איני מבין מה איתרע בישיבת “מרכז הרב”. נדמה, שמרפי עבד שם שעות נוספות בראש חודש אדר, ואלמלא  יצחק דנון וסרן דוד שפירא, קצין צנחנים בחופשה, שהתעשתו, וחיסלו את המחבל – ממדי האירוע היו קשים עוד יותר.

האבטחה הלקויה על הישיבה והתנהגות השוטרים (דרך אגב, מי יודע כמה היו שם?), שניסו למנוע מהקצין להתפרץ פנימה, הן רק דוגמאות ספורות לצד האפל של האירוע.

יחד עם זאת, קשה שלא להתרשם מהאבל המכובד של בחורי הישיבה ומחוסנם.

הקשבתי לכמה הורים שכולים, שרואיינו בקול ישראל, וגם הם נשמעו חזקים ומפוכחים למרות אבלם. נדמה לי, שנעדרה מדבריהם נימות, שמאפיינות ראיונות עם הורים שכולים.

ועליי לציין לשבח את תלמידי הישיבה, שהעזו לסלק מתחומה את יולי תמיר, שרת החינוך, שבאה לביקור, בלא שהוזמנה. מעשה נכון, להבנתי וגם ראוי במיוחד – כמו דחיית אהוד אולמרט, שגם הוא ניסה לבוא לישיבה, כדי לרקוד על הדם, ולעשות עליו עוד ספין.

ושוב, צריך לתמוה מדוע הועלם יצחק דדון מהסיפור?

האם זה עונשו מפני שטרח להזכיר, כי ממשלות ישראל סייעו למחבלים לצבור נשק להכותנו? או שמא מפני שעדיף להתרכז בקצין צנחנים (אמנם דתי, אבל מה אפשר לעשות …), שמנוע מלהתראיין, ולא יוכל לקלקל את הסיפור.

האירוע שוב מדגים את פשיטת הרגל המוחלטת של משטרת ישראל. עברו כבר כמעט כל ימי ה”שבעה”, וטרם קיבלנו את מסקנות החקירה על מעשי השוטרים באירוע. לכולנו, זו עוד הוכחה, שגוף ביצועי אינו מסוגל לחקור את עצמו – כשם שאין לתת לחתול לשמור על השמנת.

איני בא בטענות לשוטר/ים, שהיו במקום. הם עשו מה שנדרש מהם, וחיקו היטב את מפקדיהם, בהתאם לרוח היחידה. ומה יגידו אזובי הקיר כשמפקדיהם מראים להם דוגמה אישית? זו אינה שאלה של “טר”ש, או צל”ש” – כפי שניסו לתאר כמה – אלא בעיה יסודית: המערכת כופה על עצמה אדישות, ראש קטן ובטלה. “אל תעשו גלים”, אמר לנו מפקד בכיר מאוד, כשנכנס לתפקידו. מי שאינו עושה, ורק הולך בתלם – חוסך צרות מעצמו. לכן, היא עושה כאילו היא עושה, ואין כוונתה לעשות דבר. “ישראבלוף”, קראו לזה ה”גששים”.

לו הסתערו השוטר/ים לתוך הישיבה, היו יכולים ח”ו לפגוע באחד מאנשי הישיבה. שערו בנפשכם רק את מחאות יפי-הנפש ואת שמחת מח”ש מהפרשה …

אזי יכולה הייתה לקום ועדת חקירה (ואני יודע, שאני הוזה, אך כאן זו ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות), שתקבע, שזה היה ירי נמהר ובלתי-חוקי. אדון דדון וסרן שפירא, זהירות! עוד יכולים לצוץ מי שיתבעו להעמידכם לדין, ולא לקדמכם עקב שיקול-דעתכם הלקוי.

מכתימים את ה”כתומים”

ישיבת “מרכז הרב” אינה עוד ישיבה, אלא ישיבה “כתומה” – אולי אבן-הפנה לישיבות ה”כתומות”. ראשיה לא התביישו לדבר על חטאי הממשלה ועל מדיניותה הכושלת – גם במהלך ה”שבעה”.

הרשו לי לנחש, כי דווקא משום כך, החליטו לשסות בה את כל עוצמת המערכת, ולהכתימה.

ראשית, הם מצאו את יצחק דדון, אך הדירו אותו מיד ממנו, כיוון שהפריע לסיפור, והיה יכול להעיד על מה שאיתרע שם. כלומר, להביא עדויות על מחדלי השלטון ושלוחיו.

שנית, שילחו בישיבה את אילה חסון-נשר, שסיפרה, בקול נדהם ובארשת חשיבות, בערוץ 1 סיפור בלתי-מבוסס וללא שום איזון על התארגנות לנקמה במסדרונות הישיבה. מהידיעה, שהפיצה חסון, השתמע, כי רבני “מרכז הרב” התירו לבצע פעולת נקם על פיגוע הירי, שבו נרצחו שמונה מתלמידי הישיבה.

מי? מה? מתי? ושאר היסודות, הדרושים לידיעה עיתונאית, נעדרו מהסיפור … מה זה חשוב?! הרפש הוטל, וחסון כבר השלימה את חלקה בעסקה. היא כבר תקבל תמורתה את ליטרת הבשר שלה.

ושוב – לא כצפוי, ישיבת “מרכז הרב” תבעה ממוטי שקלאר, מנכ”ל רשות השידור, להשעות את הכתבת חסון, שהוציאה שם רע על הישיבה. הישיבה ביקשה מרשות השידור להתנצל על הפגיעה ביחס הולם לשידור הכתבה, בכותרות ובראשית המהדורה. “דברים שלא היו ולא נבראו”, הגדיר את דיווחה של חסון עורך-דינה של הישיבה במכתב לשקלאר (גם הוא מבוגרי “מרכז הרב”).

