סתיו 2014, הרהורים לאחר מעשה

שאלות ותהיות בעקבות המלחמה ברצועת עזה שהסתיימה(?) לא
מכבר, מנקודת מבטו של מסתכל מהצד

ד”ר ישראל בר-ניר

בן
75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

א. מאיפה הם יודעים?

יש
רעיונות שהם כל כך אידיוטיים שרק מומחים יכולים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול
להיות כל כך טיפש.

המשפט הזה, בשינוי קטן, נאמר ע”י הוגה הדעות הבריטי,
ג’ורג’ אורוול. במקור, במקום “מומחים”, היה כתוב
“אינטלקטואלים”.

דבריו של אורוול, שנאמרו לפני כ 70 שנה, מקבלים משנה תוקף
בימים אלה. בעקבות מבצע צוק איתן העם היושב בציון נחשף לצונאמי תקשורתי חסר תקדים.
פרשנויות, ניתוחי מצב ותחזיות ממלאים את מסכי הטלוויזיה ודפי העיתונות. כולם מפי
מומחים.

קשה מאוד לחזות, בייחוד את העתיד. את העבר, לעומת זאת, אין
שום קושי לחזות. כאן המומחה נמצא על קרקע בטוחה, כי את מה שלא קרה אי אפשר
להוכיח. חיזוי העבר עובד בשני מישורים. האחד הוא כאשר עצתו של המומחה התקבלה והביאה
לאסון. “אם לא היו מקבלים את עצתי היה הרבה יותר גרוע” מסביר המומחה. השני
הוא כאשר עצת המומחה נדחתה, והתוצאות הן אולי לא אסון, אבל גם לא סיפור הצלחה. “אם
היו נוהגים ע”פ עצתי הכל היה בא על מקומו בשלום, והיינו מגיעים אל המנוחה ואל
הנחלה” תהיה גרסת המומחה. בשני המקרים מתבקשת מאליה השאלה מאיפה הוא יודע?

ההרכב אנושי של ציבור המומחים בישראל הוא סיפור מעניין
בזכות עצמו. במרכזו נמצא גוף המכונה “המועצה לשלום וביטחון”. זה אוסף של
כ 1,000 לשעברים – מרביתם קצינים בכירים מצה”ל, שאליהם נוספו בכירים מהשב”כ
ומהמוסד. לידתו של הגוף הזה ב-1988 כתוצאה מיוזמה של אהרון יריב ז”ל. במקורו הגוף
נועד לתת גיבוי ביטחוני למהלכיה הפוליטיים של מפלגת העבודה. על טיב התוצרת שהגוף
הזה מפיק, אפשר ללמוד מכך שבתקופה הקצרה בה אהוד ברק עמד בראשות הממשלה, הוא ארגן
שדולה למען מסירת הגולן לסוריה. היוזמה נכשלה – אך לא באשמתו. אין צורך להכביר
במלים מה היה מצבה של מדינת ישראל היום אם התרחיש הזה היה מתממש. המומחים האלה (לא
כולם) טוענים היום(!) אם ישראל הייתה מקבלת את הצעתם ומוסרת את הגולן לאסד (האב),
התמוטטות המשטר בסוריה הייתה נמנעת ומדינת ישראל הייתה נהנית משלום ובטחון בגבולה
הצפוני.

לצידם של בעלי הרקע הביטחוני פועלים מומחים לנושאי צבא, מדיניות
חוץ וביטחון של אגודת הסופרים, הוגי דעות ואנשי רוח מהאקדמיה ומחוצה לה, עיתונאים,
פוליטיקאים וקרייני חדשות. לכולם דעות מגובשות בשאלות כמו מה החמאס חושב, מה הוא
רוצה, מה הוא רצה, ומתי ובאלו נסיבות הוא יפסיק לרצות את זה, ומעל לכל – מה על ממשלת
ישראל לעשות ומה עליה לא לעשות. מאיפה הם יודעים?

כל זב ומצורע עם גישה למיקרופון או למקלדת, מנצל את ההזדמנות
על מנת לשתף את הציבור במחשבותיו על המצב. בעגה המקצועית מכנים את זה “זכות
הציבור לדעת”, אבל זה נשמע יותר כמו עונש מאשר זכות.

המומחים מקפידים תמיד לציין את הייחוס (דרגה צבאית או תואר
אקדמי), ונותנים לשומע להבין שיש להם גישה למקורות מידע עלומים. אין להם ספק שאדם
שהיה במרכז העניינים לפני 40 שנה, עדיין לא נס ליחו ויש לשמוע לעצותיו.

