אילו דרש החמאס מאיתנו לשחרר 5,000 אסירים תמורת גלעד שליט, ולבסוף היינו סוגרים איתו על 451, היינו רואים זאת כ”הישג דיפלומטי” וכהוכחה לתבונה המדינית ולכושר המיקוח שלנו.

אבל עם חטיפתו של גלעד, כאשר החמאס דרש את שחרורם של כמה עשרות נשים וקטינים תמורת גלעד, אמרנו כי אם ניתן לו את כל מבוקשו, זה יהיה “כשל איסטרטגי”, ר”ל, כי זה “מרגיל אותם” לכך שהם מקבלים את כל מבוקשם, ובפעם הבאה הם “יעלו את המחיר”.

אז אהוד אולמרט, ראש ממשלתנו נפוח-האגו, הכריז כי “לא ננהל משא ומתן עם טרוריסטים” – והשאר היסטוריה.

כאשר אהוד אולמרט השמיע את דברי-הרהב האלה הוא דיבר כראש הממשלה החוקי של ישראל, וממילא הוא דיבר בשם כוווווולנו. הוא דיבר בשם כולנו גם משום שכולנו שתקנו אז. לא אמרנו לו אל תתגרה בחמאס, כי הם יעלו את המחיר. לא הפגנו נגד השחצנות שלו, ולא הזהרנו אותו כי תוך שנתיים הוא יירד על הברכיים – גם כן בשם כולנו – והחמאס יגיד לו נא-באוזן, ויאיים “לסגור את תיק שליט”.

כאז כן עתה לא בטחון המדינה עמד בראש מעייניו של אהוד אולמרט, אלא האגו שלו. שנתיים אחרי שהוא הכריז כי “לא ננהל מו”מ עם טרוריסטים” הוא הבטיח “לא אירתע מהמחירים הכואבים בעיסקה המתגבשת לשחרור גלעד שליט”, אבל הוא נרתע באמצע הדרך. הוא מוכן לתת 320 האסירים במקום 450 האסירים שהחמאס דורש.

אם החמאס היה דורש 1000 אסירים, אולמרט היה נותן 800, כולל כל אותם ה-450 שהיום יש לו ק”ן טעמים שלא לשחררם, העיקר – כמו כל סוחר-סוסים יהודי – הוא להראות כי הוא יודע להתמקח על המחיר.

אבל הסוחר הממולח הזה נכשל גם אז, גם עתה, כי את הסחורה הוא לא סיפק.

אהוד אולמרט, כאז כן עתה, לא נלחם על בטחון המדינה, אלא על האגו שלה, אבל דבר אחד הוא לא הביא בחשבון: שגם לחמאס יש מחוייבות ל”גלעד שליטים” שלו, שגם לחמאס יש משפחות אשר רוצות לראות את יקיריהם בבית, ושגם החמאס יודע פרק בהילכות סחר-סוסים.

ומעל לכל – שגם לחמאס יש אגו.

אבל גלעד שליט נשבע אמונים ויצא לקרב כדי להגן על בטחון המדינה, ולא על האגו שלה, ואין שום הצדקה שהוא ישלם עכשיו על גאוותה הפצועה של המדינה.

והוא ישלם, כי אם החמאס אומר שהוא יעלה את המחיר – הוא יעלה, כי יש לו בזה “ותק מוכח”, ואם מחר הוא ידרוש 2000 אסירים ואנחנו נסכים לתת רק 1500, אנחנו נמצא בדיוק באותו המצב. יש לנו “ותק מוכח” בזה.

והוא ישלם את המחיר הטוטאלי אם החמאס “יסגור” את “תיק שליט”, יש לו ותק מוכח בזה, ואם לא לו – לשותפיו ומורי-דרכו.

אני לא רוצה לומר כמה אסירים צריך לשחרר, כי אין לי המידע שיש לממשלה, כולל גם המידע על נכונותו של הצד השני להתגמש, אבל אני בחרתי בממשלה כדי שהיא תצליח. אבל בינתיים הממשלה שלי הולכת מדחי אל דחי – וגלעד הולך ומתרחק.

ממשלת אולמרט מפרפרת את פרפורי-הגסיסה שלה, ותשוקתה לתת לנו, כמתנת-פרידה, את גלעד שליט בחיק משפחתו – תשוקתה זו נכזבה, ככל הנראה, ומה שהיא מורישה לבאה אחריה – ככל הנראה ממשלת נתניהו-ליברמן – הוא מצב בו כמה שנהיה מוכנים לתת לחמאס תמורת גלעד – החמאס ידרוש יותר.

כי גם לחמאס יש גלעד-שליטים, ויש לו משפחות – וגם לו יש אגו.

אז אופציית-המו”מ לשחרורו של גלעד כנראה נסגרה לעולמים, הן משום “מורשת אולמרט”, הן משום שהציפיות מהצמד נתניהו-ליברמן ושות’ הן פחותות בהרבה בכל הנוגע להידברות עם האוייב, והן משום שהאופציה המבצעית מתאימה יותר לעמדותיהם המוצהרות.

וזה גם מה שצפיתי במאמר הקודם.

שחרורו של גלעד שליט בפעולה מבצעית הוא האופציה היחידה שנותרה לנו להגן על האגו הלאומי. אופציית-האגו הזאת עלולה לגבות מאיתנו מחיר כבד בחיי אדם, והיא עשוייה גם לנחול כשלון מחפיר גם במבחן-התוצאה, אבל כאשר יוצאים לחלץ חייל שבוי, פצוע ואפילו הרוג, לא עושים חשבונות כאלה.

________________

על פרשת גלעד שליט: מה הלאה?

קללת מאסרי-העולם ה”מצטברים”

על שחרור אסירים במסגרת הסדרים מדיניים – סדרת מאמרים

עתירה לבג”ץ נגד השימוש בחנינה ה”נשיאותית” למטרת מדיניות