מעולם לא הייתה ישראל כה דרוכה, כצופים היושבים באולם תיאטרון גדול השרוי באפלה – ‏שניות לפני הרמת המסך ותחילתה של ההצגה.‏
‏
הצופים הם כלל אזרחי מדינת ישראל האמורים לשלשל ב-28 למרץ 2006 את הפתק “שלהם” ‏לקלפי. הצופים יושבים באולם התיאטרון השרוי באפילה, לא רואים שום דבר, לא יודעים מה ‏תלד העלילה, ולכן מצפים בכיליון עיניים להארת הבמה, חשיפתם של השחקנים, ותחילתה של ‏ההצגה. 
האפילה באולם מייצגת את המפלגות החדשות שרבים מאיתנו מנסים ללמוד, לתחקר ולהבין, ‏אבל אין איש יודע מי תהינה המנצחות – וכיצד תפעלנה.‏
‏ 
הרמת המסך היא כמובן הרגע הקריטי בו נתבשר כולנו על תוצאות הבחירות לכנסת ה-17. זה ‏הרגע בו יוסרו כל הרעלות מפניהם של המועמדים, כולנו נלמד להכיר את 120 המחוקקים, ‏ומרגע זה למעשה תתחיל ההצגה.‏
‏ 
ההצגה עצמה תתנהל מולנו כאשר כבר כל האורות על הבמה דולקים. תהא זו כמובן התנהלותם ‏האמיתית הגלויה והגורלית של נבחרינו בניהול המדינה (לאן?) למשך 4 השנים הבאות.‏
‏
להבדיל מהצגה בתיאטרון בה רשאי הבמאי לשנותה בכל עת ו/או המפיק להפסיק תקציבים, ‏והשחקנים פוחדים שיורדו מהבמה ופרנסתם תתאדה – ב”הצגה” האמיתית שלאחר הבחירות, ‏הכול שונה.‏
‏
במציאות הפוליטית יכולים “השחקנים” (הנבחרים), מיד לאחר הבחירות, לעשות אצבע משולשת ‏ארוכת ימים לעבר כל מי שיעז להיות להם לאויב. אפילו חסינות קיבלו, כאילו ולא די בעוצמה ‏החקיקתית הבלתי מעורערת הנתונה בידם.‏
‏
במצב כזה כדאי אולי לחשוב שוב לפני היציאה ה”שגרתית” לעבר הקלפי באותו יום גורלי – רגע ‏לפני הרמת המסך או ירידת הגיליוטינה – הכול בהתאם למתבונן.‏
‏
אז מה היה לנו – עד היום:‏
‏
אריאל שרון, ראש ממשלה המוכר כמושחת – אבל עם אהדה ציבורית רחבה לדרכו הפוליטית, ‏והכוונה בעיקר לתוכנית ההינתקות שלמעשה הצילה אותו מהרבה אבני נגף אישיות ופוליטיות. 
אבל לא בכך מסתכמת מפלגתו. ‏
‏
אריאל שרון הקים למעשה מפלגה חדשה בדמות “שינוי” (אני וכל היתר) – ואין להתעלם מהרבה ‏טרמפיסטים שמחשבים הישרדותם כבר עתה – לרגע שאחרי שרון. על עניין בסיסי ועקרוני זה – ‏יש לדעתי לתת הרבה משקל והתייחסות עניינית.‏
‏
‏”הליכוד”, כשארית מפלגה – גם לא נשארה רק עם האידיאולוגיה הישנה והשורשית שלה. ‏במפלגה הזו גם נותר הרבה “מוץ” – דבר שהציבור יצטרך לקחת בחשבון – הכול כמובן אם לא ‏יעשו זאת קודם חברי המפלגה עצמם. אחת האפשרויות לניסיון שיקום המפלגה היא כמובן ‏הוצאתו של “המוח”… למשל, אבל אין כל בטחון שאכן זה יקרה.‏
‏
יחד עם זאת לא יקשה על אף אחד מאיתנו לראות בעתיד את “הליכוד” כבבואתה של מפלגת ‏‏”העבודה” כאשר הייתה באופוזיציה. הכוונה היא כמובן לצחצוחי החרבות המתנהלים כעת בין ‏הקבוצות השונות ומועמדיהן לראשות המפלגה. כנראה שגזירת גורל היא על מפלגות שאינן ‏בשלטון, להוות רק נדן ל”ראשי חץ ומנהיגים” – ועדר תומכים או חיילים – אין.‏
