כשבעל תפקיד בכיר מדבר בפומבי, אני מנסה לקרוא מבעד למלותיו את השכלתו, את הבנתו המקצועית ואת יכולתו. לכן, לא הופתעתי לשמוע את דברי הרמטכ”ל ב”כנס הרצליה” 2011 ואת בין השטין. דבריו הוכיחו, כי בדרגתו, במעמדו ובשנות ניסיונו, על סף סיום תפקידו הבכיר, לא הצליח רב-אלוף גבי אשכנזי להבין את אורחות ההוויה הצבאית-ביטחונית.

לית מאן דפליג, שהאירועים במצרים הפתיעו את מקבלי ההחלטות בישראל ואת יועציהם. אך שימו לב לסתירה הלוגית בדברי אשכנזי – כפי שהעבירם אתר דובר צה”ל –

מצד אחד: “לטענת רא”ל אשכנזי, גופי המודיעין אמנם הופתעו מההפיכה העממית במצרים …”, ומצד שני, “אך אין מדובר בעובדה חריגה”. לפיכך, אתמה – אם זו אינה חריגה מהנורמה, למה הופתענו?!

מסביר הרמטכ”ל (גנרל של שלושה כוכבים – במונחים של הגויים): “‘לשום מערכת מודיעין אין כדור בדולח’, אמר רא”ל אשכנזי, אשר ציין כי לאגף המודיעין לא הייתה הערכה טובה יותר מזו של הצבא המצרי. ‘בעת ההפיכה עשה הרמטכ”ל המצרי את דרכו מוושינגטון לקאהיר. גם הוא לא ידע שזה קורה. האופי והמרכיבים של המשטרים סביבנו, העובדה שהעם מבסס את הפעילות שלו ברשתות החברתיות, משנות את תמונת המצב”, הוסיף הרמטכ”ל'”.

כלומר, בהבנתו (והוא היה גם מנכ”ל משרד הביטחון בעברו), מנסה אשכנזי לרבע את המעגל, ולהגיד, “כך עושות כולן …”. ובכאחראי למערכת הצבאית, שצריכה גם, בעוונותינו, לספק הערכת-מצב לאומית לקברניטים, הוא מצדיק את כישלונה (הנוסף בסדרה ארוכה!) בכך, שגם אחרים כשלו. אלה תירוצים של חניך בפנימייה צבאית, לכל היותר, ולא דברים של גנרל. “אכלו לי … שתו לי …” – בנוסח הגרוע ביותר. או, שמא, אשכנזי מתכונן כבר לפרק ב’, הפוליטי, של חייו.

אם כך, מדוע אנחנו משקיעים בחטיבת מחקר כל כך מפוטמת, שאינה יכולה לקרוא את העומד על סף דלתנו?! ובעיקר מטרידה אותי השאלה הטראגית – האם זה בלתי-נמנע? או שמא צודק ידידי הטוב, שטוען, כי המודיעין יודע היטב רק את מה שנכתב אתמול בכותרות העיתונים.

כידוע, מנעוריי ועד הנה – כחמישים שנה – אנחנו מופתעים השכם והערב – בכל צומת אפשרי, גדול או קטן. אם נקרא את הערכות אמ”ן, הרי בשנות השישים לא חפצו הסובייטים במלחמה במזרח התיכון, וגם לא רצו את מלחמת ההתשה ואת מלחמת יום הכיפורים. אם זה היה תלוי באותם המעריכים המדופלמים, בשנת 1967, צבא מצרים לא יכול לעזוב את משימותיו במלחמת האזרחים בתימן; והמצרים והסורים לא יעזו להתקיף, לבד או יחד, אותנו עד 1975. ואני יכול לשזור עוד הפתעות כאלו כהנה וכהנה.

