קשה כשאול

קשה כשאול

 

בני אדם לא הולכים לפוליטיקה, בדרך-כלל, ככה-סתם.

 

הולכים לפוליטיקה משני טעמים עיקריים: הרצון להשפיע על העולם, הארץ, החברה, מחד, וההגשמה האישית ודרך-החיים, מאידך.

 

פעם, בעבר הרחוק, שחקני הכדורגל היו מתפרנסים ממשלחי-היד אשר איוו לעצמם, והיו מתאמנין ומתחרין בזמנם הפרטי. התואר “קבוצת ספורט מקצוענית” היה תואר-גנאי, וקבוצות כאלה היו מתחרות רק בליגות המצורעים, אלא שלימים הבינו הכל כי אדם קשה-יום אינו יכול להגיע להישגים ספורטיביים רק באימונים שלאחר-העבודה, ויש צורך בפול-טיים-ג’וב כדי להגיע להישגים ראויים לשמם, הן ברמה הארצית והן ברמה הבין-לאומית. כמובן שמי שמשלם את שכרם של השחקנים רוצה לראות תמורה עבור כספו, וכך התפתח הספורט המקצועני המוכר כיום, אלא שהיום זו “ברירת המחדל”, ואין מוסיפין עוד את תואר-הגנאי, אשר אינו עוד תואר-גנאי כלל-ועיקר.

 

גם אבות היישוב ומנהיגיו לא התחילו את דרכם עם תלוש-משכורת ועם וולוו, והוא הדין גם בלוחמיו ומגיניו של היישוב, אלא שמהר מאוד היה ברור לכל שלא כל שליחות לאומית יכולה להתבצע בהתנדבות. כך נולדו כל מה שקרויים כיום, בנימת-לעג גלוייה, ה“ג’ובים”, כך, למשל, נולד גם מנגנון הקבע של “ההגנה”, וכן הלאה.

 

אכן, השלטון כרוך גם במנעמי-השלטון, אבל בדרך-כלל מי שהולך לשליחות הציבורית מניעיו שרשיהם גם בשליחות וגם במנעמיה, והשאלה היא רק מה חלקם היחסי של אלה, אצל כל איש ציבור, או עובד-ציבור, ומי שהולך לשירות הציבורי רק בשביל הוולוו, נפלט ממנו מהר מאוד. כך, למשל, אותה ילדה בת 27, אשר איש לא שמע את שמעה, אבל דודה העשיר קנה לה כמה אצבעות במרכז המפלגה, וכיום היא חברת-הכנסת. האם היא “תגדל עם התפקיד”, או שתיפלט ממנו אל פח-האשפה של ההיסטוריה? ימים יגידו.

 

חייל צעיר החותם, בדלפק-הקבלה לביה”ס לקצינים, על התחייבות לשירות-קבע אומר לעצמו, במקרים רבים: אעשה שנתיים-שלוש בקבע, אחסוך קצת כסף, אסע לטיול בדרום אמריקה, או במזרח אסיה, בשובי אתחיל ללמוד משפטים או רפואה גינקולוגית, ובכל מקרה, הסיומת סרן (מיל) לא תזיק לי קשות. במציאות חלק מאלה מתאהבים הן בחיי הצבא, הן בהזדמנות הניתנת להם לתרום למען המולדת, והן ב”מוצר” היוצא מתחת ידיהם (למשל: דורות של מפקדים, לתפארת מדינת ישראל).

 

מי שנשאר בצבא-הקבע יודע כי המזיגה שבין הפרנסה, המעמד, השררה וכו’ לבין השליחות – יהא אשר יהא התמהיל ביניהם – עלולה לעלות לו בחייו, אבל הוא נשאר למרות זאת, וככל שהוא עולה במעלה-ההר כן הולכת ורבה ההנאה, ופוחת הסיכון. בסוף הוא גם מתחיל לנשום אוויר-פסגות, וככל שהוא קרב אל הפסגה הוא נושם יותר ויותר גם אוויר-פסגות פוליטי: הוא מתחיל להיות מוזמן לישיבות עם דרגים בכירים במשרד הבטחון, בהמשך גם עם סגן השר ועם השר עצמו, ולקראת הפסגה ממש הוא אפילו נראה בטלוויזיה כשהוא עולה במדרגות לישיבת הממשלה, ובידיו גלילי-ענק של מפות ממפות שונות.

 

הרמטכ”ל עצמו הוא לרוב מינוי פוליטי מובהק – ובמידה לא מעטה של צדק – כי הוא נמצא בנקודת-המימשק האולטימטיבית שבין הדרג המדיני לבין הצבאי, והוא המוציא-ומביא את דבר הממשלה אל הצבא, ואת דבר הצבא אל הממשלה. כמובן שאם ישנם כמה מועמדים ראויים לכהונת הרמטכ”ל – אין לממשלה כל סיבה לא להעדיף את זה מהם שהכי קל לה לדבר אתו.