‏
מפלגת “העבודה” באופוריה, אבל כדאי מאוד להביט בפניהם של החברים גם מבעד לאיפור ‏ולתפאורה.‏
‏
עמיר פרץ הביא רוח חדשה למפלגה, ואולי אפילו גרם לצונאמי לא קטן בכל המערכת הפוליטית ‏בישראל. אבל דבריו של חיים רמון הפורש לא היו מנותקים מכל הגיון בריא: “אני לא הייתי נותן ‏את המדינה בידי מנהיג חסר ניסיון, דבר שלמעשה הינו בחירה חסרת אחריות”. בינינו – לא ‏דברים חסרי טעם ו/או קנטרנות לשמה רק בעת פרישה וטריקת דלת ביתו הקודם. בהחלט חומר ‏למחשבה.‏
‏
ב”שינוי” אין שינוי, ואולי זה יהיה השינוי הגדול ביותר של הבחירות הבאות. לא נבואה – אלא ‏ניסיון קר לראות ולנסות להבין את טומי לפיד כועס על המפץ שהתנפץ לו בפרצוף, ללא אפשרות ‏הצטרפות – והבאת מפלגתו לדרגה ומצע כמעט זהה לרוב המפה הפוליטית החדשה במדינה. ‏‏”יד” כזו של קלפים בידיו של לפיד, עם זעם דומה לטרום הבחירות הקודמות של “רק אני…” – ‏עלולים להביאו באותה מהירות בה עלה למעלה… ישר למטה.‏
‏
ל”שס” אני דווקא צופה גדולות. למרות כל הרע שגילה עם ישראל במפלגה הזו שרק ראשיה ‏התעשרו בה ע”ח אלה שהמתינו (וממתינים) להרים ראשם מעט מעל קו העוני – יתכן והמפצים ‏בכל המפלגות שרוממות הדיבור בעוני כבר ברור מעל לכל רצון עשייה – יגרמו בסופו של דבר ‏לרבים מהמאוכזבים בה – לא לעזוב את הבית.‏
‏
הדתיים ויתרת הימניים שנמצאים מחוץ לגבולות המשחק ב”ליכוד” – רואים כבר את הפוטנציאל ‏לעומת הסיכון – ושאיפתם להתאחד ברורה ומציאותית. לא רק ניסיון מאולץ להתמודד עם המפה ‏הפוליטית החדשה, אלא רצון הישרדותי ההפוך לאופציה קיימת בה. מפלגות קטנות לא יעברו ‏יותר את אחוז החסימה החדש לכניסה לכנסת. אם היה צורך בזרז אמיתי – כנראה שרק הפחד ‏מהיציאה לחלוטין מהמשחק (והכסף… או שזה היינו הך?), יביאם להתאחד ולשמור על כוח ‏משמעותי לקראת הרכבת הקואליציה החדשה.‏
‏
גם הערבים בישראל רואים בדיוק באותו אור את טבלת הסיכויים למקום טוב על הכיסאות בתוך ‏אולם המליאה. אין ספק שאת האור האמיתי ניתן לראות ואפילו להרגיש, רק באחד מ-120 ‏הכיסאות בכנסת – דבר שלבטח לא ניתן למימוש בין תעלות הביוב הפתוחות בכפרים. כולם ‏יודעים כי עדיף לצעוק 4 חודשים: “יש ביוב פתוח בכפרינו…”, ולהיכנס לכנסת, מאשר לחיות ‏פיזית מחוץ לכנסת – דבר האומר… בין תעלות הביוב.‏
‏
אני יודע שלא נכנסתי לעובי הקורה באשר לאידיאולוגיות של כל מפלגה… כל מועמד לראשות ‏מפלגה… וכל מועמד לכנסת.‏
‏
סלחו לי, אבל נדמה לי שגם שרון, גם נתניהו, גם פרץ, גם לפיד, גם פרס, גם רמון, גם פואד… ‏וכו’… וכו’… חשבו קודם כל על קרש הקפיצה לתוך “בריכת” הכנסת, ולאחר מכן ילמדו לשחות ‏בהתאם ל”אידיאולוגיה המנצחת”.‏
‏
סליחה אם פגעתי באידיאולוגיה של מישהו.‏

ניסים גבאי:‏ פובליציסט ופעיל ציבור.‏

מקור המאמר: www.Articles.co.il – מאמרים לשימוש חופשי