23 מאי 2008

בואו נדבר על דגים. נו, אלו השוחים ומכשכשים במים. אחד הממצאים המפתיעים ביותר בנוגע לדגים הוא כי כאשר מותקף הדג על ידי טורף, ברור – תמיד מותקף הדג על ידי טורף כלשהוא, הרי למעט הכריש והלוויתן מהווה כלל אוכלוסית הדגים כחוליה כלשהי במעלה או במורד שרשרת המזון, זוכר הדג את ארוע התקיפה אשר סיכן ישירות את חייו למשך אך כחמש שניות. זה כל שמוחו הבלתי מפותח של הדג זוכר, חמש שניות בלבד.

דומה כי במקומותינו זוכרים אנו את אשר ארע בעבר למשך חמש שניות, בקירוב. וכך כל פוליטיקאי מיומן וגם כאלו שאינם, מצליחים לתעתע בנו במיומנות הנדרשת מפיל לחצות את האוקיאנוס.

מעט לפני כשנה התפרסם דו”ח הביניים של וועדת וינוגרד עם דליי הבוץ אשר וועדה זו שפכה על ראשו של האולמרט ובצדק. אתמול, עם חשיפת נושא השיחות בין סוריה לישראל בתיווכה של טורקיה וגל הטענות, המוצדקות, בדבר הקשר הברור בין עומק העקירה המתוכננת בגולן לתזמון הפרסום, הזדרזה לשכת ראש הממשלה “להזים” טענות אלו בטענה נגדית כי השיחות והכנתן החלו למעשה לפני כשנה וכך מה לנו כי נלין על סחריר אולמרטי נוסף לכאורה המתהווה לנגד עיננו בהצגה חיה.

אין ולו אמצעי תקשורת אחד, כותב מאמרים אחד ומחבר תגובונים אחד (ככל הידוע) אשר עמד על קשר ברור זה. האולמרט ולשכתו יודעים נפש בהמתם וסומכים על זיכרוננו הדגיגי ומרשים עצמם להתל בנו בריש גלי. מבט קצר לעבר אותו עבר ימציא תובנה ברורה כי השיחות “החשאיות” דאז וההדלפות הנילוות אליהן נועדו לסחרר ראשינו הרחק ממסקנות וועדת וינוגרד, כפי שעיתוי הפרסום אתמול נועד לסחרר, לסובב ראשינו הרחק מעומקי החקירה המתנהלת נגד “ראש ממשלה מכהן” (ישמור אלוהים את העם הזה למול הגדרה שכזו בהקשר לאולמרט הזה).

זוכרים את הסכמי אוסלו? האם רבים בינינו נתנו דעתם מדוע נכשלו אלו כישלון כה חרוץ והיוו את הנתיב האובדני אשר בו צועדת ישראל עד היום? הכוונות היו לעילא ולעילא. העור על כפות ידי המעורבים וודאי השתפשף מרוב לחיצות הידיים המביעות הסכמה ותמיכה. הנייר עליו חתמו המעורבים את ההסכם היה נייר אמיתי, כמו גם הדיו שבה השתמשו לחתימה. ובכן מה קרה? “לא הרבה” לאמיתו של דבר.

בדיוק כפי שלא קרה “הרבה” בפינוי לבנון השלומיאלי שהביא על ראשינו את מלחמת לבנון השניה. בדיוק כפי שלא קרה “הרבה” בגרוש האובדני והנבזי של יהודי גוש קטיף אשר העלה את החמאס לשלטון על מטר הרקטות שלו לעבר ישובי הנגב המערבי.

כל האירועים האלו אשר בהשקט, בבטחה ובהתמדה מצמררת מעמידים את קיום ישראל בספק, נוהלו על ידי קומץ אווילים אשר מושג אין להם בנושא ניהול משא ומתן, ניהול סיכונים, ניהול ארגונים ופורמציות, ניהול מבצעים מורכבים, פתרונות וחיזוי עתידיים וכדומה ואשר מתנהלים בו כחבורת דרדקים פירומנים תאבי דליקות וחורבן.