שאלה שעולה וחוזרת היא איך כל החבורה הזאת, שמעולם לא צדקה
באף אחת מכל התחזיות, ניתוחי המצב והפרשנויות שלה, ממשיכה להתבטא בביטחון כזה? איך
הם מצליחים לשמור על ארשת פנים רצינית כאשר הם מקבלים את רשות הדיבור? על סמך מה
הם חושבים שמה שהם אומרים היום יהיה נכון יותר ממה שהם אמרו אתמול? השורות הבאות, הלקוחות
משיר שכתב ירון לונדון, מבטאות את הדברים באופן תמציתי:

כולם חכמים כולם

כולם מחכים לניסים

בפיס כוחם מנסים

בא יום שישי – הלב נשבר לרסיסים

והם עוד
ועוד מנסים.

שאלות שאין עליהן
תשובה הן מי מבין המומחים באמת מבין את המשמעות והתוצאות של ההצעות אותן הוא זורק לחלל
השכם והערב? מה מידת הרלוונטיות של העבר של אלה שנכללים ברשימה בזכות עברם? המומחים
מנסים ליצור את הרושם שהם נחנו בכושר חשיבה אסטרטגי, שיש להם הבנה וידע בנושאי
מדיניות וביטחון, שיש להם גישה למקורות מידע החסויים מהאדם הפשוט, ושיש להם יכולת
ל”קרוא” את כוונות הצד השני. אבל האם לביטחון הזה יש כיסוי?

התפתחות האינטרנט, ובמיוחד הרשתות החברתיות, פתחו בפני המומחים
אופקים חדשים המאפשרים להם להפיץ את משנתם גם בהעדר סיוע מצד התקשורת הממוסדת. בהשאלה
מאמרתו הידועה של דקארט (René Descartes), המומחה של ימינו אומר אני מצייץ, משמע
אני קיים (I tweet, therefore I am).

יקצר המצע מלדון כאן בכל הקשקשת בה מזינה אותנו התקשורת. אפשר
להבין אותם. נותנים להם מיקרופון ומאפשרים להם להופיע על מסכי הטלוויזיה, לידוענים
(celebrities) שביניהם אפילו משלמים תמורת ההופעה. למה שהם לא ינצלו את זה? הזדמנות
שניה אולי לא תהיה. מה גם שזו דרך נוחה ל”מכור” לציבור את האג’נדה.

דוגמא אחת מני רבות היא מאמר על מבצע צוק איתן שהתפרסם בכתב
עת אמריקאי ליבראלי בשם הניו יורקר (The New
Yorker) ב 2 באוגוסט, בשם קול שפוי ממדינת ישראל (An Honest Voice in Israel). תוכן המאמר מתבסס על ראיון
שעמוס עוז נתן לתחנת רדיו גרמנית בשם The Deutsche Welle.

עמוס עוז תורם כבר למעלה מ 30 שנה לשיח הציבורי במדינת
ישראל בנושאי צבא, ביטחון ומדיניות. בזמן שנותר לו הוא כותב ספרים. בדרך כלל עוז מרבה
לבקר את מדיניותה של ממשלת ישראל. הפעם הוא מגלה רוחב לב ואיננו מגנה את ישראל על אירועי
מבצע צוק איתן, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. פעולתה של מדינת ישראל, כך עוז פוסק, הייתה
מוצדקת אבל מוגזמת (justified,
but excessive). מאיפה הוא
יודע?

על סמך מה עוז חושב שיש לו היכולת או הסמכות לפסוק אם
התגובה מוגזמת? האם זה קורס שלומדים אותו במהלך הלימודים לתואר ראשון בחוג לספרות?
באלו אמות מידה עוז השתמש על מנת להגיע למסקנה הזאת? על הניר המשפט הזה נשמע יפה. יתרה
מזאת, הוא מבליט את היושרה של עוז. אבל במהותם אלה דיבורים בעלמא. מאחר ועמוס עוז מתחמק
מלהבהיר מה, לדעתו, היא “תגובה לא מוגזמת”, זה מעמיד בסימן שאלה את יושרו
המוסרי.

קטונתי מלשפוט את יכולת הכתיבה של עמוס עוז. העובדה שספריו נמכרים
בהצלחה מראה שהוא יודע לכתוב. אבל האם הוא מבין את המשמעות של מה שהוא כותב
בנושאים פוליטיים? לא מזמן קראתי שכשעיתונאי התקשר אליו בקשר לאיזו עצומה שהוא חתם
עליה, עוז הגיב שהוא לא קורא את העצומות עליהן הוא חותם – הוא סומך על מה שאומרים
לו אלה שביקשו ממנו לחתום.

