ב”ה         

 

                                                                                                                         חנה אייזנמן

                                                                                                                  ירושלים, ערה”ש, התשס”ז

 

 

 

 

 

על חטא שחטאנו ביצר הקיום

 

 

ב-29 במאי, מקדשת הרבנות גנים ציבוריים ברחבי הארץ לשמש כבתי קברות. הצפי, 40,000 חללים, ר”ל, מקרב האוכלוסיה האזרחית.

 

 

בראש הגלויה, בצד ימין, כתוב, – בע”ה, יום ב’, בצד שמאל – 5.6.67.

בעברה השני – שם השולח: ישי וחדווה אדלר, גבעת וושינגטון, ד”נ אבטח.

חותמת הדואר של בית דואר באשקלון – כ”ו באייר – 5.6.67

 

ישי הוא נכד ראשון להורינו ואטרקציה מקסימה לכל המשפחה. לישי טרם מלאה שנה.  אבא שלו, אחי, בולע אבק בנגב, כבר כמה שבועות…. ואת הגלויה כתבה אמא שלו –

 

“שלום לך חנה,

אתאר לך בקצרה מה אני רואה כעת , אחה”צ, 6.00 – דרך דלתות הזכוכית למרפסת. על כביש אשדוד נוסעות  מכוניות דלק ומכוניות חול לכיוון ב”ש. אלה מלאות ובכיוון ההפוך ריקות.

אינני זוכרת אם עניתי לך על גלויתך שכתבת בהגיעך מכאן לירושלים. הכל כאן רגיל. פרט לכך ששלושה חזרו מהצבא והינם מרותקים למקום (עד שיקראו או לא יקראו להם). היום בא מגוייס נוסף לביקור לכמה שעות. ברוקנטל בא בשבוע שעבר ליום אחד. אחֵר בא ל-4 ימים ושב.

זו עם השבר נסעה במאורגן עם נשות יבנה ועם ילדיה לבקר אצל אביהם – בעלה. ויצא שרק אני לא ראיתי את נתן שבועיים. ונעמי פוזן ג”כ כמעט שבועיים….”

 

 

אפילוג מוקדם –

נעמי (פוזן) בונה שכלה את בתה, המורה, מירי אמיתי, הי”ד, ב“אוטובוס הילדים” בכפר דרום.  נרצח גם גבי ביטון, הי”ד. נקטעו רגלי ילדי משפחת כהן, יבדלו לחיים טובים וארוכים.

משפחות אמיתי,  ביטון וכהן גורשו מכפר דרום. בית הכנסת שהוקדש לזכר קדושי כפר דרום, הי”ד, הופקר למשיסה לידי פורעים.

התינוק דאז, ישי אדלר, יבדל”א, גורש מנצרים, לאחר שנים רבות של חיים במקום.

מה שלא הצליחו לעשות דחלאן, ימ”ש, והפצמ”רים, עשו ממשלת הדמים והזדון של “מדינת- ישראל” וצבאה.

                                             “שנית כפר דרום לא יפול”; כך רצו להאמין. אך, כשם שהפקירו
                                             מנהיגי ה”ישוב”, ה”ציונים”, את כפר-דרום, בתש”ח, כך החריבו
                                             והפקירו אותו בתשס”ה.
                                             אלוקים, אל דמי לך!

 

                                                                      

                                            אבל הוא נפל לפני בני עוולה

 

חזית ועורף כרוכים יחדיו

 

 

כשנשמעה האזעקה היא הכריחה את הנהג לעצור, ירדה ונשכבה בתעלה לצד הכביש…. לאחר שבועות של המתנה עקרה וכמה ניסויי צופרים, איש לא התייחס ברצינות לאזעקה, לבד מח.ה. מי שחוותה את המצור בירושלים ולא לקחה סיכונים.

 

 

בבוקרו של יום, כ”ו באייר, 5.6.1967, הגעתי מוקדם, כדרכי, לעבודה, הדלקתי את הרדיו במשרד – קרבות שריון בין ישראל למצרים…. קבוצת מורות מגיעה, משהו משעשע אותן מאד. הבדיחה היא על חשבון ח.ה; כשנשמעה האזעקה היא הכריחה את הנהג לעצור, ירדה ונשכבה בתעלה לצד הכביש…. לאחר שבועות של המתנה עקרה וכמה ניסויי צופרים, איש לא התייחס ברצינות לאזעקה, לבד מח.ה. שחוותה את המצור בירושלים ולא לקחה סיכונים.