 

מי שפורש מהצבא כרמטכ”ל – ובמידה פוחתת-והולכת גם הפורש בדרגה-שתיים ויותר מתחתיו – אינו צריך, איפוא, לעבור שינוי דרמטי וקיצוני באורחות חייו כדי להיכנס אל הפוליטיקה, וגם אם אין לו יתרון א-פריורי על מועמדים מה”אזרחות” – גם חסרון א-פריורי אין לו, ואין כל סיבה מדוע שאול מופז ראוי פחות מפנינה רוזנבלום לשרת את העם והמולדת מתוך הוולוו הממשלתית.

 

אז ההליכה של מופז לפוליטיקה היא לגיטימית, תהא אשר תהא הפרופורציה בין תשוקתו לשרת את המולדת לבין תאוותו לוולוו, ועל כך, למעשה, אין החולק. צריך לזכור שישנם רבים – לא רק קציני-מיל’ – אשר מוותרים על הזדמנויות עסקיות “שמנות” ובוחרים בשירות הציבורי – בין בפוליטיקה, בין במשפט, בין בתחומים אחרים. נא להתייחס, איפוא, בכבוד לכל פוליטיקאי – אלא אם יוכח שהוא, אישית, לא ראוי לכבוד.

 

מי שרוצה להגשים את עצמו בשדה הפוליטיקה, מטבעם של דברים הוא שיחפש את הגוף הפוליטי איתו הוא מזדהה, ובו הכי קל לו להגיע אל עמדת-ההשפעה. הבעייה מתחילה כאשר צריך להתפשר למען המטרה, כי אם אתה יכול להגיע לעמדת השפעה במפלגה אשר 80 או 90 אחוז ממצעה חופף לאג’נדה שלך, אולי זה עדיף על מפלגה שאתה מזדהה אתה ב-100 אחוזים, אבל היא במדבר הפוליטי. לא בכדי נאמר כי הפוליטיקה היא אומנות האפשרי, ויש הגורסין כי המלים “פשרה” ו”אפשר” נגזרות מאותו השורש.

 

ואם כבר עסקינן בבחירת הגוף הפוליטי אשר במסגרתו אנחנו מגשימים את האג’נדה הפוליטית שלנו, אין מנוס מלהתייחס גם למה שקורין במקומותינו “חציית קווים”, שגם היא לא בהכרח “משהו גס”: כאשר המפלגה שלך משתנה, לדעתך, או שאתה משנה את דיעותיך, אין שום סיבה שתמשיך לדבוק באשתך, כאשר אתם כבר לא “בשר אחד”.

 

הכל, כמובן, כאשר בחירת הגוף בו אתה פועל, ו/או הקו אותו אתה חוצה, צריכה להיות משיקולים אידיאולוגיים, אפילו אם הם, כאמור, כרוכים בפשרות מסויימות, ואפילו הם לא לחלוטין נקיים מתאוות-הוולוו.

 

ואם כבר בחציות-קווים קא עסקינן, אי אפשר שלא לחזור אל שתיים מחציות-הקווים המפורסמות ביותר בפוליטיקה הישראלית של כל הזמנים. זו של רחמים כלנתר, וזו – להבדיל אלף אלפי הבדלות – של חה”כ משה סנה ז”ל.

 

רחמים כלנתר – על שמו קרוי הכלנתריזם – היה חבר מועצת עיריית ירושלים בשנות החמישים של המאה הקודמת, אשר חצה את הקווים על מנת להציל את כסאו של ראש העירייה דאז, ובתמורה לכך הוא קיבל תפקיד של סגן ראש העיר לענייני ביוב, או משהו דומה. איש לא חשד בו שהוא חצה את הקווים מסיבות אידיאולוגיות, כשם שאיש לא חשד, שנים רבות לאחר מכן, בחה”כ אלכס גולדפרב שהוא קפץ אל המיצובישי של סגנות-השר מטעמים אידיאולוגיים – וגם הוא לא היה היחיד. היה, למשל, איזה אפרים-משהו מאשדוד, אשר איש כבר לא זוכר את שמו (גם אני לא, אבל אולי זה בגלל הגיל), וגם הוא היה רק חוליה אחת נוספת בשרשרת הכלנתריזם.

 

לעומתם משה סנה (אביו של אפרים אחר, אבל גדול עליו בעשרים-שלושים מספרים) – איש לא חשד בו שהוא עבר מהציונים הכלליים אל המפלגה הקומוניסטית כדי לקבל טובות-הנאה כלשהן. יחד עם זאת, אפשר להניח ברמה גבוהה של ודאות כי אם היה ניתן לו להגשים אפילו חלק מהאידיאולוגיה הקומוניסטית שלו מלשכת שר במפא”י הוא היה מגיע לשם, ואיש לא היה מייחס לו כלנתריזם, כי הפוליטיקה, כאמור, היא אומנות האפשרי.

