גם למני מזוז מגיע צדק

תגובה למאמר של הד”ר ישראל בר-ניר, למי, למי יש יותר סמכות.

מאמרו של הד”ר בר-ניר פותח במלים האלה: לא מזמן, על מנת להראות מי הוא בעל הבית, מזוז החליט לטרפד מינוי עליו החליטה הממשלה.

חוששני כי הכותב הגזים, וחששו מפני אהרן ברק במהדורה חדשה – מוגזם.

היועץ המשפטי לממשלה – כהגדרתו כן הוא: יועץ משפטי לממשלה.

הוא אמור להעיר את עיניה, לבל תיכשל במעשה לא-בגיץ.

בייעוצו המשפטי הוא אמור לשוות לנגד עיניו את הדין ואת ההלכה הפסוקה, ולהעריך מן העבר כלפי העתיד.

בניגוד לדיעה הרווחת הממשלה לא חייבת לקבל את עצותיו של היועץ, והיא רשאית להסתכן בפעולות אשר תיפסלנה ע”י ביהמ”ש, אבל, מאידך, היא לא רשאית להסתתר מאחורי סינורו של היועץ, ולגלגל אליו עניינים של מדיניות.

צירוף של ממשלה חלשה ויועץ משפטי חזק הוא הרה-אסון.

אם מגיעה לידי היועץ ידיעה על פגם בעברו של מועמד למינוי כזה או אחר, היועץ חייב לשקול, אף ביזמתו, את בגיצות המינוי, ולא לחכות לתלונה של מישהו. צריך להביא בחשבון שהיועץ אינו “מוסד של אדם אחד” אלא מנגנון שלם, ואם המנגנון הזה שם לעצמו לבחון את כשירותם של מועמדים למינוי, והדבר סביר במסגרת המשאבים והעדיפויות – יש לברכו על כך, הגם שאנחנו לא תמיד חייבים להסכים לקביעותיו.

נניח שהמועמד לכהונת נגיד בנק ישראל נחשד בפלילים, ולא סתם פלילים אלא עבירות כלכליות חמורות: מה יעשה היועץ? ישתוק, ייתן למינוי לעבור, ויחכה עד שהאיש יורשע? האם מי שחשוד בעבירות כאמור – להבדיל, למשל, מעבירות חנייה – יכול להיות נגיד הבנק הלאומי עד אשר יורשע בדין?!

אם היועץ מותח את סמכויותיו רק “על מנת להראות מי הוא בעל הבית” – זה לא תקין, אבל כדי לדעת אם זה “רק”, “גם” על מנת להראות כאמור, או שהוא, אולי, פועל בתום-לב, יש צורך בנקודה ארכימדית, ואת זאת, חוששני, המאמר לא מספק, וההיפך הוא הנכון: המחבר שולח אותנו אל גוגל, ואחר-כך לגבש לעצמנו עמדה משלנו.

מה נעשה אם, למשל, נגיע למסקנה שונה משל המחבר, כגון שמזוז היה חייב לתת את אותו הייעוץ, או, לפחות, שהייעוץ שלו היה סביר ובתום-לב? יישאר מאמר מאמר שכולו עקרונות נכונים ומוסכמים על הכל, אבל דווקא בהקשר אליו כיוון מחברו אותם עקרונות אינם ישימים.

מהטעמים שהמחבר לא נכנס לגופו-של-עניין, גם אני לא.

כיוון שהמשנה לראש הממשלה, חיים רמון, כיוון לדעתו, אומר בר-ניר:

חיים רמון הידוע ב”אהדתו” למזוז, החליט לא לעבור לסדר היום על השערוריה, וירד על היועץ המשפטי בגסות הרוח האופיינית לו. אני רחוק מלהיות אחד מחסידיו של חיים רמון, אבל הפעם הצדק היה עמו לאורך כל הדרך.