 

בכל משא ומתן יפסיד בבירור זה אשר כוונותיו נגלות לעיני יריבו מבעוד מועד. הנושא והנותן אשר אילוציו ולוח-הזמנים ידוע מראש ליריבו, יפסיד נכסיו בבירור. כל הסכם אשר עונשים מרתיעים לא יושתו על המפר אותו נדון מראש לכישלון. ינצח זה אשר המידע על יריבו הינו הרב ביותר ובמשתמע, זה אשר יודע מעט על יריבו יפסיד.

כלומר מרכיבי משא ומתן והסכם מוצלח הינם בקצרה: 1) כוונות, 2) לוח זמנים, 3) עונשים על הפרת הסכם, 4) מידע.

בכל אחד מהמרכיבים המהווים מסד הכרחי למשא ומתן והסכם מוצלח ויציב כשלה ישראל בצורה מחפירה, החל מהסכם אוסלו ועד ניהול ההסכם הנוכחי עם הסורים אשר בעודו באיבו ניתן לשער כי נובילו גם הוא לקבורת חמור עלובה. סיפור הפוליטיקה הישראלית בחמש-עשרה השנים האחרונות הוא סיפור של שלומיאליות, אווילות, נהנתנות, שחיתות, חוסר כישורים זועק, בורות עמוקה, זלזול באויב, זלזול עמוק בעמם ועוד כהנה וכהנה ירקות בואשים.

 

הסכם אוסלו – ערפאת ידע את כוונות ישראל מלמפרע, העיתונות הישראלית וארגוני השמאל הקיצוני הזינוהו במידע מדוייק בנוגע לכוונותינו. ישראל לעומת זאת קיבלה פירורי מידע בנוגע לכוונות ערפאת ואף משקיבלתם התעלמה מהם כליל (כגון כוונות ותיזת חורבן ישראל בשלבים של ערפאת). הקהיליה הבין לאומית לחצה את ישראל לפינה כך שלוח הזמנים הישראלי היה ידוע לערפאת בעוד שזה שלו אפילו לא היה קיים כלל וכלל, קל וחומר ידוע לישראל. העונשים על הפרת החוזה החתום היו מינוריים וגם אלו היוו בדיחה לא מוצלחת. מרגע שהחל ערפאת להפר את החוזה עליו חתם וזאת מיד עם יבוש הדיו על ההסכם (יש הטוענים כי מעולם לא התכוון לעמוד בהסכם), נותרה ישראל חסרת אונים כאשר כל שנותר לה היה למנות ולהתאבל על נרצחיה בפיגועים. כמובן שאת הנעשה אין להשיב, הפתאח והחמאס קנו ישיבה בלתי מעורערת בשטחי יהודה שומרון ועזה, כמסמר ללא ראש.

 

פינוי לבנון – ברק הכריז את לוח הזמנים לפינוי עם היבחרו מעל כל גבעה רמה. עיתונות חופשית בישראל הזינה את החיזבאללה במידע מדויק הנוגע לכוונות ישראל. לא נעשה כל ניסיון אפילו לחתום על הסכם הבנה עם שלטונות לבנון בנוגע לתקופה שלאחר הנסיגה. מחוסר הסכם לא נערכו דיונים ולא הושתו כל סנקציות על מפירי הסכם.

כך הפך פינוי חיוני ורצוי בעיקרו לפיאסקו אווילי אשר נוהל בידי ראש הממשלה דאז ברק, חובבן חסר כישורים בסיסיים, כאשר ישראל נאבקת בתוצאות הביזיון הקולוסאלי הזה עד היום וניראה כי המלה האחרונה בו (אשר כמובן תהיה בידי החיזבאללה) עדיין לא נאמרה. כמובן שהחיזבאללה קנה ישיבה בלתי מעורערת על גבול ישראל הצפוני ואת הנעשה אין להשיב.