דברי אשכנזי מטילים אותי אחורה לימים אחרים בעברי, כשעבדתי עם יואל בן-פורת הבלתי-נשכח על ספרו, נעילה (הוצאת עידנים וידיעות אחרונות, 1991). באחד הקטעים החזקים ביותר בעבודתנו המשותפת, הראה לי בן-פורת, שפיקד במלחמת יום הכיפורים ולפניה על מה שנקרא עתה, “יחידה 8200”, את דברי ח”כ יצחק רבין בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת, ובה טען, שאגף המודיעין (אמ”ן) הטעה את קברניטי המדינה בכל צומת החלטה, כי זו דרכו.

יואלקה נותר המום וכואב מאז הכישלון הנורא של אמ”ן, שהיה לו חלק בו, בתשרי ה’תשל”ד, ולא נרפא מכאבו הנורא עד יום מותו. ספרו מספר את סיפור חייו, וחשיבותו הרבה גם בגלל ההתרעות המעשיות והתיאורטיות, שכלל בו בן-פורת, המשקפות את הגותו. וזאת לזכור, באותה העת עבד בירכתי בית-הספר הצבאי למודיעין (בה”ד 15) על אופוס חייו – ניתוח ההפתעה במלחמת יום הכיפורים והפקת לקחים ממנה. רסיסים ותובנות ממנו זרמו לנעילה.

בצדק שיבח אשכנזי בנאומו ב”כנס הרצליה” את סיוע המודיעין ליצירת בנק המטרות של צה”ל. אך זו טובה רק למלחמתנו בטרור.

הרמטכ”ל ציין “גם את כוחו ויעילותו של מערך המודיעין, אשר נמצא במערכה רציפה בכל מקום ובכל זמן …  אך כל ההשפעה המרשימה הזו לא תהיה אפקטיווית אם מתחת לחימושים הללו לא יהיו מטרות בעלות ערך צבאי גבוה ולכן הציווי של המודיעין, ואמ”ן עשה בכך שינוי גדול מאוד”.

והוא צודק, אך ההישג הזה אינו מכסה על הכישלון בחיזוי התהליכים במצרים – דווקא משום הערך הגבוה של “השלום עם מצרים” בהערכתו האסטרטגית, שהרי הכל יודעים היטב איפה מונח אשכנזי על הלוח הפוליטי בישראל.

הנדסת ערביות

בן-פורת סבר, כי אסור, שמעריך מודיעין בתחום הערבי לא יידע ערבית, ולא יהיה לו מושג על תרבות האסלאם. הוא עצמו שלט בערבית, ולמד מזרחנות באוניברסיטה העברית בימיה הטובים, עוד בגבעת-רם. ממנו שמעתי בראשונה, שכמעט כל ראשי אמ”ן לא ידעו ערבית, וכמותם – מרבית המעריכים במחלקת (כיום חטיבת) המחקר באמ”ן. ועקרונית, דבר לא השתנה.

נכון, איננו מבינים הכל, ואיננו יכולים לדרוש מצעירים, שרק סיימו את התיכון, וממפקדיהם להבין את ממחשבותיהם של מנהיגים ערביים, בוגרים, משכילים ומנוסים מהם. זו בעיה מבנית – כמו העדר הוראת השפה הערבית בבתי-הספר הממלכתיים שלנו. אי-ידיעת ערבית משטח את העברית של הרחוב היהודי – כפי שטוען עמוס גורן, הסבור, “לו היינו מנצלים את אוצר התרבותי הגדול של העולים מן המזרח להוראת הערבית, היינו נעשים למדינה הלא מוסלמית היחידה שתושביה יודעים ערבית, מתקרבים בכך לשכנינו מבחינה תרבותית, מפחיתים את הניכור ומגדילים את כבודנו בעיניהם”.

ולא הייתי מעלה את דברי גורן, אלמלא שמעתי במסדרונות “כנס הרצליה” כמה דוברי ערבית, ומעטים מדי מהם היו יהודים. כמה ממנהיגינו יכולים לשוחח ולהתראיין בטלוויזיה ערבית בערבית, ולהעביר לדוברי ערבית, רוב שכנינו-אויבינו) את מסריהם?!

