ב”ה
ירושלים, סיון, התשס”ה
דע את האויב!
“והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך” (שמות, ב’-י”ג)
‘כאשר יהודים ניצים ביניהם, בה בשעה שבחוץ שוררת כלפיהם משטמה עזה וכל מצרי מרשה לעצמו להכות ביהודי – אז הרי זה באמת חוסר דעת ורישעות, אשר אין דעתו של משה סובלתם…'” (אבני-אזל. “מעינה של תורה”).
הטייס ויליאם ליכטמן, ממתנדבי חו”ל למלחמת השחרור, מספר בספרו “בין המגן והצלב”: “… התחלתי ללמוד כמה שמות שלא היו ידועים לי… ארגון צבאי לאומי, אנשי שטרן, הגנה, גח”ל. נודע לי על חילוקי הדעות שבין הפלמ”ח, ה”הגנה”, ה”ארגון” ואנשי הלח”י, והמחשבה שיהודים נלחמים ביהודים, שעה שאויב מאיים עליהם מבחוץ, עוררה בי בחילה”.
מצא את ההבדלים –
רפאל קירש, הי”ד, היה ניצול שואה וניצול ה”תותח הקדוש” של בן-גוריון, שהטביע את ה”אלטלנה”. וכך ביטא את הזוועה:
אנחנו יצאנו לדרך
לסבול וללחום בעדך,
הבאנו את רוח המרד
אניית נשק לשחרורך,
שנים ארוכות באירופה
עמלנו ללא הפוגה,
ואת פרי עמלנו ‘אלטלנה’
הבאנו בעדך, מדינה.
ואיך שקבלתם אותנו,
אלוהים
לעולם לא נשכח!
על אחים חיילים חלמנו
אך נתקלנו באש התותח.
ואף כי ‘אלטלנה’ נטבעה
זיקפו ראשיכם חיילים,
לארץ ישראל השלמה
לעד נישאר נאמנים.
חיים חפר, פלמ”חניק:
רבותי ההסטוריה חוזרת
… ומספרת הסבתא לנכד
כל מקום שלפעול בו נחוץ
שם אומרים לפלמחניק ללכת,
וחייו כמו פקק בקבוץ.
יריות בקהיר עת נשמעו,
עת מבית איים האסון,
אל העיר חברינו נקראו,
וקורא להם שם ה’סזון’.
ומסיימת הסבתא לנכד,
ויושבת כפופה למולו –
כן הכושי יכל כבר ללכת,
כי הכושי עשה את שלו.
למי כל האשראי למלחמת העצמאות –
קירש, הי”ד, נהרג חדשים אחדים אחר כך בקרבות בנגב, נגד הפולשים ממצרים, מה שלא הפריע לאורי ברנר, מפקד עבר בפלמ”ח, להקדיש את ספרו – “אלטלנה” – “לחברי ההגנה, שעמדו לרשות כל משימה, בטרם מדינה, וחישלו יד ורוח להגנה פעילה, נשאו על גבם את כל כבדה של מלחמת העצמאות, והיו לצבא ההגנה לישראל…”
והרי זה מגוחך! ה”הגנה” לא נטלה כמעט חלק במלחמת העצמאות ואף חיבלה במלחמתו של האצ”ל לגירוש השלטון הזר מן הארץ!