 

גרוש גוש קטיף – על כוונות ישראל הגלויות והמחוצצרות השכם והערב כולל תזמון הגרוש אין צורך להכביר מילים. לעומת זאת הערפל אשר אפף את כוונות החמאס באשר לישראל היה “סמיך כמרק עדשים”. חוסר הסכם אשר העדרו נעשה בכוונת מכוון לא אפשר כמובן סנקציות במידה ויופר. הסיכומים עם המצרים לא היו שווים את הנייר שעליהם נכתבו. סנקציות לא סוכמו ונאכפו. האם יש להתפלא לאור כל זאת כי קיבלנו את המגיע לנו מהחמאס? כמאמר האומר ” רק חמור אוכל קש” ואכן ישראל אכלה ואוכלת קש חמאסי, מתבנים על מתבנים (מתבן – מקום אכסון לקש וגבבה). כמובן כי החמאס קנה ישיבה בלתי מעורערת ברצועת עזה ושוב, את הנעשה אין להשיב. במבט רטרוספקטיבי ברור כיום למעלה מכל ספק כי גרוש גוש קטיף היווה “עיר מקלט” עבור אריאל שרון אשר יצילו מאימת החקירות ופסק הדין הצפוי. הבטחתו המופרכת והשקרית לעם ישראל כי “הגרוש הוא טוב לביטחון עם ישראל” הוברר כעורבא פרח סחרירי וקלוקל המתעתע ומחריב הלכה ולמעשה את ביטחון ישראל.

 

בכל האירועים לעיל עוברת כחוט השני תופעת ה’אתרוגנות’, מהתופעות הבזויות ביותר אשר נודעו בהוויה הישראלית. תומכי תופעה זו הנמנים בעיקרם על המדיה הישראלית, פוליטיקאים תאבי שלטון ומנעמיו, מירב חברי בית המשפט העליון, חבורות אינטלקטואלים, סופרים ואקדמאים המבישים ומבזים את התארים בהם הוכתרו (המאוגדים תחת אמונתם ההזויה של “אתה בחרתנו”), גורסים כי “המטרה מקדשת את האמצעים” ולעזאזל המוסר והצדק. בכל האירועים האלו קמו מאות אלפים אשר עיניים בראשם ושכל בקודקודם ובחרוק שינים הזהירו את אלו עלובי המחשבה והכישורים מבין הפוליטיקאים מפני צעדיהם והתוצאות הצפויות. הפוליטיקאים, גבה ליבם, והתעלמו מההזהרות תוך שהם ממשיכים ומתנהלים במסלול אובדני לעמם.

כלל האירועים מלמדים כי משאך מוותרת ישראל על שעל אדמה אחד, וויתרה היא עליו לנצח כאשר התמורה עקב כך אינה קיימת כלל. ישראל הולכת ומצטמצמת ל”גבולות אושוויץ” (הביטוי באדיבות אבא אבן ז”ל), כאשר רק נותר לקוות כי אותו גורל לא יחזור גם כאן.

 

והנה, סוריה אנו באים – נושא הזיכרון הדגיגי הישראלי חוזר שוב גם כאן. לאלו מעימנו אשר כילו לילות אין קץ לאורך ‘הקו הסורי’ של שנות החמישים והשישים על היריות, הצליפות וההפגזות הבלתי פוסקים ע”י הסורים לעבר ישראל מהווה כוונות האולמרט להחזיר מצב זה לקדמותו תזכורת מצמררת ומבהילה. לאלו בינינו אשר ישבו על הטרקטור החורש, מדסקס, זורע קוצר ומאלם לאורך גבול סוריה כאשר הרובה טעון ובהיכון ומדי פעם יש לקפוץ לעבר מחסה עקב ירי סורי פרוע הרי זיכרונות אלו לא יעברו בקלות.