אינני זוכרת אם ההתבדחות נקטעה עם תחילת הפגזת העיר על ידי הירדנים או קודם לכן.

בבית הספר כתות נפרדות לבנים ולבנות. את מקום המורים המגוייסים ממלאים בחורים מ“ישיבת חברון” בירושלים. עם תחילת ההפגזה נשלחים הילדים הביתה. הצוות מתפזר. אין תחבורה בעיר.

מזה שבועות נהוגים האוטובוסים ברחבי הארץ בידי פנסיונרים ונשים. אני מתחילה לצעוד מביה”ס  בשכונת בקעה, תחת הפגזה, ובלי פחד. מוזר. אני יודעת שאני חייבת לחשוש ולמצוא מסתור, אך, לא כלום! פסיעות לפני נושר רסיס פגז על המדרכה, אני מבקשת להרים אותו למזכרת, אך הצעיר הבא ממולי מקדים אותי, מתכופף ומרים את הרסיס.

אני מגיעה לבית הסטודנט בשכונת קרית שמואל, הלובי מלא בסטודנטים הניצבים על מזוודותיהם ותרמיליהם, מחכים להסעה לנמל התעופה, השגרירויות הזרות מעמידות מטוסים לאזרחיהן, להבריחם מן המלחמה. והיהודים בורחים. מדכא.

את הלילה עשיתי בבית משפחת הררי ברח’ האר”י, וזו היתה חוויה בפני עצמה, וקצר המצע….

בבקר אני ממשיכה ונכנסת ללובי של מלון המלכים. הוא מלא באנשים, ואלה כלל לא על המזוודות, יושבים להם התיירים שאננים בכורסאות ומסתכלים דרך חלונות הזכוכית לרחוב. באמצע הכביש עומד  ג’יפ, חיילים מרופטים, לאחר קרב, מטפלים בו. מהם אנו שומעים שצבאנו נמצא בתוך העיר העתיקה.

 

                                                           יש אנשים עם לב של אבן, יש אבנים עם לב אדם….

 

ביום השלישי למלחמה, רביעי בשבוע, בכ”ח באייר, שהוא יום הולדתי, התקשרתי להורי – קבלתי מתנה ליום ההולדת, את ירושלים ואת שארם א-שייח’, אני מצהירה ….

ביום ששי אני נוסעת הביתה לשבת. הגה האוטובוס בידי נהגת. כביש תל-אביב חיפה עמוס במשאיות, חיילים יגעים מחזית הדרום נוסעים להשתתף בקרבות ברמת הגולן.

בבית, בכפר חסידים, אבא יושב על המרפסת וסופר את המטוסים העוברים מעל, בדרכם משדה התעופה ברמת דוד אל “הרמה הסורית”, לאחר כל גיחה סופר אבי את השבים. ב”ה, עד כה שבו כולם…

מלחמה לנו בכל החזיתות, ואנו קומץ.

 

“האחרון יכבה את האור”

 

 

“שעת המעשה הגיעה! ממשלת ישראל שיגרה את שר החוץ אבא אבן לבירות המערב, כשאולטימטום בפיו: ‘מה לעשות למען השם’?” (אפרים קישון, “סליחה שניצחנו”, ספטמבר 1967)

 

תקופת ההמתנה הניבה בדיחות מקאבריות כמו – האחרון יכבה את האור.  בספרו – “החודש הארוך ביותר” – מתאר מיכאל בר-זוהר את מהלכי השתדלנות של ישראל בבירות העולם, להביאן להתערבות שתמנע את הצורך לצאת למלחמה. ובמקביל – מריטת העצבים של כל הישוב – חזית ועורף. היסוסי הממשלה משקעים את כולם בחרדה וייאוש מתגברים והולכים. המדינות ה”ידידות”, ארה”ב וצרפת, מתנערות מהתחייבויותיהן החגיגיות והנמרצות לשמור על חופש השייט במיצרים, בעת הסגת ישראל מסיני לאחר מבצע קדש, כשדה-גול מסביר באופן משכנע: “.. זה היה ב-1957, עכשו אנו חיים ב-1967..”. ואמריקה בכלל איבדה את מסמך ההתחייבות, שנמצא מאוחר יותר בארכיונו הפרטי של הנשיא לשעבר, אייזנהאואר. .מצור ערבי הדוק מוטל על כל “גבולות אושוויץ” של ישראל בת ה-19.

במדינות אירופה מתארגנות הפגנות אהדה לישראל ערב השמדתה; נוצרים “טובים” ברחבי אירופה וסקנדינביה מתנדבים לקבל פליטים יהודים מפלשתינא…..