במכתב מטעם הישיבה, מחתה הנהלת הישיבה על פגיעה בשמה הטוב ועל הוצאת לשון הרע ודיבה על רבני הישיבה, ואיימה בנקיטת הליכים משפטיים, אם בקשתה להשעות את חסון ולקבל התנצלות לא תיענה.

ובאותו ההקשר, רבקה סנה כתבה במקור ראשון מכתב אישי לחסון, ודרשה את התנצלותה. היא סיימה את מכתבה כך: “ויש לך מחקה, גב’ חסון – אמנם פחות מוצלחת – בקול ישראל, הגברת פאר-לי שחר, שראיינה אתמול את דובר הישיבה מור-יוסף ואת הרב דרוקמן, ונהגה בהם כאלו הייתה חוקרת משטרה.  שאלה ושאלה ולא הרפתה, כדי להוציא מהם איזו ‘הודאה’ על מחתרת חדשה בישיבה. הכתבת לא הפסיקה עד שהשאלות שלה הפכו לטרחנות מעצבנת. כדאי שגם את, גב’ פאר-לי שחר, תחשבי מעט ותביני שהמיקרופון בידך לא הפך אותך למטיפת המוסר שלנו, אלא מקסימום לחוקרת סרת-טעם, המעייפת את המרואיינים  ואת המאזינים כאחד”.

נקמה

כוח ימ”ם חיסל בבית-לחם ביום רביעי את מוחמד שחאדה, האחראי לטבח ב”מרכז הרב” ושלושה מחבר מרעיו. “בצה”ל אמרו, כי הארבעה היו אחראים לפיגועים בשנת 2000-2001”, אך לא מייחסים לשחאדה אחריות לפיגוע בירושלים, כפי שעשו מקורות פלשתינאיים. כל זה עמד בעינו כמעט יממה – עד ששר הביטחון נדרש ליחצ”ן את עצמו בעצרת בהר הרצל לזכר חללי צה”ל, שמקום קבורתם לא נודע.

כוח ימ”ם חיסל בבית-לחם ביום רביעי את מוחמד שחאדה, האחראי לטבח ב”מרכז הרב” ושלושה מחבר מרעיו. “בצה”ל אמרו, כי הארבעה היו אחראים לפיגועים בשנת 2000-2001”, אך לא מייחסים לשחאדה אחריות לפיגוע בירושלים, כפי שעשו מקורות פלשתינאיים.

“בבית-לחם, הוכחנו שוב, שישראל תמשיך לרדוף ולפגוע בכל מרצח שדם יהודים על ידיו”, אמר שר הביטחון בהר הרצל. קול ישראל מסר, כי לדברי השר, זו חובתנו לנרצחים והאחריות המוטלת על הממשלה לדאוג לביטחון אזרחיה. זהו, ועכשיו יוכל השר לשוב לשגרת בטלנותו.
 

כיוון שבמקרים הללו אני נוטה להאמין למקורות הפלשתינאיים, זו נראית כנקמה מאוחרת, שספק אם תוכל לשקם מעט את כוח הרתעתנו, שממשלת הכישלונרים המושחתים של אהוד&אהוד דואגת למסמסו. וכפי שנאמר – מעט מדי, מאוחר מדי ומגמגם מדי. והרי זה המעט שבמעט, שניתן לעשות, כדי להסתיר את העסקה, המתרקמת עם חמא”ס על חשבון ביטחון מדינת ישראל ותושבי הדרום.

אם מותר למדינה לנקום את דם בניה, שהפקירה לכל מחבל ולכל פורע – גם בתוך ה”קו הירוק” – מדוע יצא הקצף על “דיבורים במסדרונות הישיבה” באותו הנושא. ממתי אסור לאזרחים לחשוב, להרהר ואפילו לחלום?

נקמה היא רגש אנושי טבעי ודי ראוי במקרה נורא שכזה. גם מבחינה דתית, אינה פסולה. “נקמה אינה פסולה, היא אחד משיקולי הדין בכל מערכת משפט” – קבע בית-הדין הקבוע של הסנהדרין – “בהעדר משפט הרי אז נקמה הינה מיסודות הצדק ומשתמעת מכבוד האדם וחירותו; אין משפט שאינו מחויב בנקמה. גדולה נקמה שניתנה בין שני שמות שנאמר, ‘אל נקמות ה’ אל נקמות הופיע’.

“ככל שכוחות הביטחון אינם עושים משפט ושפטים באויבינו הם מטילים את חובת הנקמה על זולתם. באותה מידה בה ממשלה במדינת היהודים אינה פועלת כממשלה יהודית אלא כממשלה מתנכרת באותו שיעור בדיוק היא מטילה את  האחריות לשלום היהודים על יהודים”.

לו חששו הערבים מנקמה – המצב בארץ היה משתנה. אלא שכיום המשוואה אומרת, שמותר להכות ביהודים – להורגם, לפוצעם, לזרוק על מכוניותיהם אבנים, לחבל ברכושם ובשדותיהם, ולגנוב באין-מפריע את רכושם ואת יבוליהם – כמו אז, בימי “המאורעות”, לפני שבעים-שמונים שנה, כשהפורעים הסתערו על אבותינו (כאן, בארץ-ישראל, ולא בגולה), וקראו, “הממשלה עִמנו!”

למאמר המקורי