זעקת (?) החמאס

אקדים ואומר, למען אלה אשר עדיין לא מכירים אותי: בדברים שאומר כאן איני נוקט כל עמדה פוליטית, לא בעד ולא נגד שום דבר. אני רק רוצה לומר לכל מי שייפגע מהדברים כאן: אני מסתכל על הדברים באספקלריא שלכם, ושלכם בלבד.

עם נצחונו של החמאס בבחירות ברשות הפלשתינית ראינו ברחובה של עיר דגלים כתומים לרוב, כשעליהם, באותיות ירוקות, הכתובת “אמרנו לכם!”, ואני תוהה אם זו אכן קינת חמאס, או צהלת חמאס.

“אמרנו לכם”: אמרנו לכם שההתנתקות תפגין את חולשתנו, תיתן פרס לטרור, ובסופו של דבר תעלה את החמאס לשלטון ברשות הפלשתינית.

כאשר מפא”י הייתה אצלנו בשלטון, בדמותה ההיסטורית או באחת ההתגלמויות המאוחרות שלה, זעקו מפלגות הימין בכל מערכת בחירות: הם יחזירו שטחים! הם יוותרו על נחלת אבותינו!!!

ומפא”י/המע”י/המערך/מפלגת העבודה אמרה תמיד משהו כגון: אכן, למען שלום-אמת, עם ערבויות בין-לאומיות להנחת דעתה של מדינת ישראל, אנחנו נהיה מוכנים לסגת פה-ושם משטחים אלה או אחרים, אבל בתנאי … ובתנאי … ובתנאי … ובתנאי …

והתנאים האלה, כידוע, לא התמלאו, ומפא”י וממשיכות דרכה לא ויתרו על אף שעל, אבל עוד אלה מדברים ואלה לא באים, ולשלטון במדינת ישראל עלה מנחם (“אף שעל”) בגין, אשר עשה הרבה שרירים בדרך אל הניצחון בבחירות, אבל המצמוץ הראשון שלו הביא אותו לוותר כמעט על כל השעלים.

ואחרי מנחם בגין, לא ממש בסמיכות-זמנים, הגיע, מתנשם ומתנשף, אריאל שרון, אבי-ההתנחלויות, אשר נסיגה ופירוק התנחלויות לא עמדו במרכז האג’נדה שלו, ואפילו לא בשוליה, ובין נאומי הבחירות לבין מה שהוא עשה אחרי שנבחר לא היה דבר וחצי דבר.

אבל אריאל שרון, אחרי שנבחר, אמר דברים שרואים מכאן לא רואים משם, וכאשר אתה בשלטון, לפעמים אתה צריך להכפיף את עצמך לכל מיני אילוצים אשר אינם עומדים בדרכך כאשר אתה נואם מספסלי האופוזיציה.

מנחם בגין הוא, לכל הדיעות, האחרון בפוליטיקה הישראלית שאפשר לומר עליו שהוא נוכל פוליטי, ואין לי ספק שגם אריאל שרון, אמנם לא אציל פולני אלא פארמר ישראלי, לא ממש התכוון לרמות את בוחריו. אני אפילו מטיל ספק אם הוא היה מתוחכם עד כדי כך.

גם החמאס, בשבתו באופוזיציה, חרט על דגלו את “אף שעל”, “לזרוק את כל היהודים לים”, ולהקים את “פלשתין השלמה”, וכו’. הם גם, ממש לא נעים להודות בכך, עשו לנו את מה שאנחנו עשינו לבריטים: מלון המלך דוד בירושלים, מלון פארק בנתניה, למשל.

ואנחנו התנתקנו מהם חד-צדדית בדיוק כמו שהבריטים התנתקו מאתנו חד-צדדית.

