אחרי חג בעצמאות – יום אחד במאי. מדינת ישראל לא הוקמה כהגשמת ייעוד, אלא, כקבלת עול יעוד, לא כסיומו של תהליך היסטורי, אלא, כשלב-ראשית בהגשמתו. מדינת היהודים מלכדת את העם על ידי קיבוץ הגלויות ועל ידי בנין חברה חדשה, החותרת לחירות האדם ולשוויון חברתי.

תנועת העבודה בישראל ריכזה בתוכה רצון ומרץ רב לשחרורם הלאומי והחברתי של המוני העם היהודי. מראשיתה השקיעה את עצמה בבנית התרבות היהודית החדשה בארץ-ישראל ובתפוצות ובארגון המונים למאבק המדינה על זכויותיהם, להעלאת רמת חייהם לגיבוש המעמד והעם.

חזון הגאולה הלאומית שלוב מראשית התגלמותו המדינית ברעיון העבודה ובחזון השחרור החברתי של האדם היהודי; “בדגל העבודה חוזר העם היהודי לארצו”, אמר חוזה הציונות המדינית. האדם היהודי העובד, הנוער היהודי הפונה לעבודת כפיים, בארץ התקווה הלאומית – היו לעמוד התווך של מפעל תחית העם. תנועת העבודה הציונית היתה לחלוץ העם כולו במפעל הבנין, בארגון המוני נוער ועם לעליה, בריכוז כח יהודי בארץ, בהקמת המדינה.

כוחה של תנועת העבודה בישראל בא משילוב החזון הלאומי והחברתי, בשאיפתה, במלחמתה ובמפעלה. כוחה זה של תנועת העבודה, עליו מבוסס כוחה של התנועה הציונית, בו עיקר כוחה של המדינה הנבנית. ציבור הפועלים מכוון ומדריך את בניתה של המדינה, ומטרתו – הקמתה כחברת-עבודה חפשית, ללא דיכוי חירות האדם, ללא נצול אדם בידי זולתו, ללא מעמדות מיוחדים ונחותים. חזון חירות האדם, שויון האדם, אחות האדם – הוא חזון המדינה המכנסת את עמה בארצו.

תנועת הפועלים הישראלית היא חלק בלתי נפרד ממעמד הפועלים בעולם, החותר לקראת הגשמתו של משטר סוציאליסטי. מצוקת האדם היהודי באשר הוא שם ומצוקת האדם המדוכא והמנוצל, באשר הוא שם – משתי אלה צמחו כוחות ההתקוממות, כנגד הגורל של המוני העם היהודי. מן ההתקוממות הזאת צמח כוח העמידה במערכה וכח הביצוע במפעל. תנועת הפועלים הישראלית נושאת את רצון הגאולה המשותף לפועלי כל העולם, רואה את כשלונותיהם ככשלונות שלה, היא כואבת את כאב-הפילוג במחנה-הפועלים בעולם, ובלבה תקות האחדות ורצון האחדות, רצון הנצחון ותקות הנצחון.