אריאל שרון לא היה “האתרוג” הראשון. התקשורת הישראלית התייחסה לכל מועמד שהתמודד מול מנהיג הימין כמו אל אתרוג. אמנון אברמוביץ’, בסה”כ הכניס את המונח “אתרוג” ללקסיקון של הפוליטיקה הישראלית. 

לפני שרון, מול ביבי, אהוד ברק היה האתרוג. אלא שאז הוא כונה “התקווה הלבנה”. מי שרוצה יותר פרטים על האתרוג שהתמודד מול ביבי, שישאל את איציק מרדכי. הוא יכול לספר לכם איך הבולשביקים עודדו אותו לשרוף את הבית, אח”כ השכיבו אותו על הכביש, ועלו עליו עם מכבש, כדי שלא יפריע לאתרוג שלהם להגיע. 

רק אחרי שמר ברק ריסק הכול, הבין הציבור, שהאתרוג הזה גויאבה, שאכילתה גרמה למדינת ישראל לעצירות מדינית. אחרי אהוד גויאבה ברק, הגיע שרון, שרק האינתיפאדה של ערפאת הפיחה בו חיים פוליטיים. עד אז נחשב לסוס (יש שיגידו פיל) מת. 

קדנציה ראשונה על הפנים. בזכות הרצון להעניש את סוכני אוסלו, אזרחי ישראל “שכחו” לשרון את שרשרת הפיגועים האינסופית, ו(כמעט) הקריסה כלכלית. קדנציה שנייה בסימן עננה פלילית סמיכה שאיימה לסיים את הקריירה של האיש המושחת הזה בכלא. ההתחייבות לשמש קבלן הריסה של אמנון אברמוביץ’ זיכתה אותו בכינוי “אתרוג”. מי שמאמין בשכר ועונש, בטוח שנסיבות קריסתו אינן מקריות.

שוב נתניהו על אדן הזינוק. האברמוביצ’ים לקחו לימון חמוץ, והכריזו עליו כעל ה”אתרוג החדש”. כבר במבחן בחירת השרים, התבררה התרמית. ממשלה מסורבלת שמורכבת משרים על פי קריטריון אחד: רמת האינטרס של הלימון. 

את האוצר הוא הפקיד בידיו של הבקרוב נאשם אברהם הירשזון. את תיק הביטחון, הפקיד בידיו החסונות של האיש והשפם. את תיק המשפטים הפקיד בלשון השובבה של חיימק’ה שלו, ואת תיק הפנים בידיו של ההוא מהפרשה הנושאת את שמו: רוני רקסי בראון. בשיחות שלא לציטוט, מכנה רקסי בראון את ראש הממשלה “מרשי”.

האתרוג/לימון הסב נזקים קשים, עד כי בלחץ הסקרים, סר חינו בעיני האזרחים. שונאי נתניהו בתקשורת נכנסו לאטרף. הסקרים מחייכים לביבי: חייבים אתרוג חדש. דחוף!! גם אתרוגית זה בסדר. לקחו אשכולית וצעקו: “מצאנו”!  

ואם אצל האתרוגים הזכרים, זאת הייתה “תאוות שררה”, הרי שאצל האשכולית ציפי לבני, זוהי “תשוקת שררה”. אשכולית ושמה תשוקה. את תשוקתה להחלפת הלימון,  היא מבטאת באמצעות זחילה חרישית אל מתחת כורסתו. החבר’ה מכנים התנהגות כזו- “נחש מתחת לקש”.

בהבינה שהציבור נקעה נשמתו מהמושחתים, היא משמיעה מדי פעם הצהרות הערבות לאוזנינו. בינואר האחרון ב”כנס הרצלייה”, שמענו אותה מדברת על הסכנה שבשחיתות, ועל הקשר בין חוסנה של החברה הישראלית, לבין ניקיון ציבורי. לא צריך פרשנים: האשכולית סולדת משחיתות. האומנם? 

חד משמעית לא! כאשר האינטרס שלה מכתיב שתיקה מול שחיתות, או תמיכה, ואפילו הצטרפות- אין לה בעיה. יש אמת, וחייבים להשמיע אותה השכם והערב: ההינתקות הייתה “אירוע שחיתות מכונן“. עומרי פתח באסטה שבה החליפו אידיאולוגיה תמורת שררה. כל איש ליכוד שתמך בגירוש יהודים בתמורה לשררה- מושחת!! כל איש קדימה שגנב מנדט מבוחרי הליכוד- מושחת! כל פוליטיקאי שתמך במהלך פוליטי מושחת- מושחת!! 

המאמץ לשנות את חוק בחירת הנשיא, רק כדי לעזור לפרס להיבחר, הינו מהלך מושחת. כתב בעניין הזה, העיתונאי נחום ברנע: “חוק פרסונאלי שנעשה לא למען עניין אלא למען אדם, הוא מעשה מגונה. שינוי של כללי משחק, תוך כדי משחק, הוא לעג לדמוקרטיה. מילא אולמרט או פרס, אבל מי שהעבירה את ההצעה המבישה הזאת הייתה לא אחרת משרת המשפטים ציפי לבני, גברת ניקיון”. (ידיעות-אחרונות / 29.1.07).

מי שלא התפלא על תמיכתה של האשכולית במהלך מושחת שתכליתו חיזוק הסיכוי של פרס להיבחר לנשיא, גם לא התפלא לנוכח זחילתה העוינת מתחת כורסתו של ראש הממשלה. בכנס קדימה שהתקיים ב”בית” המט לנפול בפ”ת (15.3.07), רק כדי לנגב את הדמעות של המנהיג ה”בלתי פופולארי”, האשכולית הייתה היחידה מכל צמרת קדימה שלא התייצבה מאחוריו. זה הרגיז רבים מנוסעי הספינה הטובעת. מה יש לדבר: האשכולית משתוקקת לשבת בכורסתו של הלימון.

שורות אלה נכתבות כמחאה חריפה שבה התקשורת “מסדרת” לנו מנהיגים. הלקח מהמלכת הפאשלונרים הסדרתיים, ברק, שרון, ואולמרט- לא נלמד. עכשיו זה התור של הזיקית האידיאולוגית, האשכולית ציפי לבני. שרת חוץ אנמית, שהגיעה לאן שהגיעה בזכות קוקטייל נדיר של חליפת טפלון, מקבץ ניסים, ו…תקשורת שפוחדת מנתניהו. האשכולית מקומה בירקניה של אברמוביץ’, ליד הלימון, האתרוג והגויאבה.