השתמשתי ב”ציונות” ובאתוס הפלמ”ח, שיהיה… במקום ביהדות, כדי שהג’ינג’ית לא תברח מראש…

                               “עוד תטעי כרמים בהרי שמרון…” (ירמיהו, ל”א, ד’)

ב”ה            

  עמק דותן 

דליה רביקוביץ’    

 שם מכרו האחים את יוסף לעבדות

שם עלו במישור תמרות אש ועשן

ובתוך הקמה, התפרש לו הגדוד

בעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים

עמק חיטה לבנה כפשתן

וגדי וצבי בהדר גבורתם

הלא שוב ניפגש, בלי קרב ובלי אש

עוד נשובה אל עמק דותן

וכל פרח שדה, אז היה מלבלב

שם חלפו העבים הצחורות לאיטן

ובכרם ממול התחפר האויב

בעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים….

אז נפגע המשוריין ותאחז בו האש

ותשעת הפצועים נלכדו בביתן

שם נפלו גיבורים משריון וחרמש

בעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים…

והדרך עולה שוב להר הברכה

ואדום הוא הפרי המבשיל בבוסתן

מה שלוות הדרכים, מה יפה המנוחה

לעמק דותן

עמק תבואות וכרם זיתים…

                                                                    ירושלים, כ”א בחשון, התשס”א

                                                                      19 בנובמבר, 2000

שלום,     

נסענו לעשות את השבת בשומרון. כמאה מטרים לפני הכניסה לרבבה ראינו את קבוצת אורי אבנרי וכמה נגררים ערבים עולים על הכביש מכרם הזיתים הנושק לבתי רבבה. בראש צעד איש תיקשורת, נושא על שכמו, כמטול RPG , מצלמת טלוויזיה, ה”צעקה האחרונה” במסיק זיתים.

במאסף הזדנבה סבתא חביבה, פלמ”חאית גיזעית, כובע להגנה מפני נהשמש לראשה, על כתפה תלוי תיק ואולי מימיה, עייפה אך מרוצה; עשתה את היומית שלה נגד העם והארץ. זיתים לא ראינו, לא שק, לא שקית ואפילו לא חופן. מזה ימים רבים שהם צרים על רבבה, צופים באמהות המביאות את ילדיהן לפעוטונים ולגנים, ומצלמים. צופים כחיות טרף בבני אדם, היוצאים למלאכת יומם, ומתפללים לשטן, שיוציא את האנשים האלה מכליהם, כדי לספק לצלם סדרת תמונות של מתנחלים, המבצעים פרובוקציה נגד ערבים תמימים, העוסקים במסיק זיתים…

כדי שלא לתת לרשעים עילה לעלילה על תושבי רבבה, לא עצרתי ולא אמרתי: “יהודונים, בדרך כלל אני קוראת, שומעת ורואה אתכם בתיקשורת שלכם, והנה נזדמן לי לראות בוגדים, פנים אל פנים, בשעת מעשי החבלה שלהם, בזמן אמת”. אך, כאמור, התאפקתי. הלוא איפוק הוא צו השעה..

היתה שבת יפהפיה, שלוות שבת שרתה בישוב ועל כל הרי הטרשים סביב, ואני רותחת! ובמוצאי שבת, בטלויזיה, מופיע יצור בשם הירש גודמן, המשמיע את התעמולה הגבלסית של אלה שיצרו את ה”עם הפלשתינאי” ונתנו לו רובים ורשיון בלתי מוגבל להרוג יהודים, ואומר שבגלל תושבי נצרים נהרגים חיילים ואנחנו נאלצים להרוג ילדים.. אם יש גוד-מנים כאלה, מי צריך אנטישמים?

