עמיר פרץ הוא דוגמא מכוערת של פוליטיקאי שמרבה לבגוד בבוחריו. פוליטקאי שייצר וניפח סדר יום “חברתי”, ובכללו דרישה דמגוגית לקיצוץ רב בתקציב הביטחון, רק כדי לנצל את כל אלה שהאמינו בו כדי לגלוש בנחת למרומי הפירמידה הביטחונית ולדרוש את ההיפך – הגדלה רבתי של תקציב הביטחון. ביושר רב הרוויח עמיר פרץ את הדחתו אלא שהיא לא נעשתה על רקע בגידתו בבוחריו אלא על רקע תפקודיו כשר ביטחון והוא לא הודח על ידי שלי יחימוביץ “החברתית” אלא על ידי “מר ביטחון” אהוד ברק.

צריך היה לצפות מאהוד ברק שמניסיונו בעבר ומהחודשים שהוא כבר שר הביטחון לתוכנית סדורה וברורה כיצד להתמודד עם בעיית עזה. חוץ מאשר “יותר מאותו דבר” ושפע של הצהרות רהב כגון “הפסקת ירי הקסאם קרובה משחשבתם”, “המבצע הגדול קרוב מאי פעם” אין לברק שום תשובה חוץ מהזיגזוג הישן בין תוכניות הזויות הצצות חדשות לבקרים. אתמול זה היה ירי תותחים אוטומטי לעבר מקורות הירי בתוך אוכלוסייה אזרחית צפופה, היום זה הרעיון הישן ממבצע “ענבי זעם” של פינוי אזורים באש תותחים ההולכת ומתקרבת בהדרגה תחילה בפגזי עשן בלבד ולבסוף בפגזי נפץ ממש – עד לאסון כנא הראשון, שהיה אמיתי ולא מבוים. עצם הרעיונות חדשות לבקרים, בלי קשר ליעילותם, למוסריותם וליכולת לבצע אותם, בעולם הכביכול “הומני” שבו אנו תלויים במידה רבה לקיומנו, מעידה שלעת הזו, אחרי 7 שנות קסאם, ניסיון ביטחוני עצום והצהרות ריקות מתוכן – אין לשר הביטחון שלנו מושג כיצד להתמודד עם עזה.

ממשלת ישראל נרתעת ממו”מ עם החמאס בטענה שהשקט ינוצל על ידי החמאס לבניית זרוע טילים איראנית בעזה שתאיים על מרכזי האוכלוסין ועל נתיבי התחבורה האווירית לישראל. אך אתמול הכריז ראש הממשלה ש”אם החמאס לא ירה קסאם לא נתקוף בעזה” – כלומר ניתן לו את השקט הדרוש לבניית זרוע הטילים האיראנית שבגללה החשש מפניה איננו מנהלים שום מגעים לביסוס רגיעה מתמשכת.

אתמול פורסם שהקבינט הורה לצה”ל להכין תוכנית ל”הפסקת את ירי הקסאם מעזה”. החלטות כמעט זהות התקבלו בעבר, לצה”ל יש תוכנית אבל מחירה ומשמעויותיה מרתיעים את הדרג המדיני. להחלטת הקבינט לא הייתה שום משמעות מעשית – עוד ספין ל24 שעות של קשקשת בתקשורת.

התיזה שהמצור הכלכלי על עזה יגרום לקריסת ממשלת החמאס קרסה בעצמה. הציבור העזתי, מתלכד ברובו סביב החמאס, מתגרה ונחוש מתמיד. פריצת המעברים למצרים ב-23 בינואר  2008 היוותה הזדמנות אסטרטגית, לדעתי, לשנות חלק מממדי הבעיה העזתית לטובתנו אלא שההזדמנות הזו, ששר הביטחון וראש הממשלה היו הראשונים שהיו צריכים להתייחס אליה, עברה ללא שום דיון משמעותי. מבחינת ישראל היא כאילו לא הייתה.

כעת חוזרים לרעיון, שאהוד ברק אך לפני חודש לגלג עליו בבוז גלוי, להכפיל את הכוח המצרי על מול פני רפיח. יתכן שהלגלוג היה במקומו ומדובר בכוסות רוח למת אבל התפנית וחוסר העקביות המוכרת כל כך מברק הישן היא המדאיגה.

“לא נמגן עצמנו לדעת” הטיח ראש הממשלה בפני מבקריו – אלא שלא נמגן את עצמנו לא מתיישב עם “לא ננהל שום מו”מ, ישיר או עקיף עם החמאס, לא נסיר את המצור ואין לנו מדיניות צבאית ברורה להתמודד עם הבעיה”. המלחמה העיקשת שהממשלה מנהלת נגד מיגון שדרות ועוטף עזה, נגד הטבות כלכליות ונגד כמעט כל תמיכה ממשלתית בעוטף עזה היא לבד הופכת את ממשלת ישראל לממשלת הון ושלטון ולא לממשלת חזון. לזכותו של עמיר פרץ יש לומר שהוא גר בשדרות ולא במגדלי אקירוב ובתקופתו כשר ביטחון אי אפשר היה לטעון כלפיו שהוא מנוכר. אין שום הוכחה שעצם מגוריו בשדרות שיבשה את שיקוליו הלאומיים. אפשר עוד להוסיף דוגמאות כהנה וכהנה למבוכה ואובדן הדרך שהממשלה מצויה בה, כולל מר ביטחון לשלטון.

פרץ ראוי למקום שבו הוא נימצא אבל ראוי גם לסליחה רבתי על הדופי שהיטלנו בו כשר ביטחון. גם ועדת וינוגרד המיותרת, הנשכחת וחסרת המשמעות, בהיבט הזה של תפקודו כשר ביטחון מצאה אותו ענייני, עיקבי וקשוב . בדיוק ההיפך מ”מר ביטחון”.