האבסורד שבשימוש במושגים כמו “תגובה מוגזמת” או
“תגובה מידתית”, הומחש לאחרונה באמצעות פרק מסדרת טלוויזיה שהייתה פופולרית
בתקופת הנשיא בוש הבן, בשם The
West Wing, פרק שזכה
לחיים חדשים באינטרנט. במקורו הפרק נועד לשים ללעג את הנשיא בוש על מה שנראה בעיני
השמאל הליבראלי כתגובות “בלתי רציונליות” שלו במהלך המלחמה בטרור. במציאות
של היום הדברים נראים אחרת, והסרט הופך לגירסא מודרנית של הסיפור המקראי על בלעם –
“בא לקלל ויצא מברך”.

עמוס עוז אינו יחיד והתופעה איננה חדשה. כמעט כל סופרי
ומשוררי ישראל וכן אנשי רוח והוגי דעות אחרים, רואים את עצמם כברי סמכא ופוסקי הלכה
בנושאי מדיניות, צבא וביטחון. הם יודעים לכתוב. אבל במרבית המקרים קצת קשה להבין מה
בדיוק הם רוצים לאמר. בדיחה שהייתה נפוצה ברוסיה בתקופת המשטר הקומוניסטי הייתה
השאלה מדוע השוטרים מפטרלים בזוגות? והתשובה הייתה אחד שיודע לקרוא ואחד שיודע
לכתוב. אנשי הרוח במדינת ישראל היו מפיקים הרבה תועלת אם הם היו מאמצים את השיטה.

המחזאי ברטולד ברכט שם בפי הגיבור באחד ממחזותיו את המשפט
הבא “חיסרון אחד יש לו לאדם – הוא חושב”. במושגים של ברכט, הוגי דעות
וסופרים כמו עמוס עוז וכן ה”חברים” האחרים בפורום המומחים, הם אנשים מושלמים.
אין להם חסרונות.

ב. ספיחים נוספים למבצע צוק
איתן

1.   סיבות, מטרות, והישגי
המבצע

מספרים על שמעון פרס שכאשר באו אליו בטענות על כך שהסכמי
אוסלו הגבירו את הטרור, תשובתו הייתה – “מי שהתחייב להפסיק את הטרור היו
הערבים. אם הטרור נמשך, זאת בעיה שלהם ולא שלנו”.

לפי קו החשיבה הזה, את השאלות מה היו הסיבות למלחמה, מה היו
מטרותיה ואם הן הושגו, צריך להציג לארגון החמאס, כי הוא זה שפתח במלחמה. להם וודאי
תהיינה תשובות משכנעות.

בינתיים, לחילופין, בישראל מתנהל וויכוח על השאלה אם היא
ניצחה או הפסידה במלחמה. לניצחון יש תכונה מוזרה – או שהוא מובן מאליו או שהוא לא
קרה. אם מתנהל וויכוח, זה אומר הכל.

2.   בחוק ובמשפט תעשה מלחמה

הפרקליטות הצבאית חוקרת קרוב למאה מחיילי צה”ל על
חשדות של ביצוע “פשעי מלחמה” במהלך הלחימה. זה לא נושא שאפשר להתעלם
ממנו, במיוחד מאחר ולא מדובר בעבירות קלות כמו ביזה או “לקיחת מזכרות”,
אלא במעשים שבחוגי “השמאל שוחר השלום” נהוג לכנותם “פקודות שדגל
שחור מתנופף מעליהם”. למרות החומרה, יש פתרון פשוט, פתרון שיסיר אחת ולתמיד
כל ספק לגבי מוסריותו של צה”ל ויוציא את הרוח מהמפרשים של כל וועדת חקירה
עתידית.

והרי הפתרון: משפטנים מהפרקליטות הצבאית יוצבו בראש היחידות
המסתערות כשהם מצויידים בשכפ”ץ ובנשק אישי. בשיטה הזאת, שבהעדר שם הולם אכנה
אותה “נוהל פרקליט”, יובטח שהלוחמים יקבלו ייעוץ משפטי בזמן אמת שיאפשר
להם להבחין בין יורה שהוא מחבל בעל כוונות זדוניות, לבין “חף מפשע”
שבמקרה נקלע למקום בעת שיצא לצוד ציפורים. תועלת נוספת תהיה שהמשפטנים יזכו לקיים
את מצוות “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”. לא נראה לי שבג”ץ,
שפסל את השימוש ב”נוהל שכן” כמנוגד לחוק כבוד האדם וחרותו, ימצא עילה
חוקתית לאסור את השימוש ב”נוהל פרקליט”.

