מר שאול מופז המכהן בתפקיד השר של מה שמכונה בעגה הישראלית “ביטחון”, סיפק כותרת חדשה בשבוע שחלף. בהופיעו בפני תלמידים של בית ספר כפר-סבאי הוא הסכים לנהל משא-ומתן עם חמאס בתנאי, שהארגון הלז יכיר במדינת ישראל ויתפרק מהנשק (הידיעה כאן). לולא היה זה שאול מופז, הייתי יכול להניח, שמדובר באמירה (שמא פליטת-פה) סרקסטית. ברם, מדובר בשאול מופז בעל דמות היגון, לכן ככל הנראה, מדובר באמירה רצינית.
כשמישהו מעמיד תנאים בפני מישהו אחר, מחוץ להקשר סרקסטי, אמירתו מעלה תקווה למילוי התנאים האלה. במקרה הזה אמירתו של שאול מופז המגלה את חוסר הבנתו את האויב על ידי רב-אלוף ושר הביטחון, היא רצינית לא פחות מאמירתו של אהוד ברק למוחמד דחלאן מספר שבועות לפני ועידת קמפ-דיידיד. עדותו של דחלאן מובא בספרם של עמוס הראל ואבי יששכרוף “המלחמה השביעית” (עמ’ 67): “הסברתי לו, שלא נגיע להסכם בלא פתרון בעיית הפליטים. ברק נדהם ושאל אותי איך אני, איש מחנה השלום הפלשתיני, מדבר כך.”
במשלחת הישראלית לקמפ-דייויד התייחסה לתביעת השיבה כאל תביעת סרק ואהוד ברק התכוון ברצינות לסגור את כל העניין ב-12 יום של מו”מ. גם הוא לא היה הראשון בין אלה, שלא רצו להסתכל על עובדות, להבין ולהפנים את משמעות התביעות של הצד השני, בטרם יצעידו את מדינת ישראל להרפתקאות בלתי הפיכות: אחת ההנחות של תהליך אוסלו הייתה, שאם יושארו השאלות הקשות באמת לסוף התהליך, “הזמן יעשה את שלו” והכל איכשהו יסתדר. (מאמרי על תביעת השיבה כאן)

ברם, דבר אינו יכול איכשהו להסתדר, שכמדובר בנרטיב היסוד של התנועה הפלשתינית. מעמד הפליטות מנוצל עד תום על ידי רודני המזרח התיכון לצרכיהם השלטוניים, הנרטיב הזה מונח בסיס המודל העסקי של המפעל ההופך דם לזהב. קרוב ל-60 שנות מעמד הפליטות תחת המגף של רודני המזרח התיכון חינכו את “הפליטים” לנרטיב השיבה הפלשתינית, אשר תפס אחיזה של דת פלשתינית מעורבת בדת הג’יהאד.
הציפייה שמישהו יוותרו על מילימטר אחד בעניין “השיבה” אינה נסמכת על ראייה מציאותית כלשהי. ביחס להנהגה הערבית, זה להבדיל, כמו הציפייה, ש”מיקרוסופט”, למען התחרות ההוגנת בעולם המחשוב, תסכים לוותר על שיווק Windows לטובת Linux. ביחס לנתינים מן השורה, זו החוויה המכוננת, הדומה בעצמתה הרגשית לחוויה המכוננת של ארה”ב: “מסיבת התה” בבוסטון ומלחמת השחרור.
האם, למען הידוק היחסים עם אירופה, היו האמריקנים מוכנים לשלם מסים לכתר הבריטי, תוך ויתור על הייצוג בפרלמנט? מגוחך לצפות, שרעיון כזה יעלה לדיון, אפילו ארה”ב בשל כך הייתה נתונה היום במלחמה עם בריטניה. האם הרב-אלופים הישראלים היו מסוגלים להעלות אותו על הדעת? ככל הנראה לא, אבל כשמדובר בראיס הפלשתינים או שייח’ השאהידים – צמד המלים “משא ומתן” מעביר אותם על דעתם והם מצפים לנסים.

האנטישמיות הלא מתפשרת על פחות מהשמדה טוטאלית של זרע היהודים – היום יש לה ערך דתי, זהו הנרטיב הבסיסי של האסלאם הג’יהאדיסטי, אנשי חמאס לא יוותרו עליו, כמו שהם לא ישתו בירה עם שאול מופז בחוף גורדון. כמו שמעמד הפליטות הוא החוויה המכוננת של “המהפכה הפלשתינית”, כך השנאה האנטישמית מונחת בבסיס הפן הדתי של המהפכה הזו. השנאה הזו כורכת בתוכה תיעוב את הדת היהודית עצמה, שוללת אותה כדת עצמאית, אלא רואה בה מעין ספיח האסלאם ופוסלת ומשמיצה את התלמוד.
תנועת חמאס החליפה למעשה את ספר הקוראן בספר חדית’, או אולי במובאה אחת ממנו: : ‘לא יגיע ‘השעה’ [יום תחיית המתים] עד אשר יתחבא היהודי מאחורי אבן ועץ ויגידו האבן והעץ: הו מוסלמי, עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרוג אותו!’
(קוראי היקרים, אין צורך בנקודה הזו לעשות פרצוף של חוסר סבלנות – אני יודע, שכבר נתקלתם במשפט הזה פה ושם וכבר נמאס לכם ממנו והייתם מעדיפים שאחדש ולא אחזור על הציטוט הישן; אבל חשבו נא על שכניכם הערבים, שמדינת ישראל השליטה עליהם את מפלצת הרשות הפלשתינית ומאז הם נאלצים לשמוע את המשפט המאוס הזה לפחות פעם ביום…)