ומה קורא מעריך המודיעין באמ”ן?

כנראה, ניירות מתורגמים כתובים בעברית שבורה ורצוצה (תולדת החינוך הלקוי במערכת החינוך הישראלית), שאין לה כל קשר למקורות הרוחניים של הערבים. ועל סמך הניירות הללו (“נרות”, בסלנג המודיעיני) נעשית הערכת המודיעינית, ורוקחים לנו את ההפתעות חדשות לבקרים – כפי שציין רבין בכנסת. לכן, לא נחרד אותו המעריך כשקרא באוקטובר 1973, שניתנה פקודה להאכיל בכוח את חיילי צבא מצרים בתרגיל “תחריר 41”, שהיה בצום רמדאן.

לדברי גורן, הצטרף צבי גבאי – איש יקר, שהכרתי לפני שנים, לאחר שאמו טיפלה במסירות רבה בבכורי – שהיה מבכירי משרד החוץ ושגרירנו בקאהיר. גבאי כתב באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (JCPA): “כיום האינטלקטואלים הערביים מעזים לבטא את דעתם לגבי  הצורך בשינויים, פוליטיים חברתיים וכלכליים. בעידן האינטרנט, טוויטר ופייסבוק דבריהם מקבלים תפוצה רבה, והציבור, במיוחד הצעירים, סופג את דברי הביקורת וממתין לשעת כושר כדי להביע את זעמו. כיום רשתות הקשר עמוסות, בדברי ביקורת ומחאה של  האינטלקטואלים הערביים. אך כדי לעקוב אחר התבטאויות אלה, צריך לדעת ערבית, כדי לקרוא את דברי האינטלקטואלים בשפתם המקורית בערבית, במיוחד את שירתם. שכן השירה הערבית היא הביטוי האותנטי להבנת נפשם, רגשותיהם ומאוויים האישיים והלאומיים של הערבים. זכורה אמרתו של האינטלקטואל המצרי ד”ר חוסיין פאוזי, שאמר: ‘אילו קרא המודיעין הישראלי את השירה, שנכתבה במצרים אחרי 67 – היה יודע שמלחמת אוקטובר 73 הייתה בלתי נמנעת’.

“כל עוד גורמי ההערכה בארגוני המודיעין מתעלמים מהצורך ללמוד ערבית ולעקוב אחר כתיבתם של האינטלקטואלים הערביים, צפויות הפתעות כמו ‘רעידת האדמה’ הנוכחית במזרח התיכון”.

ואחזור למקורותיי, כתלמיד נאמן של יואלקה:

יואל בן-פורת רצה, שכל מעריך באמ”ן מדרגת רס”ן ומעלה יהיה “מהנדס לערביות ולאסלאם בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת להטיל על מי שאינו מהנדס לאווירנאוטיקה מוסמך לתכנן את כנף הלביא” (עמוד 165).

ועוד:

“מאז 1984 חקרתי, מצאתי, חשפתי, וייתכן שגיליתי דברים מדהימים … את מחצית המחקר השלמתי במדים … והמשכתי לחקור עד ל-1987 בהתנדבות” – כתב יואל בן-פורת בנעילת פרק זיכרונותיו בנעילה [עמוד 142].

בהומור עצמי ובראייה כואבת ומפוכחת, חותם בן-פורת: “לקחים לא יצאו מזה … אך לפחות יהיה ספר לימוד, שעליו – אני מקווה – יתחנכו דורות חדשים של אנשי מודיעין לבל יחזרו על שגיאות רבותיהם מהמחדל. לו יהי.

“אם יושג מלימוד קורות אמ”ן … יתפתחו אנשים, שיעריכו טוב יותר ויבינו טוב יותר את מה שניתן לעשות ואת מה שנבצר – ותימנע הפתעה נוספת לישראל, אזי אוכל לומר לעצמי, כי באתי על שכרי, ומקצת מן המעוות של יום הכיפורים תוקן. ימים יגידו”.