אם מסיבות של כוח אדם הפרקליטות הצבאית לא תוכל לספק פרקליט
צמוד לכל מחלקה, ניתן יהיה להשלים את החסר ע”י הוצאת צווי 8 למשפטנים
מהפרקליטות האזרחית. שי ניצן וודאי יקבל בברכה את ההזדמנות להוסיף לרזומה (résumé) שלו את התואר
“פרקליט קרבי”.

3.   מי שללא היתר לשיחותיו של
חף מפשע יקשיב, יִנַ‏עָ‏ל אבי-אבי-אביו!

קבוצה של בעלי מצפון – להלן מ”ג ה”מצפונאים”
(על משקל ל”ו צדיקים), המשרתים (במילואים) ביחידת עילית של חיל המודיעין של
צה”ל, הצהירה קבל עם ועדה על סירובה להמשיך לשרת. להודעה, שזכתה לכיסוי
תקשורתי מירבי, היו הדים ברחבי העולם. על מה ולמה הסירוב? חברי הקבוצה טוענים שאם
ימשיכו למלא את תפקידם זה יהיה “פשע מלחמה”. מה בדיוק התפקיד? בין השאר,
הם צותתו לשיחות טלפון של ערבים. רק זה היה חסר לנו. מה יחשבו עלינו עכשיו בעולם? הישראלים
האלה הם פשוט לא בני אדם – מאזינים לשיחות הטלפון של ערבים ועוד ללא ידיעתם. זה לא
גולדסטון, זה גולדסטון בריבוע.

לא אתפלא אם בעתיד הקרוב נשמע על עתירות לבג”ץ בנושא. הפסיקה
קרוב לוודאי תאסור על ציתות לשיחותיהם של חפים מפשע (כבוד האדם וחרותו . . .),
ותתיר האזנה רק לשיחותיהם של מעורבים בפעולות טרור. איך ידעו? שאלה טובה. בג”ץ
וודאי יוציא הנחיות מתאימות.

4.   חוכמת סופרים תסרח

ייחודו של סופר הוא ביכולתו ליצור בדמיונו עלילות שתרתקנה
את קוראיו. עלילת הספר היא בדרך כלל פרי דמיונו של הסופר, אם כי במקרים לא מעטים
היא מבוססת על אירועים שהתרחשו במציאות או על נסיונו האישי של הסופר. בעולמו הדמיוני
הסופר הוא בעל הבית, הוא קובע את כללי המשחק והוא חופשי לעשות בו כל מה שמתחשק לו.
אין בכך כל פסול. אדרבא, זו תופעה נפוצה במרבית היצירות הספרותיות.

יש סופרים שחושבים שהתהליך הזה עובד גם בכיוון הפוך –
שהמציאות היא חיקוי של המיגדלים הפורחים שהם בונים בעולמם הדמיוני.

הסופר א.ב. יהושע, מעמודי התווך של הסקציה לנושאי צבא,
ביטחון ומדיניות חוץ של אגודת הסופרים, יודע למה פרצה המלחמה האחרונה, איך ניתן
לסיים אותה בלי שפיכות דמים מיותרת ואיך להבטיח שהיא לא תפרוץ מחדש. מה הסוד? הכל
נובע מהשימוש במונח “ארגון טרור”. זה פוגע. החמאס נעלב כשקוראים לו
“ארגון טרור”. אם ישראל תפסיק לכנות את החמאס “ארגון טרור”
ובמקום זה תעבור להשתמש במונח “האויב”, הבעיה תיפתר והכל יבוא על מקומו
בשלום. אחרי ככלות הכל, שלום עושים עם אויבים. הדברים
האלה מופיעים במאמר שהתפרסם (באנגלית) בכתב עת אמריקאי בשם The New Republic ב 13 באוגוסט, 2014.

לא עלה בידי לאתר את המקור העברי ממנו תורגמו דבריו של
יהושע.

סופר אחר המתמחה בנושאי צבא, ביטחון ומדיניות חוץ הוא דוד
גרוסמן. גרוסמן קנה לו שם עולם כמי שמיטיב להכיר את רחשי לבם של הפלשתינאים ומודע
למצוקתם. בעת שהמלחמה הייתה בעיצומה הוא נשא דברים בעצרת המונים שהתקיימה כיכר
רבין בת”א. עשרות המשתתפים שבאו להפגין את הזדהותם עם החמאס, שמעו מפיו של
גרוסמן ששורש הבעיה הוא “תחושת המחנק של תושבי עזה”. מה הפתרון שהוא
מציע? “ישראל חייבת להציע לפלסטינים ברצועת עזה הצעות שיהיו גדולות ומשמעותיות יותר מסך כל פרטיהן”. הטקסט המלא
של הדמגוגיה של גרוסמן מצוי במהדורה האלקטרונית של “ידיעות אחרונות” מה
17 באוגוסט, 2014.