להלן דבריו של ההסטוריון סידני ציון: “… מעטים בלבד השכילו לראות את מדינת ישראל כאומה שזכתה לעצמאותה, עקב מרד עקוב מדם נגד מעצמה קולוניאלית. תחת זאת רווחת הדעה, שהיהודים קבלו את ארצם בתוקף החלטות של ארגון האומות המאוחדות…
“העובדות הן שונות. מדינת ישראל נוצרה על אף ארגון האומות המאוחדות, שניסה להחניקה בלידתה, משחילק את הארץ והשאיר את ישראל בלא גבולות בני הגנה…
“… מדינת ישראל דחתה מכל וכל את מהפכתה, משום שה’אנשים הלא נכונים’ לחמו בבריטים. המאבק התנהל על-ידי ה’ארגון’ ושותפו הקטן והנועז, קבוצת שטרן. ה’הגנה’, צבא המחתרת ה’רישמי’, נשאר מחוץ לזירת הקרב, בתוקף צו של הסוכנות היהודית, זו ממשלת הצללים ששלטה על האכלוסיה היהודית בתקופת המנדט. לאמיתו של דבר היתה הסוכנות היהודית מחוייבת למדיניות שיתוף-פעולה עם האנגלים – ואולי אפילו לשיתוף פעולה שבא בעבירה. היא השתמשה ב’הגנה’ כדי להכפיש את חיילי הארגון, להלשין עליהם, לחטפם ולענותם…” (“מי גרש את הבריטים מארץ ישראל”, יוסף נדבה).
המלחמה שעשה צה”ל בערבים, לאחר הכרזת עצמאות ישראל, בזכות האצ”ל, לא היתה-עוד מלחמת שחרור, אלא, הראשונה במלחמות מדינת ישראל בג’יהאד הערבי!!! בשעה שהאצ”ל ונגזריו חירפו נפשם למען שחרור הארץ מידי זרים, התעסקה מפא”י – הסוכנות היהודית, בבניית מעוזי ההגמוניה הפועלית בארץ; מה שנקרא – “השמאל בנה את המדינה”.
האמת היא אבסולוטית
קלישאה מדוקלמת רבות ע”י שוחרי “אובייקטיביות” למיניהם היא – “האמת נמצאת איפשהו באמצע”. כדי להימנע מ”לשים ראש במטה חולה”, ומוסיפים חולי למטה.
הקלישאה הנ”ל משמשת מס שפתיים לרוב חוקרי אירוע ה”אלטלנה”, כאשר האמת, בכל כבדה, ללא שיור, מונחת בצד אחד בלבד – בצד הקרבנות – האצ”ל ואתו כל “הישוב”, מאז ועד עתה!
שינאת חינם
שינאתו התהומית של בן-גוריון לאצ”ל ולראשה בגין, היתה מן המפורסמות. על כן, בדיון בנושא פירוק הפלמ”ח, ניסו מפקדי הפלמ”ח להסיט את בן-גוריון מכוונתו לפרק את פלוגות-המחץ בדברים כדלהלן: “… פלמ”ח תמיד הלך בראש… כאשר צריך לעשות פעולה נגד אצ”ל ולח”י – הולך פלמ”ח”! (יוסף טבנקין, על-פי הספר “מדינת ישראל המחודשת”, בן-גוריון). רבין הבהיר שהפלמ”ח כבר יודע איך לטפל ב”פורשים”.
אבא אבן מספר: “… אמרנו: בן-גוריון, יש דוח. מדינה יהודית והנגב כלול בתוך מדינת היהודים (כי זו היתה תמייד דאגתו, שיציעו לנו מדינונת בלי הנגב). אבל הוא בשלו: “לגמור עם הפורשים!”. כשראינו שאי אפשר להשפיע עליו להתייחס למה שאנחנו אומרים, קמנו והלכנו לקראת הדלת. ואז קולו רדף אחרינו: ‘מה זאת אמרתם? מדינה יהודית עם הנגב? מדוע לא אמרתם לי את זה קודם”?’.
עידוד הרודפים, המוסרים והמלשינים ע”י הנהגת ה”ישוב”, קרי, ע”י בן-גוריון – “בן סורר ומורה”.
