
אתי באנאפוליס
אתם כבר לא תהיו לבד
לה, לה לה, לה לה לה.

(המלים בהשראת הפיזמון של ציפי שביט, “כולם הלכו לג’מבו“)

סברו מרנן ורבנן “אין דין שלום בו ישנה מעורבות של ביילין, כדין שלום שאין בו מעורבות של ביילין, זה האחרון לא שלום של ממש הוא”.

לא איש כביילין ירתע מלאמר את דברו. למי שחושב ששלום אפשרי בלי ביילין עוד צפויה הפתעה גדולה בחיים. לא רוצים אותו? לא צריך, אבל את הפה לא יסתמו לו. את מה שיש לו לאמר הוא יגיד ולא בלחש. בהופעה בארוע של ערב שבת בחולון ביילין מצהיר חד משמעית ש”פגישת(!) אנאפוליס נידונה לכישלון” (The meeting was doomed to fail) ושהיא תביא להשתלטות החמאס ולהגברת האלימות – קראתי את הידיעה בג’רוסלם פוסט, ואני מקווה שכתב העיתון, דייק בתרגום לאנגלית של מה שביילין אמר שם. הדברים לא נאמרו במפורש, אבל כל אחד קולט את המסר שהעדרו של ארכיטקט השלום מאוסלו, וג’נבה גם, הוא מה שגזר את דינה של אנאפוליס לכישלון. ובכלל, ללא נוכחותו של הארכיטקט, מה שיתרחש באנאפוליס יהיה בסך הכל סתם פגישה ולא ועידה, על אחת כמה וכמה לא ועידת פיסגה. עוד פגישה ללא תוצאות, עוד אחת מני רבות.

אלו אינן מלים בעלמא. את סודו של ביילין מי יודע? את סודו של ביילין רק אני יודע. סודו של ביילין טמון בכספת בג’נבה. שם, מאחורי סריג ובריח, הוא נעל את יוזמת השלום. את הצופן שבלעדיו היוזמה לא תוכל לצאת לחופשי ולהגיע למיזרח התיכון, רק יוסי יודע. אנאפוליס, שמאנאפוליס, בוש וקונדוליסה. אין זה משנה על מה בפגישה ידובר, מה שקובע זה רק מה שע”י ביילין יאושר.    

ביילין איננו מסתפק בארוע צנוע של ערב שבת בארץ. ערב פתיחת הוועידה, ב 23 בנובמבר, מופיע בחתימתו מאמר בעיתון היוקרתי וושינגטון פוסט. המאמר נושא את הכותרת הבאה באותיות של קידוש לבנה “דרושה, ומיד, הפסקת אש עם החמאס” (Needed a Cease-Fire With Hamas, Now).

“דרושה הפסקת אש” – זאת הבשורה שמביא לנו ביילין? בשביל זה צריך להיות דוקטור למדעי המדינה? אחד ממבקרי, א.ב. או א.ר. או נ.ב. או פ.נ. אני כבר לא זוכר מי בדיוק, עלה לטורים גבוהים בעיקבות הצעתי שהמישלחת לאנאפוליס תורכב מחסרי השכלה אקדמאית. הוא ראה בזה “מהתלה”, והוסיף בליגלוג “אולי נוותר גם על הבגרות?”. קצת קשה לראות את הייחודיות האקדמאית ברעיונות של ביילין. חוּשָׁם עם דוקטורט הוא עדיין חוּשָׁם.

המאמר מתיימר להתוות את הדרך בה ניתן יהיה להבטיח שוועידת אנאפוליס אכן תצליח. אפשר לחשוב שבלי שרותי הניווט של ביילין, משתתפי הוועידה לא יצליחו להתמצא במפת הדרכים. תאמינו לי, לא שווה לבזבז אפילו דקה אחת מזמנכם לקרוא מה שכתוב במאמר. חוץ מהקשקשת הרגילה עליה ביילין חוזר אין ספור פעמים מאז שהתבשם באוויר הפסגות של אוסלו, בתוספת קצת מרירות המביעה את תיסכולו של זה שנותר בחוץ, אין שם שום דבר.

ישנה בכל זאת שאלה עליה לא הצלחתי למצוא תשובה. עבור מי נכתב המאמר הזה? מי או מה הוא קהל היעד? זאת שאלה מעניינת, כי אני כלל לא בטוח שהקורא האמריקאי הממוצע מגלה עיניין מיוחד במה שביילין חושב (אם הוא בכלל שמע על יוסי ביילין). הציבור בישראל? כמה ישראלים קוראים את הוושינגטון פוסט? אלה מבין הישראלים שמגלים עיניין קוראים בדרך כלל את העיתון המתחרה, הניו יורק טיימס. את הוושינגטון פוסט, שהוא עיתון ליבראלי לא פחות יוקרתי השייך גם הוא למה שמכונה כאן MSM (Main Stream Media, בתרגום חופשי “הזרם העיקרי של העיתונות”), מכירים פחות מחוץ לארה”ב. הציבור הפלשתינאי? האם יש קוראים לעיתון הזה בקרב הציבור הפלשתינאי? כותרת המאמר המאמר קוראת להפסקת אש עם החמאס, זה נושא מוגדר היטב שגם לחמאס יש מה לאמר עליו. כדי להבין את זה לא צריך דוקטורט במדעי המדינה. ביילין באמת מאמין שיהיו קוראים למאמר בין אנשי החמאס? האם ביילין חושב שיש בחמאס אנשים שבהפסקות, בין קסאם לקסאם, קוראים מאמרים כאלה המתפרסמים באנגלית? משתתפי הוועידה עצמם, כפי שנאמר לעיל, יכולים להסתדר עם מפת הדרכים גם ללא עזרתו של ביילין.  אז למי בכל זאת נועד המאמר? את התשובה לשאלה הזאת רק חוּשָׁם יודע. חבל רק שחוּשָׁם לא טורח לגלות אותה לכולם.

לסיום, חשוב לציין שהנזק שנגרם כתוצאה מעזיבת האקדמיה וכניסתו של יוסי ביילין לחיים הפוליטיים של מדינת ישראל היה כפול. מצד אחד העולם האקדמי יצא ניזוק בכך שאבד לו מורה מעולה שיכול היה לתרום רבות להעמדת דור חדש של חוקרים והוגים בתחום שלו. על כך כולם מצטערים. מצד שני עם ישראל יצא ניזוק בכך שהתרגש עליו אסון במימדים חסרי תקדים. על כך כולם מצטערים יותר.