אבל, בבחינת פטור בלא-כלום אי-אפשר, מוסיף בר-ניר הערת-אגב שאינה צריכה לעניין, לטעמי:

אני מניח שבמערכת המשפט בימים אלה מצטערים מאוד על ההחלטה להסיר את הקלון שהיה צריך להתלוות להרשעתו של רמון כעבריין מין. ה”טעות” הזאת סללה את דרכו של רמון לשולחן הממשלה, וזה מה שמאפשר לו היום להאכיל מרורים את מזוז. עבריין המין הבא משורות הממשלה כבר לא יזכה ל”קרדיט” כזה.

נראה לי כי הגיע הזמן לחדול מאיזכור העבירה בה הורשע רמון, ומהקלון שהוטל – או לא הוטל – עליו. סביר להניח שאם השופטים היו קובעים שהיה קלון בעבירה, רמון היה מערער, ואם היו מזכים אותו – המדינה הייתה מערערת, וכנראה שבגלל התוצאה ה”פושרת” הזאת שני הצדדים העדיפו להישאר עם מה שיש להם, וללקק בשקט את פצעיהם.

כיוון שמבחינה מוסרית אפשר למצוא מול כל טענה כנגד רמון גם טענה כנגד ההרשעה, נשארים אנו, איפוא, על המגרש המשפטי-טכני-פורמאלי: הרשעה ללא קלון בעבירת-מין שאינה מן החמורות בסולם עבירות-המין – דבר שאינו פוסל את המורשע מהכהונה הציבורית בה הוא משמש כעת.

העובדה שלחיים רמון יש “בטן מלאה” על מני מזוז אינה פוסלת א-פריורי את ביקורתו עליו, גך שגם בביקורת על רמון נזקקין אנו לאותה הנקודה הארכימדית לה נזקקנו בביקורת על מזוז.

והוא הדין גם בביקורת על השר דניאל פרידמן: גם היא מצריכה נקודה ארכימדית כדי לדעת אם תמיכתו ברמון נבעה משיקולים ענייניים, או אחרים.

באשר ל“סממנים של ממשלת מעבר” מקשה המחבר:

מה בדיוק מזוז רוצה לרמר? מה זו בדיוק ממשלה עם “סממנים של ממשלת מעבר”? הרי כל עוד ראש הממשלה לא התפטר, או פוטר בעיקבות הצבעת אי אמון של הכנסת, הממשלה ממשיכה לכהן כממשלה לכל דבר עם כל המשתמע מכך.

אכן, מבחינה חוקית-קונסטיטוציונית הממשלה הנוכחית היא ממשלה לכל דבר ועניין, הגם שיש בפסיקת הבג”ץ הד מסויים – ספק אם אחיד – למגבלות של “סבירות” ככל שאנחנו מתקרבים לתום כהונתה של הממשלה – גם כאשר היא אינה “ממשלת מעבר”.

האם רשאית ממשלה, יום לפני הבחירות לכנסת, לבצע מהלכים מדיניים בלתי-הפיכים, או לצאת למלחמה כוללת? מבחינה ציבורית – בוודאי שלא, מבחינה משפטית – ייתכן מאוד שכן, אם לא ניזקק למבחן ה”אלאסטי” של “חוסר סבירות קיצוני” – דבר המסכן אותנו בכניסה, לרוב גם מגושמת, של בית המשפט אל המגרש הפוליטי, ואל התחום בו A to D conversion הוא דבר מאוד מסוכן.

אני מסכים שלעניין ה”סממנים” יש להיזהר מאוד בהיזקקות להם, בין לחיוב, בין לשלילה, אבל להצהרה של ראש ממשלה על “כוונה” להתפטר אם יוגש נגדו כתב אישום אין ולו שמץ של סממן של ממשלת-מעבר, מה גם שאם אהוד אולמרט יתפטר, סביר להניח שהממשלה אשר תחליף את ממשלתו תהיה על אותו הבסיס הפוליטי.