 

יום העצמאות נחוג באוירה כבדה של ערב מלחמה אפשרית עם סוריה, המזרימה לישראל את חבלני אל-פת”ח. אלו מפוצצים גשרים ובריכות מים, ממקשים כבישים, רוצחים חקלאים מהמארב…. בחודש האחרון בלבד ארעו 14 תקריות, שהחמורה שבהן היתה מיקוש הכביש הראשי בין טבריה לצפת..” (שם).

 

כדי לחמם עוד את האוירה, מדווחת בריה”מ למצרים דיווח כוזב על ריכוז כוחות ישראליים בגבול עם סוריה. היה זה תירוץ למצרים להכין מלחמה.

היסוסה המתמשך של ישראל ובמקביל התנערות כל “ידידותיה” ממנה, ממלאים את נאצר בבטחון עצמי מופרז ובהרגשת נצחון מראש.  נאצר מסלק את כח האו”ם, סוגר את המיצרים ומרכז צבא ענק בסיני, כולל חיילים שהחזיר מתימן לצורך כך. בפרוץ הקרבות היו בסיני מאה אלף חיילים, אלף טנקים והמוני כלי משחית אחרים, כשעוד ועוד ממשיכים לזרום מבריה”מ למצרים ואתם גם מדריכים צבאיים.

מיצרי טיראן

 

ב-23 במאי, שמונה בערב, מזעיק רבין לביתו את ראש אג”ם, עזר ויצמן ומבקש ממנו לקחת פיקוד:

“אני סיבכתי את מדינת ישראל בגלל סידרת טעויות שעשיתי, לפני המלחמה הגדולה והקשה ביותר, שישראל ידעה מעודה. במלחמה הזאת הכל תלוי בחיל האויר. חיל האויר יכריע במלחמה הזאת. אני מאמין שמי שטעה צריך ללכת. אני טעיתי. האם תקבל עליך את תפקיד הרמטכ”ל”?

 

עייזר רוצה מאד להיות רמטכ”ל, וגם מוכן לקחת פיקוד, אך אסור לרמטכ”ל להתפטר בשעה זו – “… תהיה זו מהלומה קשה למוראל של הצבא…”, הוא אומר. ההודעה הרישמית לאומה – הרמטכ”ל לקה בהרעלת ניקוטין (“לך שמים לך ארץ”, עזר ויצמן).

ב-29 במאי, מקדשת הרבנות גנים ציבוריים ברחבי הארץ לשמש כבתי קברות. הצפי, 40,000 חללים, ר”ל, מקרב האוכלוסיה האזרחית.

 

גם “ירדן” מצטרפת ל”חגיגה”, בברית צבאית עם מצרים, ופותחת שעריה לצבאות ערב.

3 ביוני מטיל דה-גול אמברגו על משלוחי הנשק לישראל. צרפת היא ספקית הנשק העיקרית של ישראל.

ישראל מזהירה את חוסיין, לטובתו, לא לתקוף אותה. 

ההמשך ידוע. ישראל ניצחה במלחמת בזק. חוסיין לא האזין לישראל, הוא מאזין ל”קול הרעם מקאהיר”, המדווח שתל-אביב בוערת, מטוסי ישראל נופלים כזבובים… חוסי מתלהב, חוסי תוקף!

 

ה”כיבוש”, או – סליחה שניצחנו

 

 

“מחנה השלום עורר את שאלת התנגדותנו הריאקציונרית לחיסולנו הסוציאליסטי-מתקדם” (אפרים קישון, “סליחה שניצחנו”, ספטמבר, 1967)

 

עוד טרם נקברו המתים, ועוד יקח זמן רב עד שתוחזרנה גופות נעדרים, אך משה דיין אינו מבזבז זמן, מפתחות הר הבית נמסרים לוואקף וה”שטחים” מוצעים כתשלום תמורת “שלום”. ומאז לא פסקה התעללות “מחנה השלום” ביהודים, עד כדי ביצוע בפועל של מדיניות היודנריין הנאצית, כגולת הכותרת להסתה פרועה בת כמעט ארבעים. במשך כמעט ארבעים שנה שמים השמאל וממשלות ישראל כל מכשול אפשרי למניעת חיים נורמליים בלב ארץ ישראל.

הנצחון הנסי מוגדר בפי עמוס עוז – “הנצחון הצודק והטראגי של מלחמת ששת הימים”. למה צודק? פשוט. אפילו עמוס עוז חייב להודות  שעמד לפני השמדה. נורא נורא פשוט, וזו האמת שלא השתנתה, וגם היום, כשעמוס עוז מוביל “פעילי שלום” נגד ה”מתנחלים”, הוא יודע את האמת הזו!