***
מעניין, איך חוסר ההסתכלות על המציאות מפגיש בנקודות מסוימות אנשים בעלי השקפות עולם מנוגדות. כמו שאנשי השמאל מונעים מעצמם בכוח עיון במידע המפריע להם להאמין ב”שטחים-תמורת”, כך הרב מנחם פרומן מתוקע, האיש המצהיר שאינו מבין דבר וחצי דבר בפוליטיקה, מסתובב כבר שנים עם רעיון “שלום בין הדתות”. האיש אינו קורא שום עיתון, לא מעניין אותו האם המלחמה היא אכן בין הדתות או שמא יש לה סיבות אחרות – הרי אם יש לו נוסחה כל כך טובה, אז כל מה שנותר, זה לשכנע את אלוהי המציאות ללכת בדרך הנכונה…
אנשי “נטורי כרתא” היו השתתפו עם השייח’ים של וואקף במסיבת העיתונאים, בה הוצגו ראיות מזויפות ל”קשר הציוני נגד מסגד אל-אקצא” (הידיעה כאן). אדם דתי, שהיה לי איתו ויכוח קצר בפורום כתב לי על אנשי החמאס: “אבל הם לא מדברים עלי ככה. הם מדברים על הציונים ככה. על מי שמורד ביהדות ובקב”ה.”
מותר לבן-אדם להתנגד לרעיון הציוני, מסיבות דתיות, על פי אמונתו. ברם, שכחמאס מתחיל להצטייר בדבריו כמעין צבא ה’ המעניש את הציונים על המרידה במצוות התורה וחס על הצדיקים, לא נותר לי אלא להיזכר באותם הרבנים באירופה, שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שכנעו את צאן מרעיתם, שאין סיבה לפחד מהנאצים, כי הנאצים יפגעו רק בציונים…

***
במחשבה שנייה, מדוע שאול מופז מעמיד תנאים כל כך קשים בפני תנועת חמאס דווקא? יש בכך חוסר עקביות, כי אפילו הפלג “הלגיטימי”, תנועת פת”ח, מעולם לא עמד בתנאים האלה ולמרות זאת, איתה ישראל ניהלה מו”מ, עם תוצאות ידועות, ומתכוונת להמשיך…
גם אין זו הפעם הראשונה, שישראל מוכנה לנשוך את הפיתיון של ריבוי תנועות, שעם כל אחת מהן בנפרד ישראל מנהלת מלחמות נפרדות ויחסים נפרדים. אם בלבנון, מדינה ריבונית לכאורה, מוכנה ישראל לנהל מלחמה נפרדת נגד חיזבאללה תחת הטלת האחריות עם מלוא התוצאות על הממשל המרכזי – מדוע ברש”פ היא תתנהג אחרת?
היה איזה מכתב הכרה, שיאסר ערפאת כתב ליצחק רבין ב-93′, אבל מהר מאד הוא הפך לצעטעלע נשכח, היו הצהרות כאלה ואחרות מפי ערפאת ואבו-מאזן על במות בינלאומיות, שמעולם לא הגיעו לאוזני שומעיהם בשפה הערבית והיה הטקס הנלעג של תיקון “האמנה”, שניסוחה המתוקן לא יצא לאור בשום שפה. ההכרה בישראל על ידי גורם כלשהו ברשות הפלשתינית, כמו שלגיה ושבעת הגמדים, מעולם לא פרצה את גבולות האגדה.
בל נשכח זאת, הטלוויזיה של רש”פ מקפידה להזכיר לנו מפעם לפעם. בסרטון החדש, שעלה לשידור על ידי זרועות התעמולה של רש”פ, מוזכרות ערי ישראל לאורך החוף, נראים חופי יפו, אזרחים ישראלים ברחובות ודגלי ישראל על תרנים. קול הקריין מבשר: “זה הזמן בשבילכם [ישראלים] להסתלק. חיו היכן שאתם רוצים, אבל לא בינינו. זה הזמן לכם לעזוב. מותו היכן שאתם רוצים, אבל לא בינינו. לנו העבר כאן. לנו ההווה והעתיד. עזבו את ארצנו, אדמתנו, הים שלנו, החיטה שלנו, המלח שלנו, הפצעים שלנו. הכל. ועזבו את הזיכרונות.” (מקור הידיעה: “המבט לתקשורת הפלשתינית”, מכתב העדכון כאן)
***

אתר המחבר: www.global-report.net/boazm