“הצעות
שיהיו גדולות ומשמעותיות יותר מסך כל פרטיהן”? אני לא מתבייש להודות
שאני מתקשה להבין את משמעות המשפט הזה. השאלה היא כמובן אם זה שאמר אותו הבין מה
שאמר.

לקינוח, “תרומה” של מומחה ביטחוני אחר מאגודת
הסופרים, המשורר נתן זך. הוא תוהה מדוע בכלל הקימו קיבוצים בעוטף עזה.

5.   שיח הזויים

עם דום התותחים בסיומה (הזמני?) של המלחמה בעזה, חלוקת
התפקידים בין הצדדים חוזרת למסורת. החמאס עוסק בשיקום מערכת המנהרות שנפגעה במלחמה
ומחדש את ייצור הטילים, תוך המתנה להזדמנות הבאה. בישראל הוזי השלום חוזרים לסורם,
ומנהלים דיונים מרתוניים סביב שאלות כגון “מה הלאה?”, “מה הצעד
הבא?”, “מה ישראל צריכה להציע לחמאס?” ומעל לכל, כמה חשוב
“להמליך את אבו מאזן על רצועת עזה”.

התנהגותם של המשתתפים בדיונים האלה מזכירה את אסון מגדלי
וורסאי – גם שם אנשים המשיכו לרקוד בעוד הבניין מתמוטט להם מתחת לרגלים.

דיון אחד עוסק במשמעויות של הופעתו האחרונה של אבו מאזן
באו”ם. פרופסורית, מומחית לעולם הערבי, ולפלשתינאים במיוחד, מסבירה בכובד ראש
ש”צריך להסתכל על החיובי שבדבריו” של המנהיג הפלשתינאי. אומנם אבו מאזן
התבטא בצורה מאוד לא סימפטית (אפילו לה קשה להתעלם מתוכן דבריו), אבל לדבריה,
“מהשוואה שהיא עשתה בין דבריו לדברים שהוא אמר בהופעותיו באו”ם בשנים
קודמות”, היא רואה התפתחות חיובית – “בעבר הוא דבר מהלב והפעם הוא דבר
מהראש”. מזה היא מסיקה שאבו מאזן רוצה לעשות שלום. משתתף שני באותו דיון פוסק
בהחלטיות שאבו מאזן הביע בנאומו באו”ם את שאיפתו לשלום, ורק התעקשותו של
נתניהו לא לפנות את יישובי יהודה ושומרון היא המכשול. לדבריו המחלוקת בין ישראל
והערבים היא סכסוך קרקעות גרידא. עבורו אדמת ארץ ישראל היא נדל”ן שניתן לסחור
בו. בעבר, דפוס החשיבה הזה הביא אותו ליזום את פינוי גוש קטיף. מעניין היה לדעת אם
הוא טרח לנסוע לנחל עוז על מנת להסביר למשפחה שבנה בן הארבע נהרג מפגיעת
פצמ”ר, שלא צריך להתרגש מ”כמה חפצים מעופפים”.

דיון אחר מעמת את צחי הנגבי עם “נבחרת” של שלושה
פוליטיקאים מהשמאל, ביניהם עמרם מצנע, אלוף במיל, חבר במועצה לשלום וביטחון
וח”כ מטעם מפלגת העבודה. כאשר הנגבי אומר שלו מסירת הגולן לסוריה (יוזמה
שמצנע היה שותף לה) הייתה מתממשת, גורלן של טבריה ושל יישובי הכינרת היה כזה של
יישובי עוטף עזה. תשובתו של מצנע הייתה “הצחקת אותי”.

הם גם צחקו בעת פינוי גוש קטיף כשנאמר להם שהפינוי יסכן את
חיי התושבים בעוטף עזה.

ומעל לכל, שלישית השלום, ציפי לבני, בוז’י הרצוג וזהבה גל
און, מצהירה בקול תרועה – אין מקום לדאגה, אבו מאזן יביא את הישועה, אם רק נשליט
אותו על הרצועה. להשליט את אבו מאזן על רצועת עזה? זה נשמע כמו החתונה בה שכחו
לקבל את הסכמת הכלה.

אפשר לסכם את מבצע צוק איתן במשפט קצר אחד – העם היה איתן, הצמרת
הפוליטית לא כל כך.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס