ההחלטה של ועדת אש”ף באלג’יר בשנת 1988 מככבת בפרסומים רבים מאת “שלום עכשיו” ועוד מיני ארגונים ומכונים המשלבים בכותרותיהם את המלים המבוקשות בשוק. כל אלה מאוחדים במאמץ כביר לשכנע את כולנו, שההחלטה הנ”ל שמה קץ לאי-הכרת אש”ף בישראל ומאז, המלחמה היא אך ורק מלחמה על הגבולות. מכאן קצרה הדרך להטיל את האשמה בהעמדת “מכשולים בדרך לשלום הנכסף” על כתפי החלק הלא “תקין פוליטית” של העם.
אך מסתבר, שהסיפור של החלטת אלג’יר הינו אחד מסיפורי ההונאה הגדולים של מלחמות ערב-ישראל. יש סיבה לכך, שאיש ממפיצי הסיפור אינו מביא כל אסמכתא מהמקורות הערביים הפנימיים. כך נוהג כל מי שמעלה את “החלטת אלג’יר” כטיעון להתמתנותו של אש”ף והתמתנותו האפשרית של חמאס. הסיבה היא: המקורות האלה אינם קיימים, אגדת ההכרה בישראל הינה בגדר שמועה העוברת מפה לאוזן בגילדות הפעילים, העיתונאים והפוליטיקאים בישראל ובמערב, אך מה שידוע על החלטת אלג’יר בעולם הערבי שונה בתכלית.

1988, שנת חידות

מי שיודע לספר את קורות ההונאה הוא דוד בדין, עיתונאי-חוקר שמומחיותו במתרחש במזרח התיכון נסמכת על הידע מהמקורות, כגון הפרסומים מאת אש”ף עצמו המיועדים לצאן מרעיתו. בשונה מכמה מעמיתיו למקצוע, יש לו גם אומץ לספר ברבים את מה שהוא יודע. כך מספר הוא אודות העוקץ באלג’יר:
“בשנת 1988, עת ג’ורג’ בוש האב היה הנשיא, ניהלו האמריקאים משא ומתן אינטנסיבי עם אש”ף, בניסיון להביא אותו להכרה בישראל בתמורה להכרה אמריקאית באש”ף. באותה תקופה המשרד שלנו בבית אגרון סיפק שירותי פקס למספר כתבים בירושלים. היה ביניהם כתב [שמו שמור אצל דוד בדין – ב.מ.], שלא היה ידוע כבעל עמדות פרו-ישראליות. הוא עבד מטעם העיתון הקנדי Toronto Star. בחודש דצמבר הייתה ציפייה לחדשות גדולות שתצאנה מוועידת אש”ף באלג’יר והכתב נסע לסקר את הוועידה.
בפתיחת הוועידה הנושא העיקרי היה: הכרזה על הקמת המדינה הפלשתינית. ביום הזה סוכנות הידיעות AP הפיצה בכל העולם את הידיעה הכוזבת, שאש”ף כביכול הכיר בישראל ובהחלטות האו”ם 242 ו-338. כשהכתב הקנדי חזר מאלג’יר, הוא סיפר שלמעשה לא התקבלה שם כל החלטה ברוח זו ושלח למערכת ידיעה עם תוכן ההחלטה האמיתית. אמנם הוא הביא סקופ, אך נדהם לגלות, שגם עיתונו העדיף לפרסם את הידיעה הכוזבת מאת AP.”
בדין מספר, שהכרת אש”ף בישראל ובהחלטות האו”ם הייתה התנאי האמריקאי להכרה באש”ף ואילו אש”ף היה ממלא את התנאים בוועידת אלג’יר, ארה”ב הייתה מכירה בו מיד. תחת זאת, ההכרה האמריקאית באה רק חודש לאחר מכן, כאשר יאסר ערפאת במסיבת עיתונאים, שהתקיימה בשוויץ, גינה את הטרור. אך העובדה המעניינת לענייננו היא, שבכל הפרסומים מאת אש”ף עצמו, החלטת אלג’יר כוללת אך ורק הכרזה על מדינה פלשתינית, אין בה כל אזכור להכרה בישראל ואו בהחלטות האו”ם.

המצב של כאילו-הכרה בישראל וכאילו-הפסקת טרור וגינויו, מאפשר לאש”ף להתנהל על שני מסלולים פוליטיים בעת ובעונה אחת: גם ברית הדוקה עם המערב ועם צמרת השלטון בישראל וגם המשך השליטה באוכלוסייה הנתונה למרותו, באמצעות המלחמה הנמשכת.

השתיקה המוזרה של ישראל בסיפור ההונאה הזה מעוררת תמיהות גדולות עוד יותר, אם משווים בין עצימת העין מול יאסר ערפאת לבין העמידה על המשמר מול אוסמה בן-לאדן. כפי שפורסם זה עתה ב-YNET (24.1.2006), באותה 1988 ידעו שירותי המודיעין של ישראל לזהות את הסכנה הנשקפת לשלום העולם מבן-לאדן, אשר שמו עלה מהמסמכים, שנתפסו באותה תקופה ביש”ע.
אז עדיין לא כלו מישראל המומחים בקהיליית המודיעין וגופי הניתוח האסטרטגי השואבים את הידע והמסקנות ממקורות המידע האמיתיים, אך השאלה לאן הם נעלמים כאשר הנושא עובר לשאלות הקרדינאליות שלנו בבית נשארה עד כה ללא מענה. לא יכול להיות, שאנשי קהיליית המודיעין לא שמעו מעולם מה באמת התרחש בוועידת אלג’יר – אך עד היום אנחנו מרומים.