הסוכנות בראשות בן-גוריון פרסמה חדשים לבקרים, כרוזים, בהם היא קוראת ל”ישוב” להתגייס למלחמה ב”טרוריסטים” ולהסגירם לידי המשטרה הבריטית. אך אהדת ה”ישוב” לאצ”ל התרחבה והלכה, ככל שהפליא יותר את מכותיו בבריטים. דבר זה ביקש בן-גוריון, בכל כוחו, להחניק…
להלן נוסח אחד הכרוזים: “… הסוכנות מציעה בזה שכל האנשים המכירים את מי שהוא מהטרוריסטים עליהם להודיע תיכף ומייד למשטרה (משטרת המנדט, ח”א) בעל פה, בכתב או בטלפון ולקיים בזה את המצווה: ‘ובערת הרע מקרבך’.
“אבות שיש להם בנים בארגונים עליהם, באותו האופן, להודיע למשטרה ולקיים בזה את המצווה: “כי יהיה לאיש בן סורר ומורה” ועליו להוציא אותו אל הזקנים ולאומר להם: “בני זה סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ואמו, והוציאו אותו אל שער העיר וסקלו אותו העם באבנים”. ובפרט שהאנגלים אינם מתכוונים לעשות לטרוריסטים שום דבר רע. הם יחזיקו אותם שנה שנתיים מובדל מאנשים עד שתתקרר בהם עודף המרץ, שבא להם כנראה מריבוי אכילה ומאי מעשה מתוך עצלות.
חברי הארגונים הטרוריסטיים שיפנו במשך 24 שעות למשטרה יקבלו עונש של שבוע – שבועיים מאסר ויעמדו זמן ידוע תחת פיקוחה.
ההורים שלא יעשו את זאת גורמים ליישוב, להם ולבניהם, אסון איום שיחול בראש וראשונה עליהם ועל בניהם. ועת לעשות למען העם היהודי והמולדת”.
תרמית ה”אלטלנה” – עלילת ה”מרד” ב”אדון”
כאמור, זה לא עזר, ובן-גוריון החליט על פעולה דראסטית, שתציג את בגין ואנשיו כ”מורדים במלכות”, וכך נולדה פרשיית ה”אלטלנה”.
בן-גוריון התעלם מן ההסכם עם האצ”ל, בדבר חלוקת הנשק והציג אולטימטום לבגין, הדורש ממנו להעביר את כל הנשק לידי ה”הגנה” בתוך עשר דקות. מובן שלדרישה פרובוקטיבית כזו לא היה שום סיכוי להתקבל. החלטות כאלה לא מתקבלות על רגל אחת. ומכיוון שהאולטימטום לא נענה, יכל היה בן-גוריון לנהוג באנשי האצ”ל כבמורדים…
כך גם על-פי עדותו של אליעזר ליבנה, מראשי מפלגתו של בן-גוריון ומי שהיה בשעתו עורך “אשנב” – בטאון ה”הגנה” והמחלקה המדינית של הסוכנות-היהודית, במעריב (28.6.1966): “בן-גוריון רצה לחסל את ‘אלטלנה’ בגלל סיבה אחת: הוא רצה שאנשי אצ”ל יופיעו כמורדים במלכות, שכן בתקופה ההיא היה האצ”ל בשיא השפעתו. גם בעניין זה היה לו חישוב מדיני פנימי…
אצ”ל, שתרם תרומה כל כך חשובה להשגת העצמאות, לא הגיע לשלטון משום שלא ערך חישובים כאלה…”
ה”הפוגה” – עלה התאנה לפשע
ליכטמן נקרא אל מפקדיו ונאמר לו להתכונן ולהכין את אנשיו להפצצת ה”אלטלנה”. ליכטמן דרש סיבה שתתקבל על דעתו.
ואלו הדברים שנאמרו לו: “העניין מסובך מכפי שאתה חושב. עכשיו יש הפוגה. הממשלה הישראלית הבטיחה לאומות המאוחדות שלא ייעשה שום דבר שיש בו להפר את ההפוגה, גם לא כל ניסיון להבריח נשק לתוך המדינה הזאת”.
ליכטמן מספר: “חייכתי אליו – ‘הרי אין זה חידוש לגביך. בכל לילה מובא נשק באופן בלתי חוקי, הפוגה או לא הפוגה. אתה יודע זאת והאו”ם יודע זאת, אם כן, מה הרעש'”?