האמת היא, שאין זו הפעם הראשונה שאני רואה את הבוגדים בפעולה. את אחת משבתות טבת, תשנ”ה, עשינו בבית חג”י. נסענו באוטובוס בקו 440 לבאר שבע, דרך חברון. באותה עת התקיימה הפגנה אלימה של אנשי “שלום עכשו” נגד בניית אחת מגבעות אפרתה. הבוגדים היכו את חיילי צה”ל, חסמו את הכביש וטינפו את ההרים סביב בכרזות של הצ’מברליינים והקוויזלינגים לדורותיהם, לאמור: “שלום עכשו”. היינו תקועים בפקק בצומת גילה למעלה משעה וחצי. כבר חשבנו לשוב הביתה מחשש לחילול שבת. ואז קבלנו את האישור להמשיך. המתפרעים קראו לעברנו – “מתנחלים הביתה”.  והלוא הם שמנעו מהמוני המתנחלים באוטובוסים ובמכוניות פרטיות, בפקק, מלהגיע הביתה.

באוטובוס ישבו כמה תלמידי ישיבה תיכונית, שנסעו לשבת הביתה, והעירו לנו, המבוגרים, שאלה שבחוץ הם יהודים טועים ומסכנים, שצריך לאהוב אותם ולהתפלל עליהם שיחזרו בתשובה….

מן הכביש אספה אותנו מכונית של תושב בית חג”י, ששמשתה הקדמית היתה מנופצת, ושברי הזכוכית הטריים עדיין מונחים על המושב ליד הנהג. ואילו מארחנו, “חגג” באותו יום מלאת 18 שמשות שבורות ברכבו. עם הגיענו הדלקתי נרות שבת.

ושוב ראיתי אותם בחוה”מ פסח לפני כשנתיים, שלש. שוב היינו תקועים בגללם בפקק, כאשר השתוללו בצומת גוש עציון, במטרה למנוע מיהודים להגיע לחגיגות בחברון. לאחר שמשטרת ישראל הצליחה לחלץ סוף סוף את פקק ה”שלום” מצוואר הבקבוק בגוש עציון, הצלחנו לנוע ולהגיע לחברון לקראת סופה של ה שמחה.

בערב הראתה לנו הטלויזיה ילדה ג’ינג’ית, מנומשת וחמודה, שאמרה למצלמה: “הם (תושבי חברון) לא מייצגים אותי”. נכון, ילדה מסכנה. והיום בוודאי גדלת עוד קצת ואיתך גדלה השנאה לעם ולארץ, שבה הרעילו את נשמתך הורייך ומורייך, להבדיל מן האנשים, שאכן אינם מייצגים אתכם, המחנכים את ילדיהם לאהבת העם והארץ.

במקום שאת והסבתא תשבו ליד המדורה בחצר, והיא תספר לך על הציונות, על גבורי חניתה ונגבה, שעמדו מול פני המון מתפרעים ערבים, ועל הגבורים שבעתיים, בנצרים ובפסגות, העומדים מול פני מתפרעים יהודים וערבים, ותבטיח לך שסיפורי שיירות יחיעם ונבי-דניאל לא יחזרו, היא מתרוצצת על הגבעות, מבקשת להספיק, לפני שתיקרא לבית-דין של מעלה, לעשות עוד כמה מעשים טובים נגד הציונות ונגד שבי ציון, הנאלצים שוב לנוע בשיירות, מפחד הפורעים המקבלים עידוד מסבתא וחבריה.

יבוא יום והוא לא רחוק, בו יימאס להם, לערבים, לאבד את פרנסתם ולהיות בשר תותחים לחבורת פסיכופאתים יהודים, או לחילופין, יחליטו שלמדו מספיק ואינם צריכים עוד לכיוון ולהדרכה של אנשי שלום יהודים, ויעשו בהם שפטים.

אז יגיע תורנו. נוכיח לערבים שהם לא למדו דבר. נרביץ בהם פרק במורשת המכבים, עד כי לא יוכלו עוד לעמוד וגם לא לשבת לשולחן הדיונים. ואז נדבר אתם על רגל אחת; נציע להם שתי אפשרויות, או שיטלו את מטלטליהם ויסתלקו מארצנו מרצונם, או שהדבר ייעשה בדרך הקשה, בעזרתנו. אנו רוצים שלום בארצנו. כל עוד הם, בני דת הסייף, נמצאים כאן, לא יהיה שלום בארץ, על כן עליהם לשוב למולדתם, ויפה שעה אחת קודם!!!!

                      שמן שאנו קונים בבית הבד של אחיה, באיזור התעשיה בשילה