אנו לא כבשנו את הרמה הסורית מתוך שיזמנו תפיסת שטח זה. אנו הגבנו על פרובוקציה סורית מכוונת כנגדנו במלחמת ששת הימים. זעקות סוריה בעניין הגולן הינן ‘זעקת הקוזק הנגזל-הגזלן’. כוונות ההשתלטות שלהם דאז על שטחים מעמק החולה ועמק הירדן ובעיקר ימת הכינרת, לא עלו יפה במלחמה יזומה על ידם (אשר ישראל ניצלה אותה היטב להשתלט על שטחים שולטים על עמק החולה, ואיך לא) ומאז מנסים הם להחזיר שטחים אלה בנפתולי משא ומתן.

אנו עדיין לא הפנמנו כי יש להחליף דיסקט. אנו תמיד מגיבים על ההתרחשויות. אנו תמיד מותירים את היוזמה בידי אויבינו. אנו תמיד מניחים כי אנו זקוקים לשלום (ובצדק, זקוקים אנו לכך) ולכן עלינו לוותר למען השלום כאשר איננו מבינים כי בדיוק אותם וויתורים מרחיקים מעימנו את השלום יותר ויותר. האם פינוי לבנון הביא שקט לגזרה הצפונית? (נו, לא נחלק כאן פרסים למנחשים). האם גרוש גוש קטיף הביא שקט לעוטף עזה, שדרות ואשקלון (ובתור כמובן, אשדוד, באר שבע, תל אביב ובמהרה בימינו, ירושלים)? שוב, אין פרסים הפעם. ובכן באם הדברים כה ברורים מדוע ממשיכים חוגים שוכני מי אפסיים מסויימים לתמוך באותו כיוון אובדני? האם אנו אופטימיסטים ללא תקנה או שמא אווילים ללא תקנה?

 

האם לא ימצא זה בינינו אשר יאמר לסורים ברורות ונחרצות: “תשכחו מרמת הגולן, זהו שטח שבידנו כדין ויישאר שלנו. אנו נהיה מוכנים להעניק לכם שלום בתנאינו אנו אך באם תסרבו תשלמו בהרס מדינתכם”. “לא ייכון שלום בינינו ללא ניתוק מוחלט של כל קשריכם לטרור ומדינות ‘ציר הרשע’ ועליכם להוכיח זאת באותות ובמופתים לפני שנהיה מוכנים אף לשבת עמכם לאיזה שולחן של משא ומתן”.

 

האם ישנו אדם בר דעת המאמין כי כל “הבלון הסורי” העכשווי אינו קשור בחקירות האולמרט? מה עוד שראש ממשלת טורקיה גם הוא ומפלגתו חשודים בפלילים ומעמדם מעורער ביותר בטורקיה. וכך ברית הפליליים (לכאורה), מקבל מעטפות הכסף והבעל של עליזה מהמחסומים חובר לפלילי (לכאורה) הטורקי בחגיגת וויתורים על נכסיה האסטרטגיים של ישראל בתקווה כי העיסוק בעניינים אלו יסבו את תשומת הלב ממעשיו הנלוזים והמושחתים לעבר חלום באספמיה מופרך והזוי בזירה הסורית.

 

דוברים סוריים נחרצים בדעתם כי האולמרט וויתר כבר מלמפרע על רמת הגולן עד לקווי ה-4 יוני 1967 . כל בר דעת בישראל וודאי מאמין להם ולא לכזבן והסחרירן הסדרתי היושב במשרד ראש הממשלה. כדרכו בקודש מאמין הוא כי יוכל לקמבן את כל העולם וצפונה, למכור מכולתו לכל כיוון אפשרי כאשר המתבוננים מהעם אינן כשירים דיים להבין את נפתוליו “המתוחכמים” המושחתים. ובכן ניראה כי משחקו של המושחת הסדרתי אינו עולה יפה. העם בישראל אינו חבורת “חמורים אוכלי קש” כפי שרוצה הוא להאמין. סקר שנערך ב-22 מאי 2008 (והובא ע”י רביב דרוקר בערוץ 10) מלמד כי אך 15 אחוזים לערך מתושבי מדינת ישראל (היהודים) תומכים במסירת הגולן לסוריה וגרוש 35 אלף תושביו חזרה לישראל. סקר זה הינו תעודת כבוד מרגשת לעם ישראל ותעודת עניות מבזה לאותם 15%. באם כך הם פני הדברים עדיין יש תקווה לישראל.

