קומץ קוראיי הנאמנים ובני משפחתי סובלים מרה מנטייתי המוזרה לעסוק בצל”שים ובעיטורים, שלא/מעניק צה”ל ללוחמיו. לפני יותר משנה, עתרתי עם חבריי ל”פורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה” לבג”ץ, כדי שארכיון צה”ל יחשוף בפנינו את תיקי ועדת העיטורים אחרי מלחמת יום הכיפורים.

 

זכינו בעתירה, וארכיון צה”ל הגיש לעיוננו מדגם מביש של תיקים ריקים ושל תיקים, המכילים תרשומות משימות מדיונים לא-רלוונטיים. ככה לא מוקירים גיבורים … או שמא המעוטרים לא היו גיבורים, אלא צאצאיו של הברון מינכהאוזן.

 

אחר העתירה פגש אותי ל’ – בחור אמיץ עם קבלות – ו”שטף” אותי מכף רגלי (47) ועד ראשי (183 ס”מ) על מה שאמרתי בראיון לעיתונות בעניין הצל”שים. לל’ יש עיטור, שקיבל בדין. לכן, כאבו לי דבריו.

 

“ראה” – אמרתי – “נניח, שיאספו את כל מקבלי הצל”שים לאצטדיון אחד, ויתברר לך, שמרבית מי שנמצאים שם – לידך, מאחוריך ומלפניך – קיבלו את עיטורם במצג-שווא …”

 

ל’ זעף, ונפרדנו בכעס. בערב הוא צלצל, ואמר, שהשתכנע. תמיד ידעתי, שיש בל’ משהו מיוחד.

 

נזכרתי בל’ כשסא”ל (מיל’) אבי ליאור – עמיתי לעתירה – סיפר לי, שרב-אלוף גבי אשכנזי, הרמטכ”ל, החליט לעכב את מתן העיטורים ללוחמים במלחמת לבנון 2. מאז המלחמה מסתובבים במרחב הציבורי שלנו סיפורי גבורה, שחלקם נשמעים כמו “אגדות עירוניות”. בורסת השמועות מספרת על עשרות (אם לא מאות) עיטורים, שיקבלו הלוחמים.

 

חלפה שנה … וטרם הוענקו העיטורים. פליקס פריש סיפר ביום ראשון (אחד ביולי 2007) במהדורה המודפסת של “מעריב”, שהפעם לחץ על המעצור רא”ל אשכנזי עצמו.

 

“כנראה, הצלחנו” – אמרתי לאבי ליאור – “העתירה השפיעה, מוקדם מכפי שצפינו”.

 

המקורות של פריש סיפר, כי יש הרבה השגות על המומלצים לעיטורים, ועקב כך נעצר התהליך, ולא נקבע תאריך לקיומו. למיטב הערכתי, הבין אשכנזי, כי הפעם לא יוכלו לספר מעשיות, ומשהו השתנה. פרצנו את הנתיב, שבו יילכו בזמן אמיתי כל מי שסבורים, שהצבא ממשיך לזייף סיפורי מעשיות, ולעטר אנשים על לא כל עוול בכפיהם.

 

הרשו לי להיות שבע-רצון לרגע … גם לסוס קרבות וכתבן בלתי-נלאה כמותי מגיע רגע אחד של נחת לפני יום הולדתו. אני מבטיח לא לשקוט על השמרים, ולא לנוח על זרי הדפנה העבשים.

 

לרמטכ”ל, לאלופים ולכל – אנחנו עוקבים אחרי הנעשה, ובודקים הכל בשבע (ואולי יותר) עיניים. פה ושם הצלחתם לעקוף את המשוכה, שהצבנו, אך לא לעולם חוסן. תרבות הבלוף, אני מקווה, קועקעה, או למצער יסודותיה נסדקו.

 

זרקו אבן למרקוליוס

 

הידיעה של פריש התפרסמה ב”מעריב” יומיים אחרי ש”במחנה” פרסם שוב את כזביו של עבריין המין המדופלם איציק מרדכי. אחרי שהרשעתו אושרה בכל ערכאה משפטית במדינה, ממשיך מרדכי לכזב על קרב כביכול, שניהל בראש גדודו בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. הבטתי ב”במחנה”, וזכרתי (שירתי שם פעם, וכתבתי לא-מעט בו), שהוא חלק ממערכת החינוך של צה”ל. אכן, אין עיתוי מתאים מזה לזמר שירי הלל לעבריין מין (שבין קרבנותיו גם חיילות).

