ב”ה

א”ב יהושע בעד שליטה בעם זר                  ח’ בכסלו, התשס”א

צריך… למצוא דרך מכובדת ומוכרת להשאיר אתכם כמיעוט בעל אזרחות פלשתינית וישראלית במקומותיכם

“…. למרות שאיני מאמין בקיומו של אלו-הים הפועל בהסטוריה… ההחלטה על ההסכם עם הפלשתינים הצליחה, בגלל שהיא מוסרית יותר…. נצחון מציאותי נובע גם מכח מוסרי, מפלתו של היטלר(!) לא היתה רק בגלל חולשה צבאית.. צריך, למען טובתו של השלום עם הפלשתינים למצוא דרך מכובדת ומוכרת להשאיר אתכם כמיעוט בעל אזרחות פלשתינית וישראלית במקומותיכם, אולי תוך ריכוז בכמה ריכוזים גדולים יותר… לכם יהיה תפקיד של שמירת התודעה הארץ ישראלית בחלקים אלו של המדינה הפלשתינית (מה שקרוי אצלכם “לב” הארץ…), כשם שהערבי בסכנין ובאום-אל-פאחם שומר על תודעת פלשתין שם. קיומכם כאן יהיה גם ערובה כנגד חלומות של אוטונומיה בגליל, חלומות שיש להצמית מראשיתם, רוב ומיעוט פה, רוב ומיעוט שם” (א”ב יהושע, “נסו להשתלב בשלום, “נקודה”, מרחשון תשנ”ד, אוקטובר 1993).

בינתיים עלה א”ב במדרגות המוסר, הוא כבר אינו מציע מחנות ריכוז ואזרחות זרה לשבי ציון, שריד גולה ממארת, גם על הסימטריה של רוב ומיעוט פה, רוב ומיעוט שם, הוא ויתר (בינינו, הם מחזיקים כבר ב – 99.9% של אדמות המזרח התיכון, אז למה לא לתת להם גם את עשירית האחוז הנותרת – “כבשת הרש של הפלשתינאים”, כמאמר עמוס עוז, ושלום על ישראל?), היום הוא קורא: “למען ילדיכם, התפנו”. כל הכבוד, א”ב.

עכשו, כשברור שהמיעוט פה לא יניח לא”ב לחיות בשלוה בחיפה, הוא אינו צריך עוד לבני ערובה אצל הפלשתינאים, ויכל להגשים את חלומו המוסרי, להפוך את לב ארץ ישראל ליודנריין, הלוא זו היתה המטרה מאז ומקדם, שהוסוותה בכל צירופי ה”שלום” האפשריים, כי על כל פשעים יכסה ה”שלום”.

השלום קרס כמגדל הקלפים המזוייפים שהוא היה, אבל, המהמרים הכפייתיים על חיי יהודים בקאזינו “המזרח התיכון החדש”, ממשיכים לשחק בקלף “העם הפלשתינאי” ובקלף “השלום”. ו”עמך” עומד נדהם. כיצד “גדולי האומה” ו”אנשי הרוח” אינם רואים את מה שהם, ההדיוטות, רואים בעין בלתי מזויינת?

מה ש”עמך” אינו מבין הוא, כי נמושות האומה ורועי-הרוח כן רואים; יתר על כן, הם בעלי התכנית, בתוכה אלפי “הוכחות לצורך בשלום”, משל, לא השארנו ששה מליוני הוכחות על אדמת אירופה. הדרך היחידה שהיהודים יכולים להתקרב בה לשלום, הוא חיסול האויב, על כן אין כל סיכוי שמדינת שלוםיאל תנקוט בצעד זה, כי השלום אינו מטרה אלא אמצעי סמנטי רב עצמה, להחזיר לשמאל את שליטתו המלאה על גופו ונשמתו של העם.

זה התחיל עם השבועה: “עולם ישן עד היסוד נחריבה”. ב“ארצנו הקטנטונת” והנוסטאלגית, נראתה הצלחה חלקית. היא מלאה בתינוקות שנישבו, הקו-הירוק היה בבחינת – כזה ראה וקדש. ומכיוון שהיינו תמיד “מדינה במצור”, שאויביה עומדים עליה לכלותה, נטלו על עצמם האזרחים מסוג ב’, ה”סחטנים”, למיניהם, שומרי הגחלת, את התפקיד לשמור על אחדות-האומה, כלומר, להימנע מקריאת תגר על שליטתם המוחלטת של המתנכרים בעם.

ופתאם, כתפוח אדמה לוהט, נפל לחיק הערב-רב נצחון מלחמת ששת הימים, ה”קושאן” קם לתחיה, כך גם היהודים, שנהרו אל מחוזות העולם-הישן, לחברון, לבית לחם, לשכם, לבית-אל, לעפרה ולענתות. מי שהאמינו שהם ואפסם עוד חשו כי הגשמת התקווה בת שנות האלפיים מאיימת על האבסולוטיזם שלהם.

כך התחיל הקרב על ה”שלום”, הוא שיתוף הפעולה הישראלי-ערבי לחורבן העולם הישן. “מחנה השלום” לא בחל באמצעים, החל בתעמולה למען האויב, בהתרת דמם של יהודים והקמת צבא מרצחים, דרך כליאת יהודים, בגין הגנה עצמית, החרמת כלי נשק, להגנה על ילדיהם, ושחרור סיטוני של רוצחי העם היהודי, וכלה, באישום ב”הסתה” נגד הקוראים למהרסים ולמחריבים בשמם.

את העולם-הישן הם לא יצליחו להחריב לעולם. לנצח יחיו תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, החוט המשולש לא יינתק. היהודים לא ישכחו את ארץ ישראל ולעולם ישובו אליה, על פי תורת ישראל, גם אם יצליחו מהרסינו ומחריבינו, בריצת האמוק שלהם להחריב את עולם הישן, להחריב את העולם-החדש ולהפוך את מדינת ישראל לאפיזודה חולפת. הם יודעים זאת: “היתה לי תחושה, שניתן לנטרל לחלוטין אלמנטים דתיים מהגדרת הזהות. כיום אני פחות אופטימי לגבי האפשרות שהלאומיות(?) תכבוש בצורה עמוקה וברורה את החלקות הדתיות. היתה לי הערכה אחרת ביחס לכוחה של הדת וחייתי בתחושה שהדת הולכת ונסוגה. כיום אני בעל הכרה מציאותית, שהדת אינה חלשה כפי שקיוויתי שתהיה..”. כך, א”ב יהושע – “על טיבה של זהותנו האנדרוגנית” – “תואר”, מרחשון תשנ”ט, נובמבר, 1998. על כן הם מנהלים, אחוזי אמוק, מלחמת מאסף ביהודים, והם מסוכנים מתמיד. כי במקום בו אין אלוקים, אין מוסר, אין צדק, אין אמת ואין רחמים!!!

יהודים, חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו וה’ יעשה הטוב בעיניו”.

חנה אייזנמן