 

ככל הידוע ובהסתמך על דוברים סוריים (אשר ניראה כי הינם אמינים לעומת האולמרט) הרי ‘האיש מרחוב כרמיה’ לא העמיד כל תנאי לסוריה (למעט וויתור מלמפרע על רמת הגולן למען סוריה) באשר לניתוק הקשרים של סוריה עם ציר הרשע של איראן וצפון קוריאה ועם הטרור של חמאס וחיזבאללה. תנאים אלו חייבים להיות תנאים מקדימים למשא ומתן כפי שסוריה מציבה את תנאי פינוי רמת הגולן ע”י ישראל. תנאי ההתנתקות מציר רשע זה וקיומו הינו יסוד מוסד לכל הסכם והנה, לא תנאים ולא נעלים. מעבר לחוסר הזכות המוסרית והלגיטימיות של האולמרט כראש ממשלה האם ביד חסר כישרון וחדל אישים זה נפקיד את גורל המדינה ועמה? האם התבלעה עלינו דעתנו?

 

ובמידה והסורים יבטיחו לנו תחת הסכם כי ינתקו קשריהם עם איראן, חיזבאללה והחמאס מי יתקע לידנו כי חודש לאחר מכן יחודשו אותם קשרים משום “אילוצים גיאופוליטיים” מופרכים כאלו ואחרים בעוד אנו כבר התפרקנו מנכס אסטרטגי אדיר כרמת הגולן. מהי מידת ועומק האמצעים אשר בידי ישראל לאכוף את מילוי ההסכם ע”י הסורים? ואם יפרו הסורים את ההסכם האם נצא למלחמה בהם? ובאם כך, מדוע אנו צריכים להחזיר מלמפרע את רמת הגולן ולאבד להשבתה כך וכך מבנינו-חיילינו?

 

נשאלת השאלה המתבקשת, מה בוער? מדוע אצים רצים אנו לעבר הכנסת ראשינו למיטה חולה? מדוע כה נלהבים אנו להציב את צבא המהפכה האירני על גבולנו הצפוני מראש הנקרה במערב ועד חמת גדר במזרח. היש מישהו המאמין באמת ובתמים כי צבא איראני חומייניסטי, פנאטי, איסלאמיסטי יישב בחיבוק ידיים על גבולנו הצפוני? ובכן התשובה לדיצה האולמרטית כבר ניתנה לעיל: “כעומק החקירה כנגד אולמרט כן עומק העקירה ברמת הגולן” . גם כאן מחקה האולמרט את אריאל שרון, כוונות פינוי הרמה הסורית, ללא צל צילו של ספק, באים לשמש עיר מקלט לאולמרט.

לאותם מעמנו המאמינים כי סוריה מחזיקה את ישראל כבת ערובה בידי טילי סוריה והחיזבאללה נזכיר כי “הביצה והתרנגולת” תמיד הפיכות. ואולי ישראל מחזיקה את סוריה ולבנון כבנות ערובה? ובאם עניין זה אינו ברי דיו, על ישראל לדאוג כי אכן יהיה ברי לכל המעורבים מצפוננו כי אליהם “הרעה יכולה לבוא מדרומם” לשם שינוי.