אבל … האצ”ל שלהם עלה לשלטון כשהם עדיין בגדר “מדינה בדרך”, ועכשיו יש להם בעייה, כי מפא”י שלהם לא רוצה להעמיד לרשותם את ניסיונה השלטוני, והאמריקאים לא רוצים לתת להם כסף, וגם הכ”ט בנובמבר שלהם עדיין רחוק-רחוק.

במצב הזה, כאשר אפילו משכורות לעובדי הרשות הם לא יוכלו לשלם, והג’יהאד האיסלאמי נושף בעורפם ומאיים לעשות להם את מה שהם עשו לפת”ח, אין להם הרבה אופציות. הם יכולים להביא את הרשות הפלשתינית לקריסה מוחלטת תוך שבועות ספורים, אבל הם גם יכולים לעשות שרירים ולהידבר אתנו מתחת לשולחן, באמצעות כל מיני מתווכים. בדיוק כמו שקונראד אדנאואר דיבר אתנו על השילומים, כדי לחזור באמצעותנו אל משפחת-העמים, כאשר ריח המשרפות עדיין עמד באווירה של אושוויץ, וחבר-הכנסת מנחם בגין זעק מכל המרפסות כי הכסף טמא.

עד היום דיברנו עם הרש”פ המונהגת על ידי הפת”ח, אשר החמאס נושף בערפו. השגנו מה שהשגנו, אבל היחסים בינינו לבין הרשות הגיעו, מן הסתם, אל “הפיסגה הפיטרית” שלהם, וכעת נראה שהישות הפלשתינית עומדת לפני צומת ההכרעה (ביטוי יפה, תודו!): להיות או לחדול.

אם הם יחדלו, עוזי לנדאו שלנו יוכל לרקוד על הגגות, ואם הם ישרדו, זה יהיה משום שהם ילכו בדרכי מנחם בגין ואריאל שרון.

טוב לישראל או רע לה – אני לא רואה שום אפשרות אחרת, מבחינתם.

מה צריכים אנחנו, מדינת ישראל, לעשות עכשיו?

ראשית – לשתוק. לתת לפלשתינים להתבשל במיצים של עצמם. להפסיק עם ההצהרות הדורשות מכל העולם לדרוש מהחמאס כך-וכך, כי לעולם יש אינטרסים במרחב הערבי, וכל הצהרה מיותרת שלנו יכולה להתגלות כעץ אשר קשה לרדת ממנו. אפשר גם להניח כי שתיקתנו תכניס את החמאס ללחץ יותר מאשר הקשקשנות של מנהיגינו.

ושנית – להודיע לאו”ם ולכל העולם שאנחנו מסכימים חד-צדדית להקמתה של מדינת פלשתין. דבר זה לא רק יבהיר לחמאס שאסור להם לעשות שגיאות, ולסמוך על אחרים שיוציאו אותם מהבוץ, אלא שכל פעולה טרוריסטית של החמאס תיחשב, מבחינת המשפט הבין לאומי, כהכרזת מלחמה על מדינת ישראל – וכיוון דקאמר במלחמה כמו במלחמה, סביר להניח שהם יחשבו שבעים ושבע פעמים על כל פעולה צבאית נגדנו.

במאמרי על פסק–דינו של ביה“ד הבינלאומי בהאג בעניין גדר המחלוקת אמרתי כי הוא, בית הדין –

… מכה אותנו מתחת לחגורה, במקום הכי רגיש שלנו: הרשות הפלשתינית אינה “מדינה”, ולכן מה שמותר, על פי דיני המלחמה, בין מדינות אינו חל כאן.

ובמלים אחרות: אם אתם, ישראל, הייתם נותנים לאש”ף להקים מדינה, בלי “רגע-רגע”, בלי אוטונומיה לחמש שנים אשר לא רק שאינן נגמרות, אלא שספק אם הן בכלל התחילו, יכול להיות שהיה מותר לכם לעשות הכל, אפילו עשר גדרות-הפרדה, בזו-אחר-זו.

והדברים האלה יפים שבעתיים היום, בסיטואציה החדשה.