הקדמה

יש כמה סוגים של צל”שים. הכי נחשב, ניקרא “עיטור הגבורה” (אביגדור קהלני). השני הכי נחשב, נקרא “עיטור העוז”, הבא אחריו נקרא “עיטור המופת”, ואח”כ “צל”ש רמטכ”ל”, “צל”ש אלוף” וצל”ש מפקד האוגדה.

סיפורי גבורה מגיעים לשולחנה של וועדה, וזו יושבת על המדוכה, ומקטלגת את מעשה הגבורה לפי “משקלם”. זה חשוב. מדובר ביותר מאשר תודה לגיבורים. צל”ש הוא סיפור מצופף שורות. מכונן. מחנכים עליו בני נוער. מעשי גבורה מציתים את דמיונם של צעירים. הפנמת הסיפורים, כמוה כתוספת אומץ לב ללוחמים הבאים. במדינה הנתונה לסכנה קיומית תהילת “המצולשים” הייתה צריכה להיות שיא השיאים.

אלא שלמסר כזה יש ריח של ספרטה, והאתונאים שלנו מפיצים את סלידתם האוטומטית ממה שהם מכנים “מיליטריזם”. מבחינתם, חשיבה כוחנית ראויה לבוז. ככה מפיצים ומשווקים רפיון. בהתנשאות. אנחנו נקונן על החלשת ה”פטריוטיזם”, והם ילגלגו בנוסח: “הפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל”.

…

צרכני התקשורת נתבשרו אתמול, שהרמטכ”ל חתם על מאה ארבעים ושתיים תעודות צל”ש. זאת הייתה הזדמנות לחזור לימים, שהחיילים הצעירים יצאו להגן בגופם על הטעות שעשו אותם אזרחים שהצביעו לקדימה, והושיבו על כורסת ראש הממשלה, אבא של שני משתמטים.זה אותו איש, שהבטיח לנו בטרם נבחר, שאם ייבחר- “יהיה כיף לחיות בארץ הזאת”. וכדי לשכנע אותנו שהוא מתכוון ברצינות, מיד לאחר שנבחר, הפקיד את ביטחוננו, בידיים המסוקסות של האיש והשפם.

נחזור לצלשים. בעידן של מבול אינפורמציה, אנחנו עוברים על הידיעות ברפרוף. אין זמן להעמיק. מבט שטחי, הופך את הידיעה על הצלשים, לעוד ידיעה. ולא היא. אם מסירים את האבק מהערכים עליהם גדלנו, הדבר הראשון שאנחנו חושבים עליו, זה שבזכות האנשים האלה, והחברים שלהם – אלה שאיתנו, ואלה שלא – אנחנו כאן!

אני מודה: התודה שאני חש כלפי חיילי צה”ל- אין ענקית ממנה. במיוחד אלה המכונים בעגה “מורעלים”. אחרי שלמדתי מהתקשורת שיש כל מיני סוגי צלשים, גיליתי, שהוועדה לא מצאה אף לא אחד מגיבורנו, ראוי לעיטור הגבורה. בשניות הראשונות, חשבתי- טעות! אח”כ הבנתי שלא. מכאן המסקנה: שחברי הוועדה הגיעו להחלטה, שגבורתו של רועי קליין ז”ל, משקלה לא מגיע כדי מתן העיטור.

תחושה המורכבת מאכזבה, זעם, ותמיהה הציפה אותי. אנחנו יודעים שגבורה מכילה אומץ לב, תושייה, דבקות במטרה, מנהיגות ברמה חריגה, מסירות אין קץ, ועוד כהנה וכהנה תכונות שהחירום והסכנה חושפים.

הסיפור של רועי קליין ז”ל היה יוצא דופן. על כל התכונות שמניתי, רועי הקדוש, גילה הקרבה. הוא זינק על רימון, וספח לגופו את כל הרסיסים. במילים פשוטות: הוא הקריב את חייו, כדי להציל את חבריו. מה יכול להיות יותר עילאי מזה?

אם הוועדה לא מצאה את גבורתו של רועי קליין, כמספיקה לעיטור הגבורה, אף אחד כבר לא יזכה בזה לעולם. ולפני שוועדה אחרת תיכשל בעתיד, ותעניק את עיטור הגבורה למישהו אחר- עדיף לבטל את העיטור הזה. אם לרועי קליין ז”ל לא מגיע, לאף אחד, לעולם! – לא יגיע. מפני שרועי קליין, הוא שיא השיאים…

…לא מאוחר לתקן!