ואכן, בכרך – מלחמת העצמאות – בסידרה “ההיסטוריה של ארץ ישראל”, שנכתב בידי ד”ר אילן עמיצור וד”ר מאיר פעיל, נאמר (ע’ 58): “…. לא הופרעה כמעט זרימת ההספקה המאסיבית של נשק כבד ומטוסים לישראל במהלך אותה הפוגה, ותנועתם לא נודעה למשקיפי האו”ם – לבד מבואה של האניה “אלטלנה”, שעליה נודע למשקיפי האו”ם עקב המחלוקת בין ממשלת ישראל לראשי האצ”ל בדבר ייעודו ודרכי פריקתו של הנשק שהביאה”.
אף לא מילה אחת על “מרד”, או על הגנבת נשק בלא ידיעת הממשלה הזמנית. היה מו”מ, היה סיכום והיתה הסכמה. ואז הקפיצה ה”הגנה” את האולטימטום למסירת הנשק בתוך עשר דקות (!). צוות האלטלנה, שהבין לאן נושבת הרוח, הרים עוגן ויצא ללב ים. מול חוף תל אביב עלתה אנית הנשק על שרטון.
לא היתה גם תנועה אחת ולא קשר ימי אחד, שעשתה האלטלנה בלי ידיעת אנשי בן-גוריון. יש הטוענים כי גלילי מסר מידע מוטעה על השיחות שהיו לו עם אנשי בגין, אך איש לא יוכל לומר שבן-גוריון לא ידע על מהלכי האניה, או כי אנשי האצ”ל לא דיווחו ואף ביקשו את שיתוף הפעולה של ה”הגנה”. הם אף הציעו ל”הגנה” להטעין גם את הרכש שלה על האניה, כדי שזו תוכל להרים עוגן בהקדם האפשרי. ה”הגנה” לא נענתה, אך גם לא ענתה בשלילה, והשאירה את אנשי האצ”ל “תלויים באויר”.
ליכטמן, הטייס היהודי אמריקני, שלא ידע שהאלטלנה אולצה לשוב ללב ים, מה שגרם לגילויה קבל עולם ואו”ם, תמה – “אינני מבין, מדוע חייבת הספינה לבוא במשך היום? יש מקומות רבים למדי ששם תוכל הספינה לעגון וששם יוכלו לפרק אותה, מבלי שאיש ידע על כך. לשם מה כל ענין אומץ הלב וגילוי הפנים”?
וזה השקר שקבל בתגובה: “…. הם רוצים להפוך זאת להצגה גדולה; להראות את כוחם, להתגרות בנו…”.
ליכטמן ביקש לדעת אם יש יהודים על האניה. התשובה שנאמרה כלאחר יד היתה, שברור שיש יהודים על האניה… ליכטמן הגיב בזרם של קללות והבהיר שלא רק שלא יציית לפקודה לרצח יהודים, אלא, יכניס כדור בכל אחד מטייסיו שיציית לפקודה כזו…
כשביקש יצחק גרינבוים, למצות כל דרך למניעת פעולה דראסטית, מגיב בן-גוריון כדלהלן (“אלטלנה”, אורי ברנר, “אלטלנה”, שלמה נקדימון. “ללא פשרה”, רומן פריסטר, ועוד):
“גרינבוים יקירי,
איני יכל להיכנס לצערי עכשו למשא ומתן עם אצ”ל, משני טעמים:
1. יש החלטת הממשלה.
2. זה מאוחר.
הודענו כבר לאו”ם (שהיה במקום) שלא אנו הבאנו נשק לארץ – אלא קבוצת פורשים ולא נוכל עכשיו לעשות קנוניות עם האצ”ל על החבאת הנשק…”.