 

“הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה” קרם עור וגידים לאחר שמרדכי ואנשיו הפעילו לחץ על ערוץ 2, כדי למנוע את שידור סרט “החווה הסינית – ראשומון” של ניר טויב על קרבות גדוד 890 במלחמת יום הכיפורים. הלחץ של מרדכי ושל חבריו עבד כמה שבועות, והסרט הוקרן לבסוף, וחשף את מרדכי בקלונו. אין ספק, גם יוקרת צה”ל נפגעה כשהתברר, שיש פרכות רציניות בסיפורי מרדכי על מעשיו בקרב – כיוון שהצבא העניק למג”ד הכושל את עיטור העוז.

 

“מרקוליוס”, הוא השיבוש התלמודי של מרקורי, אל הדרכים הרומאי. את מרקורי עבדו עוברי-האורח ברומא ובפרובינציות שלה בהשלכת אבנים על מצבותיו הקטנות, שהוקמו בצדי הדרכים. כך, יהודים, שחלפו על פני מצבות מרקורי, זרקו עליהן אבן לביטוי של בוז; ולמעשה, עבדו את האל הרומאי.

 

כך נוצר הפתגם התלמודי, “לזרוק אבן למרקוליוס” – כלומר, להשיג בתום-לב ההפך מכוונתך.

 

אנשי מרדכי זרקו אבן למרקוליוס. מתוך רצונם הבלתי טהור למנוע מהציבור לדעת את האמת על מחדליהם בקרבות, הם יצרו עניין ציבורי נרחב בסרטו של טויב, שמתאר את מעשיהם ללא כחל וללא שרק. בעקבות זאת, נוצר “הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה”, שהיה חוד החנית במאבק למען תחקיר מערכת הצליחה “אבירי-לב” במלחמת יום הכיפורים.

 

הבדיקה הצבאית טרם הסתיימה

 

לא נכחתי בפגישת עמיתיי לפורום עם אל”ם (מיל’) ד”ר שאול שי – אז ראש המחלקה להיסטוריה בצה”ל – ביולי 2004. ד”ר שי הבהיר לאנשי הפורום ולמשתתפים בשיחה, כי צה”ל טרם חקר את הקרב בחווה הסינית, ויעשה זאת רק בשנת העבודה 2005. למיטב ידיעתי, החוקר (רס”ן מיל’ ד”ר ישראל בן-דוד) טרם השלים את מחקרו עד עצם היום הזה.

 

כלומר, מערכי מורשת הקרב של מפקדת קצין החינוך והנוער הראשי וגם דיוני ועדת העיטורים מבוססים על שמועות, על רכילות ועל עובדות, שלא נבדקו ולא אוששו.

 

החלק המופרך ביותר בעיטורים ובמערכי השיעור הללו הנו שיוכם לחווה הסינית. גדוד 890 לא התקרב לחווה הסינית, אלא רק כפי שהתיר לו אותו הכוח מגדוד החי”ר המצרי; ולא הגיע אליה אלא בסיורי מורשת קרב לאחר המלחמה. בסיורים הללו כבר טווה סא”ל מרדכי את סיפור התרמית על לחימת אנשיו וחילוצם. הגדוד, החטיבה, האוגדה, הפיקוד וצה”ל לא חקרו מה היה בקרב הזה, איך ולמה נפלו בו כל כך הרבה חיילים, שלמשפחות חלק מהם לא נודעו עד היום נסיבות נפילתם. לכן, מפקדי 890 במלחמת יום הכיפורים עושים עד היום כמיטב יכולתם למנוע פרסום כל גרסה, שתפריך את סיפוריהם הכוזבים.

 

גם כשישלים ד”ר בן-דור את עבודתו תיוותר מלאכה קשה ביותר של עריכת המחקר ושל אימות ממצאיו. ובל נשכח – בעבודה שקדנית ורבת-שנים, הצליח הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה להפריך את רוב סיפורי המעשה, הכתובים בתעודות העיטורים והצל”שים הללו (וגם בעיטורים אחרים). כך, הממצאים עלולים לקבוע, כי עשרות קצינים בכירים (בשנת 1973 וגם מי שקודמו לתפקידים בכירים בצבא – גם אלופים – אחר כך) סיפרו מעשיות, וקיבלו על כך עיטורים.

 

לא הייתי רוצה להיות במקומו של מי שיצטרף להחליט לאשר מחקר כזה. תיבת פנדורה היא דבר תמים לעומתו.

למה הם מכזבים?