שיחה עם איתמר מרכוס

איתמר מרכוס הוא אחד המומחים, שיודע מן המקור אודות ההחלטות של ההנהגה הפלשתינית והמסרים שלה לנתיניה, בין אם זה אש”ף ובין אם זה חמאס. הוא ייסד את המכון “המבט לתקשורת הפלשתינית” ומנהל אותו משנת 96′. אין כנראה מי שיודע טוב ממנו, שההבדל האידיאולוגי בין אש”ף לחמאס בשאלת ההכרה בישראל שייך לתחום האגדות.
במסגרת עבודתי על החומרים שהוא פרסם, שאלתי אותו מספר שאלות. אמנם הראיון נערך עדיין בתקופת ערפאת, אבל מאז ועד היום אם משהו השתנה, זה רק לרעה.

שאלה: “האם יתכן, שאתם פספסתם משהו וישנם גם קולות משמעותיים אחרים ברש”פ, כאלה המנסים לחנך לשלום?”
א.מ.: “לא, היינו רואים את זה. אנחנו עוקבים אחרי כל מה שמשודר בטלוויזיה ומתפרסם בעיתונים שלהם, כמו ‘אלחיאת אלג’דידה’ היוצא ממש מטעם הרשות ואחרים. ישנו “אל-איאם”, עצמאי כביכול, שהעורך שלו הוא יועצו של ערפאת – כל העיתונים כותבים מלה במלה את מה שמכתיבה להם הרשות ואנחנו עוקבים אחרי כולם. אם היה איזשהו פרסום מהסוג, שאתה מדבר עליו, היינו יודעים על זה. צריך להבין, גם כשהם מדברים על שלום, הם מדברים במושגים שונים מהמושגים הישראלים. כשהם אומרים ‘שלום’, הם מתכוונים לשלום שיבוא, כשישראל לא תהיה קיימת.”
שאלה: “האם ישנם שינויים במסרים לאורך הזמן?”
א.מ.: “אנחנו עוקבים מאז 96′. המסרים תמיד היו אנטי-ישראליים, אבל מאז 2000 זה הפך לחינוך לשנאה של ממש.”
שאלה: “אבל היה מאמר ב’ניו יורק טיימס’ בחתימת ערפאת, בו דובר על פיוס על קווי 67′ והתחשבות בצרכים הדמוגראפיים של ישראל בפתרון בעיית הפליטים.”
א.מ.: “בצורה כזו הוא לעולם לא מדבר אל עמו.”
שאלה: “האם ישנם גורמים הנוגעים בדבר, שאותם ספציפית אתם מעדכנים במידע הזה?”
א.מ.: “ממשלת ישראל מקבלת עדכונים כל הזמן. אריאל שרון ושריו לא יכולים להגיד, שלא שמעו ולא ידעו. גם ממשלות ופרלמנטים בחו”ל מקבלים את המידע. הופעתי בפני סנאט ארה”ב, הפרלמנט האירופי והקנדי. רק הבוקר נתתי הרצאה לחברי הפרלמנט האוסטרלי. אני מדבר בתקשורת האמריקאית ושולח עדכונים לכתבים.”
 שאלה: “תומס פרידמן, למשל, יכול להגיד, שהוא לא שמע ולא ידע?”
א.מ.: “אני מקווה, שלא.”
 שאלה: “אתה מתראיין גם בתקשורת בארץ?”
א.מ.: “הרבה פעמים התראיינתי ברשת ב’. אבי יששכרוף, ראש מחלקת החדשות ‘בקול ישראל’ מקבל מאיתנו עדכונים שוטפים.”
שאלה: “ידוע לך על גורמים נוספים המבצעים מחקר כמו שלכם? משרד החוץ הישראלי מבצע מחקר כזה?”
א.מ.: “לא, אף אחד לא עושה את זה.”
 שאלה: “דובר צה”ל? הרי המודיעין של צה”ל קורא את כל העיתונים מהעולם הערבי!”
א.מ.: “הם עוסקים רק בניתוח צבאי, לא בניתוח החברתי, כמו שאנחנו עושים.”
שאלה: “אנשי שמאל בכירים קיבלו את המידע?”
א.מ.: “כן, כמה מהם אפילו ניסו לענות. יוסי שריד כתב לנו, שהדברים חמורים, אבל כשיהיה שלום, יהיה בסדר…”
שאלה: “האם גורם כלשהו ניסה להפריך את הממצאים בצורה מקצועית? לערער על נכונות התרגום?”
א.מ.: “לא בפני. אחרי הופעתי בסנאט ארה”ב, כשכבר עזבתי את המקום, ניסה הנציג הפלשתיני לשכנע אותם, שמשמעות הדברים לא הובנה כהלכה, אך כשביקשו מננו להצביע נקודתית, מה לא הובן נכון, הוא חזר בו והודה, שהכול נכון. גם הגורמים מטעם האו”ם בדקו את התרגום שלנו ואישרו אותו.”

קישורים:

סדרת המאמרים “הרשות השכנה” מאת המחבר

סוכנות הידיעות בניהולו של דוד בדין

המבט לתקשורת הפלשתינית

חוקרים בכירים: “תנו לחמאס לנצח”

“הזהרנו את ארה”ב מבין לאדן כבר ב-1988”