וזו, בעיני בן-גוריון, תירוץ מספק לירי ביהודים ולהטבעת הנשק. ואכן, בן-גוריון קיבל צל”ש (“מלחמת העצמאות”, ההיסטוריה של ארץ ישראל): “ברנאדוט אף הביע סיפוק מן התקיפות שבה נהגה ממשלת ישראל בפרשת ה’אלטלנה’“.
לאור הנ”ל סבירה ביותר השערתו של שמואל כץ (יום האש, ע’ 408): “… כבר היתה האניה בדרכה לתל אביב, כשהיא נושאת מטרה שבעיני בן-גוריון היתה חשובה הרבה יותר מכמה אלפי רובים, מכמה מיליוני כדורים 303 וכל השאר. על סיפונה של “אלטלנה” היה מנחם בגין, שהובא למצב בו אפשר יהיה לנהוג בו כעם מורד. לאחר שיחוסל בגין (ואם לשם כך צריך יהיה לפוצץ את האניה הרי המחיר שווה) יהיו בלי ספק רעש ודברי ביקורת, ואולי אפילו התמרדות מצד חסידיו של בגין. מה טוב; אפשר יהיה למחצם בהמון.
“אני כותב את הדברים האלה חמש-עשרה שנה לאחר מעשה. אני כותב אותם בלי להט…. נעים היה הרבה יותר אילו יכולתי למצא הסבר, להוכיח שהכל היה בבחינת אי הבנה, שמשהו השתבש בקשר, שטעות בכיוון היא אשר איפשרה לירות על אנשים בלתי מזויינים הנמלטים בשחייה מן האניה הבוערת, שבגלל איזה עיוורון פיזי פתאומי שתקף את כל החיילים בבת אחת לא הבחינו בדגל לבן המתנוסס על האניה, במטפחות לבנות שאנשים שוחים מנפנפים בהן כאחוזי תזזית….”.
וכך זה נראה לצופים מן החוף:
“ואני, בתוך כל ההמון הגדול, למטה על שפת הים, עמדתי, ויחד עימהם במו עיני ראיתי…. ראיתי בחורי ישראל קופצים ממכוניות גדולות וכובעי פלדה על ראשיהם, ומקלעים דרוכים בידיהם, והם חמושים מכף רגל ועד ראש, והם שנים שנים, שלושה, עשרות, מאות רבות – רצים לירות ביהודים… ובין הבתים עברתי ועל הגגות והגזוזטראות פלוגות ישראל, ולמטה בים, על תורן האניה ועל סיפונה יהודים עומדים ומניפים דגל לבן וזועקים: אל תירו! שברי גדול כים, והאסון מחריד. כולנו נוצחנו עתה, כולנו הפסדנו, ולא ניטהר אלא במעיינות אהבת ישראל”.
כך תיאר עזריאל קרליבך בעיתון “ידיעות מעריב” (היום מעריב), כמובא ב “אלטלנה” (שלמה נקדימון), את הטבח באלטלנה והטבעת הנשק שהיה חיוני לישוב כאויר לנשימה.
מפי ה”גבורה” –
ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף מנחם בגין למשלחת, שיצאה לשדה בוקר, לבקש מבן-גוריון לחזור ולקבל עליו את ראשות הממשלה. בעקבות אותה פגישה אמר בן-גוריון: “אילו היכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים.”
מכאן, גם אליבא תפיסת ה”ממלכתיות” של בן-גוריון – “המדינה זה אני”, לא היתה שום הצדקה לטבח ולהטבעת האלטלנה, שכן, בן-גוריון חשד בבגין לשווא. למעשה מודה בן-גוריון ש- א. לא היה לו שמץ של מידע או של הבנה לכוונותיו של בגין. ב. סילוק בגין היתה מטרתו העיקרית של בן-גוריון, וה”אידיאולגיה” שהנחתה אותו היתה – קיבוע ה”הגמוניה הצודקת של ‘הציונות העובדת'”, (אהוד שפרינצק, “אלטלנה – הרהורים פוליטיים מקץ שלושים שנה”) בראשותו.