לכן אם מזוז אמר כי “מצב חריג וייחודי זה מחייב כבר בשלב זה גישה זהירה בהפעלת סמכויות הממשלה והשרים בתקופה זו” – גם הוא לא גילה “גישה זהירה” במידה מספקת.

יחד עם זאת, ולשם ההגינות, חייבים לציין גם את ההקשר בו אמר מזוז את הדברים.

קבוצה של חברי כנסת וגורמים אחרים פנו אל מזוז וביקשו ממנו להצהיר על הממשלה הנוכחית כ“ממשלת מעבר“, וכנגזרת מכך “להנחות את ראש הממשלה להימנע מעשיית כל מעשה מדיני, חתימה על הסכם או מתן התחייבות שתכבול את ממשלות ישראל בעתיד”. במלים אחרות: ניסיון לגרור את היועץ המשפטי אל המגרש הפוליטי.

הם כמעט אמרו לו מלכה עלינו.

אבל האטד היה מספיק חכם וזהיר כדי להשיב להם החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה, וגו’, כדי לא להיגרר – וכי הייתה לו ברירה? – אחרי הכבוד הזה. יחד עם זאת הוא לא יכול היה להרשות לעצמו להיות “ילד רע”, ולכן, יחד עם ה”לא, תודה” הוא זרק להם עצם.

מצד אחד אמר מזוז כי “אולמרט הודיע על פרישה צפויה לאחר בחירת יו”ר חדש למפלגתו, אך טרם התפטר”, ו”נסיבות אלה אינן נכללות בגדר המצבים שבהתקיימם יפתח הנשיא בהרכבת ממשלה חדשה”, ולכן “הממשלה הנוכחית אינה ממשלת מעבר ואין מדובר, בשלב זה, בתקופת בחירות”.

הנה, מזוז כיוון בדיוק למה שאומר בר-ניר, אבל, מאידך, הוא הוסיף: “לאור הצהרתו של ראש הממשלה על כוונתו להתפטר לאחר בחירת יו”ר חדש למפלגת קדימה, הממשלה הנוכחית צפויה להפוך בקרוב לממשלת מעבר. מצב חריג וייחודי זה מחייב כבר בשלב זה גישה זהירה בהפעלת סמכויות הממשלה והשרים בתקופה זו, שכן יש במצב זה סממנים משותפים מסוימים למצב של ממשלת מעבר”.

ואם לא די בכך, הוסיף מזוז כי בעניין זה, המהווה סוגיה ציבורית, מסור תפקיד מרכזי לזירה הציבורית-פוליטית ולמערכת הפרלמנטארית המפקחת על הממשלה.

האמירה האחרונה היא השלמה לוגית לאמירה שהממשלה “אינה ממשלת מעבר”. זה חלק מחוות-דעתו המקצועית של מזוז, והבעייה היא באמירה שבין-לבין: “מצב חריג וייחודי זה מחייב כבר בשלב זה גישה זהירה בהפעלת סמכויות הממשלה והשרים בתקופה זו, שכן יש במצב זה סממנים משותפים מסוימים למצב של ממשלת מעבר”.

אז הוא  אמר … אמירה שאין בה שום דבר גאוני. כל מצב מחייב “גישה זהירה בהפעלת סמכויות הממשלה”, וברור לכל שבמצבים ובתקופות מסויימים יש צורך בזהירות כפולה, ובאחרים – בזהירות “כפולה ומכופלת”, ולא צריך להיות יועץ משפטי לממשלה כדי לדעת את זה, אבל אם יש בכך כדי להפיס את דעתם של הפונים – נו, שיהיה.

מכל מקום, האמירה הזאת – אפשר איתה ואפשר בלעדיה, ואני לא הייתי קופץ על רגלי האחוריות בגללה.

ובאשר לשאלה מה בדיוק רצה מזוז רוצה להגיד כשאמר “סממנים של ממשלת מעבר” – הוא לא רצה לומר אלא דבר כפשוטו: שלממשלה יש “סממנים של ממשלת מעבר”.