 

ובחזרה אל שאול מופז: האיש הזה לא פרש מהליכוד יחד עם אריאל שרון. הוא נשאר במפלגתו, הצהיר כי “בית לא עוזבים”, תקף את אריאל שרון על כך שהוא, שרון, “מערב את צה”ל בפוליטיקה”, ו… בומס!… בעוד מכתבו של מופז על ה”נאמנות לבית” עושה את דרכו אל חברי מפלגתו, כאור  מכוכב רחוק, והנה שאול מופז חוצה את הקווים, ומודיע על חבירתו אל אריאל שרון, ועל הצטרפותו ל”קדימה”. אפשר לחלוק על ההיגיינה הציבורית של המעבר הזה – אשר, כצפוי, זכה לביזיון וקצף – אבל, דומני, איש לא יטען כי שאול מופז בגד באג’נדה הפוליטית שלו תמורת וולוו עם וילון אחורי.

 

הד”ר (למחשבים) שמעון כהן, תחת הכותרת מעשה מופז – פוליטיקה לגיטימית, כותב – אם כי בתימצות – דברים ברוח האמור כאן, והוא זוכה למטר של תגובות עויינות – וספק אם אפילו תגובה חיובית אחת. אין לי בעייה לא עם הד”ר כהן ולא עם המתריסין כנגדו, אשר גם דעתם לגיטימית כשלי – אלא על דבר אחד: שאף אחד מהם לא העלה את השאלה החשובה ביותר, לטעמי.

 

על מה באמת צריך להתחשבן עם מופז ושרון?

 

אכן, הפוליטיקה היא אומנות האפשרי, ואכן, בפוליטיקה אין מנוס, לפעמים, מחציית-קווים, אפילו תוך חבירה אל אוייבים-מאמש, אבל אותי מדאיגה שאלה אחת: איך יכול היה רמטכ”ל-לשעבר, שר-בטחון היום, שלא לראות את העתיד להתרחש תוך יומיים, ולא להכין לעצמו הסברים משכנעים יותר, ודרכי-מילוט מהכרזות כגון “בית לא עוזבים”? האם עמקות-החשיבה האסטרטגית של הממונה על ביטחוננו אינה מגיעה אפילו עד יומיים קדימה?!

 

אבל גם אריאל שרון – בעבר אלוף למוד-קרבות ושר-בטחון גם הוא – שגה כאן, אסטרטגית. מייד אחרי הקמתה של מפלגתו החדשה, החל שרון לקבל בזרועות פתוחות את פורשי-הליכוד הבאים, כנראה לאחר דיל נפרד עם כל אחד מהם, ואכן, כל רכישה ורכישה העלתה את מעמדה של קדימה בסקרים, אבל, מסתבר, הרכש של צחי הנגבי ושאול מופז – סטארים במפלגתם – החל את תנועת-המטוטלת לכיוון ההפוך, ורק הזיק להם, לשרון ולמפלגתו החדשה.

 

לו היה שרון חושב “אסטרטגית”, ולא “טאקטית”, הוא היה מבקש מהנגבי וממופז להישאר במפלגתם. כך הוא לא רק היה מונע מעצמו ביזיונות מיותרים ונזק אלקטוראלי בלתי-הפיך, אלא גם יוצר לעצמו פוזיציות טובות יותר במו”מ הקואליציוני שלאחר הבחירות.

 

הערה משלימה על “ניצול ציני”

 

הרשו לי, במאמר מוסגר, להוסיף עוד הערה: מי שנמנע מלנצל הזדמנות פוליטית מתאימה, או מלקפוץ בזמן הנכון על העגלה הפוליטית הנכונה, רק כדי ש”לא יגידו”, חוטא לא רק לעצמו, אלא גם לשליחות הפוליטית שלו. טלו, למשל, את ההיסוסים של מפלגת העבודה לגבי עיתויין של הבחירות לכנסת, אחרי רצח רבין: ההגיון אומר – ואמר גם אז – שהם היו צריכים, מבחינת האינטרס שלהם, לקיים את הבחירות מייד לאחר השלושים, כאשר הברזל היה עדיין חם, אבל הם, בחששם פן יאשימו אותם ב”ניצול ציני” של הרצח “למטרות פוליטיות”, נתנו לזעם הציבורי להתמסמס – והשאר היסטוריה.

 

בהימנעותו מלהקדים את הבחירות לתאריך המוקדם ביותר שהיה אפשרי אז, חטא שמעון פרס את החטא הגדול ביותר שלו – הן כלפי עצמו, כלפי מפלגתו וכלפי האג’נדה שלו – והן כלפי הנרצח. אין לי ספק שאם רבין המת יכול היה לדבר, הוא היה אומר למוקירי-זכרו: רוצו לבחירות nowwwwwwwwww!!!

 

בכלל, אחרי רצח רבין נולדה אחת התופעות המסלידות ביותר של חיינו הציבוריים: ניצול ציני של הביטוי “ניצול ציני”: כל אימת שאמרת משהו אשר בן שיחך לא הסכים אתו, הוא היה מאשים אותך ב”ניצול ציני” של משהו … וכך עושים גם לשאול מופז, אשר, כמה בזוי בחברה הישראלית האלטרואיסטית, מחפש את המלוכה, ולא את האתונות.