 

גדוד 890 היה הכוח היחיד, שעמד לרשותה של מפקדת חטיבה 35 במלחמת יום הכיפורים. גדוד 890 וחטיבה 35 נועדו למבצע “אור ירוק” במרחב שלמה (מרש”ל). הם וכוחות אחרים של החטיבה התכוננו למבצע במרש”ל – עד שהגדוד נקרא לתגבר את אוגדה 162 במערכת הצליחה “אבירי-לב”. הגדוד עלה צפונה בטיסה, והוסע ל”עכביש” 55, כדי לקבל שם את הפקודה לצאת לקרב.

 

גדוד 890 הפריש פלוגה לכוח בפיקודו של שמואל ארד (לימים אלוף; נפטר בינתיים), שצירפו אליו כוח צוערים מבית-הספר לקצינים. “כוח שמואליק” פעל תחת פיקוד חטיבת טנקים 14 של אמנון רשף מאוגדה 143 בשתי גדות הסואץ.

 

גדוד 890 יצא לקרב יממה אחרי שחטיבה 14 כבשה את בנייני החווה הסינית (“אמיר”, במפת הקוד) ואת סביבותיתם. בינו לבין חטיבה 14 הפריד כוח מדיוויזיה 16 המצרית. הכוח הזה היה משמר קדמי של אחד מגדודי החטיבה המצרית, שישבה מאחור. כלומר, כוח-משנה של גדוד חי”ר מצרי עצר את התקדמות גדוד הצנחנים המפואר של צה”ל – אבי גדודי הצנחנים הישראליים. מרגע ההיתקלות ב”טרטור” 42 – איבד גדוד 890 עשרת הרוגים ועשרות פצועים, ואיבד למעשה את כושר לחימתו. הגדוד לא עשה דבר, ואפילו לא חילץ את עצמו. חילוצם נעשה, בעיקר, על-ידי לוחמי מילואים מפלוגת הסיור “במבה” של חטיבת טנקים 460 של סרן מיל’ שלמה גורן.

 

קצה השפיץ של חוד החנית שלנו לא היה יכול לספוג את העלבון; בתולדות חטיבת הצנחנים לא היה ביזיון כזה. מה עוד שהגדודים האחרים של חטיבת הצנחנים (כולל כוח שמואליק, שהוא עצם עצמותיו של הגדוד 890) הוכיחו יכולת גבוהה בקרבות משמעותיים ביותר בגולן ובסיני.

 

לפיכך, המציא לעצמו מג”ד 890, שהכזיב בקרב, סיפורי כזב של עלילות גבורה וסיפורי קרב בדיוניים, שחיפו על המציאות העגומה. המעשיות והבדיונות זיכו את אנשי הגדוד בשנים-עשר עיטורים (שלושה עיטורי עוז, חמישה עיטורי מופת, שלושה צל”שים מהרמטכ”ל וצל”ש אלוף) – כמות מדהימה ביחס לחלקו השולי מאוד של הגדוד במלחמה בכלל ובמערכת הצליחה בפרט.

 

להשוואה – לכוח שמואליק (המבוסס על פלוגה ו’ מגדוד 890) ניתן רק עיטור אחד, ולגדוד 202 לגדוד הנח”ל המוצנח 50 ולפלוגת הסיור החטיבתית לא ניתנו צל”שים כלל.

 

כדי להעצים את החרפה – בצעד נדיר של אחוות לוחמים, מפקדי גדוד 890 דאז העלימו מהסיפור את כל הכוחות, שלחמו בגזרה, כולל כוח שמואליק והכוחות, שחילצו אותם מ”טרטור” 42: גדוד טנקים 100 של אהוד ברק, חטיבה 14 וכוחות חרמ”ש מחטיבת טנקים (מיל’) 217 של נתקה ניר ומחטיבת טנקים (מיל’) 600.

 

לא אלאה אתכם כעת בפירוט. הפרטים עומדים לצוף שוב בעקבות דברי התרמית של מרדכי ב”במחנה”. למעוניינים – רוב מאמריי על סיפורי הבדיות של מרדכי מ”טרטור” 42 מופיעים באתר הזה; ואם לא תמצאו משהו – חפשוהו ב”גוגל”.

 

אני ממתין בסבלנות דרוכה לראות כיצד יפעלו “במחנה” ומפקדת קצין החינוך והנוער הראשי, כדי למחות את חרפתם המקצועית והחינוכית. הייתי לוחם בחרמ”ש. מי שרץ קילומטרים בעקבות טנקים, זחל”מים ונגמ”שים מפתח עור עבה במיוחד וסבלנות – כמו בדואי והרבה יותר מפיל.

 

לכן, אשנה על מה שאמרתי לכל עמיתיי ולמוקירי זכרי, “צפו פגיעה!”

 

לכתבה המקורית המלאה