 

ברי הוא כי עלינו להמתין “לערוץ הסורי”, אם בכלל, אך ורק עם יישור ההדורים בין איראן למערב ובין איראן לישראל. אין על ישראל לנקוט בצעדים סופיים לכיוון הסכם סורי לפני שיתברר המצב בלבנון ויחסי ישראל חיזבאללה ואלו כמובן קשורים בטבורם עם מצבה של ישראל לעומת איראן כאשר אלו, כאמור, תלויים ועומדים במצבה של איראן למול הקהילה הבין-לאומית. מובן שניתן ורצוי לשוחח עם הסורים עד אז אודות הבעיות המעסיקות את שני הצדדים. כך או כך, בעולם רב תהפוכות כעולמנו, תעודת הביטוח היחידה אשר אפשר ותעמוד לאורך שנים רבות מאד לעתיד היא אותן פיסות ארץ אשר ישראל תחיל ריבונותה עליהן. עמנו, יותר מרבים אחרים למוד ניסיון של היות עם תלוש מאדמתו, הבה ולא נישכח שעור היסטורי זה.

 

על ישראל להמתין בסבלנות להתבהרות האופק הגיאו-פוליטי הכלל עולמי במלחמת האיסלאם במערב וזאת אפשר ויתמשך 30-50 שנים נוספות. כל הסכם בכיוון הסורי יפרק את ישראל מנכסים חשובים מעין כמותם ברמה הסורית ללא כל יתרון נגדי לישראל. מאידך, כאשר ייושרו ההדורים עם ציר הרשע האיסלאמיסטי וישראל כבר החזירה מזה זמן את הגולן, אפשר ונימצא עצמנו חייבים לחתוך בקווי 1967 על מנת לרצות אז הסכם שלום כזה או אחר. הרי לא נרצה אז להיתפס כעוכרי הפיוס העולמי.

 

נותר לנו לקוות כי שלטונות האכיפה והמשפט יצילו את עם ישראל מזה הזד ובא לציון גואל. לשואלים מי יבוא במקומו נענה, כל אחד שיגיע במקום האולמרט יתקון, אפילו ‘סוסו של קליגולה’ יצטיין כאן במקום האולמרט.

 

הערה:

1 . ראו גם ראו את מאמר המערכת של עיתון “הארץ” מתאריך 22 מאי 2008 המטיף לאתרוגנות בוטה באולמרט ובלבד שיתיר את תאוותם דהיינו, שטחים תמורת “שלום” עיוועים של עורכי העיתון בידם. הרי בטעויותיהם כנזכר לעיל אינם מוכנים להודות ומעדיפים לראות בחורבן ישראל ובלבד שיוכח כי “צדקו”. הכיצד אנו יודעים? אין פשוט מכך. העורך הספרותי של “הארץ”, לא פחות, פלוני אחד ‘ציפר’, הטיף לפני כ-10 ימים בגלוי, במאמר שאינו הבעת דעה אלא מאמר שטנה והסתה נגד ישראל, לקעקע את יסודות המדינה, לפרוץ בה פרצות, ולהחליש את מדינת ישראל אשר “הפכה לדבר מסוכן, מיותר, מגעיל, מטומטם” (סוף ציטוט). אתה מבין זאת ברוך? ישראל היא מיותרת לדעת עיתון “הארץ”. אין תמה כי “הארץ” מאתרג את האולמרט אשר טובת מדינת ישראל אינה לנגד עיניו. האם מפי עיתון אשר מבכירי כותביו ומנהליו משטינים כנגד ישראל נלמד דברי חכמה ומוסר? האם נאזין או נרכוש גיליונותיו של עיתון המיתר את קיום ישראל? האם ניקרא עיתון אשר במשתמע הפך לגיס חמישי בתוכנו? אכן זכותו של אותו ‘ציפר’ להביע דעתו כאשר ידבנו ליבו. מאידך, זכותנו לא להקשיב, לא לקרוא את שטנתו ואף לנדותו.

______________________

המחבר הינו יועץ ארגוני ודירקטור ניהול פרויקטים בכיר לחברות וארגונים בענף המחשבים

www.aaronroll.com

http://www.global-report.net/aroll/

 

אהרון רול

טורונטו

905-886-8998

amroll@rogers.com