טובת המפלגה קודמת לטובת האומה
השמאל רצה לשלוט בכל מחיר, ולו על מדינת חסות או אפילו על ישוב חסות, ובלבד שהשלטון על אחיו יהיה בידיו. העצמאות היתה ערך בעל חשיבות משנית, ואולי אפילו חסרת ערך, כפי שניתן ללמוד מדברי ישראל גלילי בהרצאה שנשא ב-7 במאי 1946: “רק יהודים דון קישוטים יכולים לקוות, שיש בכוחם של היהודים לאלץ את השלטון הבריטי לפנות את ארץ ישראל…
“הציונות לא ביקשה להשיג… את גירוש השלטון הבריטי ולא את כיבוש השלטון בידי היהודים… הציונות חזקה בדעתה, כי כוחנו קטן מדי כדי לאלץ שליטים להסתלק מכאן וכוחנו דל מדי כדי להחזיק בשלטון בארץ בלא הסכמה בין-לאומית… מעולם לא חשבנו שהציונות תתגשם על שדה הקרב. תמיד האמנו ומוסיפים להאמין, שהציונות תתגשם על הקרקע, על העליה, על ההתיישבות” (ספר תולדות ההגנה, כרך ג’, חלק ג’ עמ’ 1740 [מובא בספר “מי גירש את הבריטים…”])
כל העובדות מצביעות על כך, שאילו ה”הגנה” הפלמ”ח והסוכנות-היהודית שיתפו פעולה עם האצ”ל, אפשר היה להכריז על הקמת המדינה בתאריך מוקדם יותר ובתנאים משופרים יותר. בצורה ובנסיבות בה הוכרזה המדינה, מוטב היה שלא היתה מוכרזת. בן-גוריון הכריז על הקמת המדינה שה”שמאל בנה” ולא על מדינת היהודים, ולהלן ההוכחה לדבר –
“התנועה הרוויזיוניסטית חזרה לחיק ההסתדרות הציונית העולמית, ולא חלף זמן רב עד שהחלה לתבוע את שיתופה בכל המוסדות, לרבות מערכת הביטחון. אנשי מפא”י הזדעזעו. אולם יצחק גרינבוים ראה את התביעה כלגיטימית בהחלט…
“‘עקשן בלתי נסבל’ היה מתריס נגדו גלילי, שלא רצה לשמוע על הידברות כלשהי, בטרם יניחו ה”פורשים” את נשקם. גרינבוים מצידו גרס שאין לדרוש הנחת נשק כל עוד לא נחת הסכם שיבטיח את זכויות ה”פורשים” אחרי שיקבלו את מרות ההנהגה הציונית”.
גרינבוים ביקש לשתף בהחלטה, אשר להידברות עם האצ”ל, את הנהגת ההסתדרות הציונית בארה”ב. מפא”י הסכימה ובן-גוריון היה אמור לשגר מכתב לאנשים בחו”ל. משבוששה התשובה לבוא, חשד גרינבוים שבן-גוריון רימה אותו, כדרכו. כשנפגשו, שאל גרינבוים את בן-גוריון האם התקבלה תשובת ההנהגה בארה”ב. בן-גוריון ענה – “אין לי מושג”. גרינבוים הוסיף לשאול – “מתי נשלחו השאלות לאמריקה”? בן-גוריון השיב – “לא ידוע לי”. גרינבוים – “אבל הרי חתמת על המכתבים”. בן-גוריון – “אני? מדוע אחתום על מכתבים כאלה?”
וכן הלאה…
גרינבוים לא התאפק – “אתה יודע מה? אתה פשוט רמאי”!
-“שמור על מוצא פיך” אמר בן-גוריון. הסתובב לאיטו, ובצעדים מדודים יצא את החדר…” (‘ללא פשרה’ [ביוגרפיה של יצחק גרינבוים], רומן פריסטר).