.בית הכנסת בנצרים

                                                     יד-ענקים זדונה ובוטחת
                                                     יד מתבדחת שמה לאל.

 

גם במשך כל השנים בהן ניהל את ההסתה הפרועה, השקרית והסאדיסטית שלו נגד ה”מתנחלים”, הוא ידע שהסיבה היחידה היא – שנאת ישראל שלו ושל כל מחנהו, שנאה לכל גורם המאיים על מונופול דת הכחשת מורשת ישראל –  הכחשת עצמיות, תורה וארץ.  בשיבת ישראל ל”עולם הישן”, עולם התנ”ך, ראה עמוס עוז טראגדיה, נסיגה עצומה בדרך לקיום השבועה – “עולם ישן עד היסוד נחריבה”.

וגם תמצית הרוע, יוסי שריד, לא יפספס כל הזדמנות להשתכשך להנאתו במדמנת השנאה והשקר (“הארץ”, 14.6.2006): 

“השבוע לפני 39 שנה הסתיימה מלחמת ששת הימים והכיבוש התחיל
“מלכתחילה היה הכיבוש מלא כוונות טובות כרימון הלם, …. הכיבוש חוזר לסורו ומתנהג כמו כיבוש – בגבהות לב, באטימות, ברשעות…..

“האם עלם החמודות שהלך בשדות השמין פתאום כמו חזיר? – אכל את כל הארץ כמו ארבה ולשכנינו הותיר פירורי שולחן.……
“כאשר כל המדינות הקולוניאליסטיות, שהשמש מעולם לא שקעה עליהן, כבר עזבו מזמן את מושבותיהן, החליטה ישראל לחדש ימי קולוניאליזם כקדם….
“לא היינו גיבורים אלא רק באלבומים, כי לא כבשנו יצרים וכן כבשנו שטחים. עכשיו, במאוחר, הגיע הזמן להתגבר כאריות, לכבוש את יצר הכיבוש ולשחרר את יצר הקיום:….”

 

 

עדות ממקור ראשון

 

“…ויטריפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה – את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל יהא מצפוננו שקט”

 

דווקא מי שהאמינו ב”הארה” וביקשו לגעת – ניכוו בגחלת הלוחשת – ה”סוציאליזם” – הפרופסור קלאוזנר ב”אבטוביוגרפיה” שלו:

“על ידי התגברותה של תנועת השחרור הרוסית הכללית, גברו גם המפלגות השמאליות של יהודי-רוסיה. והמפלגות הללו היו או סוציאליסטיות טהורות, מתנגדות לציוניות ניגוד מוחלט ושונאות לא רק את ארץ ישראל ואת הלשון העברית, אלא גם כל שאיפה לאומית-מדינית עברית..

“הצד השווה שבכל המפלגות הללו היה – יחס של זלזול וביטול לדת ישראל ולכל דבר קשור במסורת ובהסטוריה הישראליות…  בקיצור – התחילה בין הנוער דה-הסטוריזציה, שהלכה והתקרבה לדה-נאציונאליזציה…” ( 1905-1904).

ארבעים שנה אח”כ, ארבעה חדשים לפני עלותו בעשן המשרפות השמימה, מאשים יצחק כצנלסון, הי”ד, (יולי, 1943):

“… עקרתם מן השורש את זרע הטוב באדם, את אלוקי ישראל – הלוא הם הצדק, היושר, האמת והאהבה לכל בצורה ישראלית… 

“לולא שפכתם מי-שופכיכם על כל היקר לנו, על ארץ מולדת, לו היינו שם בארץ אבות במליונינו….. גם בארצות הגלות לא היתה החיה הרעה, העם הגרמני מרהיב עוז, לא היה מעיז לגעת בנו….. לא האנגלים ולא עמים קטנים ורעים מהם הפריעו בעדנו… לא הסנחריבים היו בעוכרינו, כי אם אתם, הרבשקים….”.

ברל כצנלסון מסכם:

 

“היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס, – ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי ייסורי העם ומשא נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה – לעצמו, של עבדות בתוך מהפכה, ויטריפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה – את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל יהא מצפוננו שקט”. (‘כתבי ברל כצנלסון’ הוצאת פועלי ארץ ישראל, פרק ח’ עמ’ עמ’ 18)

 

יהודים, אל יהא מצפונכם שקט! קומו והילחמו על חייכם!