ליהודים היתה אורה
ליהודים היתה אורה
|
“יש ביהדות ליבה הסטורית של אופל, שהיתה קיימת בכל הדורות…
גם הסיפור על הטבעת המצרים בים סוף, לאחר ניצולם…. מעיד על הצד האפל שהיה קיים בעם הזה תמיד. עם שבעיקר שונא את האחרים, חש עצמו עליון על אחרים, עם, שמי שהוא סימן אותו – הלך עליו.
ב”ה
ליהודים היתה אורה…
הנלחץ בנעלי גבלס
ערב פורים נתקלתי באינטרנט במאמר של “הצועד בנעליו” של גבלס. ובכן, אותו צועד בנעלים, הקטנות עליו, של גבלס (זה מה יש, בינתיים), כותב על “חג הפורים, חג האופל ביהדות”, ומכיוון שזהו הנושא, האיש אינו סוטה ממנו לתיאור נקודות האור, בדברי ימי היהודים, ובוודאי לא לאותם ימי אורה, שהגדולה בהן נקראת בלשון סגי-נהור, אולי מחשש לעינא בישא – “השואה”.
להלן קטעים אחדים מן המאמר המאלף של הנלחץ בנעליו של גבלס:
“יש ביהדות ליבה הסטורית של אופל, שהיתה קיימת בכל הדורות.
“גם הסיפור על הטבעת המצרים בים סוף, לאחר ניצולם…. מעיד על הצד האפל שהיה קיים בעם הזה תמיד. עם שבעיקר שונא את האחרים, חש עצמו עליון על אחרים, עם, שמי שהוא סימן אותו – הלך עליו. מאז הכנענים והמצרים, ועד לאשכנזים-הסמולנים-בית המשפט, וכמובן הערבים, בימינו, שאותם מסמנת רוח האופל של העם כיום….
“… מאז רצח רבין ועליית נתניהו אני מבין טוב יותר את המהות הנסתרת, את ליבת הרוע שמצויה בעם היהודי. פרצופו המחייך של יגאל עמיר ופני הרוע של ביבי, שנשאר הנסיך והמשיח של בני האופל המצפים לשובו כגואל, העם שהיה מסוגל לתת לו את השלטון רק חצי שנה אחרי הרצח….
“… אבל אולי זה הפרצוף האמיתי של היהדות, שדורות של מלמדים, מחנכים, אנשי רוח עמלו כדי להסוות אותו, להחליף אותו בתחפושת אחרת, זו של יעקב התם’.
“ודווקא חג הפורים, החג שחוגג את השמדת רבבות ‘גויים’ באורגיה של שנאה… הגילוי של הפרצוף האמיתי. ההתחפשות היא בשאר ימי השנה.“.
( http://israblog.nana.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=5944453 נכתב על ידי
הצועד בנעליו2/3/2007 07:11)
ומכיוון שהכותב מנע מן הגולשים את ימי האורה, דווקא בימי הפורים האלה, אמלא כאן קצת מן החסר. שני ספורים, האחד מאיר באור יקרות מושלם, עד כדי סינוור, שאי אפשר להשוות אליו שום דבר. השני, רובו מלא באור כמעט כמו קודמו, אך מעיב עליו צל הערפד היהודי… טוב, אי אפשר לקבל הכל….
נתחיל בסיפור שכולו אורה ו 
“… היתה זו הוצאה להורג של 18 יהודים משני המינים בשדה, לא רחוק ממחנה קארצ’ב. ביניהם היו ברף הזקן ובתו, שהיתה בהריון מתקדם. היא ילדה בשדה, ואביה הזקן קיבל לידיו את הוולד והניחו על הדשא. הם ברחו מהגטו רק בכתונת לעורם. כעבור מספר שעות עבר שם ז’נדרם. משהבחין בקבוצת היהודים פקד עליהם לשכב על האדמה. נורתה יריה אחת, שניה ושלישית, והרובה לפתע פסק להישמע לו. הז’נדרם נוכח שאזלה תחמושתו ושלח ילד פולני לקומיסריאט בקארצ’ב, שיביא לו כדורים נוספים, והוא עצמו התיישב לחכות. הוא היה לגמרי לא חמוש, ללא כדור אחד באמתחתו. ומה עשו היהודים הנותרים? האם התנפלו עליו לנקום את דם יקיריהם? האם הם נסו על נפשם? לא! הו, לא! הם המשיכו לשכב עם הבטן על הארץ ולחכות למעלה מחצי שעה להגעתם של הכדורים, כנראה, הכדורים הגואלים. בא למקום שוטר פולני ומסר לז’נדרם תחמושת טריה, וזה ירה בשאר, הרג את האם, הרג את התינוק בן מספר השעות. הפועלים היהודים מן המחנה עסקו בקבורתם, ולא אחת קבר מי מהם את אשתו, אח את אחיו. מה ההבדל?
“לא הרחק מקארצ’ב ניתן להבחין בגבעה קטנה שם קבורים 18 יהודים….”
(זכרונותיו של היהודי פרחודניק. מובא במאמר ביקורת של לורנס ויינבאום ב”נתיב”, מארס, 1994).
זה כאמור, הסיפור שכולו אור, ממש מושלם.
ועתה לסיפור שצל האופל שביהדות מעיב עליו – 
“… השדה כולו זרוע גופות ירויות, דקורות, המתגוללות בדמן…
רבים ברחו. מהם פצועים וזבי-דם. מעטים הרודפים. ירדפו אחרי “אלה” – יברחו “ההם”… האוקראינים והליטאים ממותתים את הפצועים – ביריות מרוביהם ואקדחיהם… דורכים ומועכים פרצופים, מועכים במגף-מפורזל ראש תינוק ומנגבים את סולית המגף בשערותיו. “איסר אסטרוב, בן השישים וחמש, רץ עם הבורחים גם הוא. ירו בו ופגעו ברגליו. בשתי רגליו. אוקראיני רוצה לירות בו. אדולפכען, שעמד על ידו, לוקח מידו את הרובה המכודן. ‘חבל על כדור למען היהודי’! אומר הוא בקולו המתפנק, המתחטא, וחיוך-מלאכים על פניו הנאות. הוא ימיתו בכידון. ובטרם יעשה זאת, טועם הוא את הטעם הטוב, המתוק, של חדירת הכידון בבשרו של היהודי, וחריקת עצמות החזה הנשברות ונבקעות בפרוץ דרכן הכידון. אד תחושת ההנאה עולה אל ראשו ומשכרו!.. הוא מכוון את הכידון אל חזהו. איסר אסטרוב תופס בכידון בשתי ידיו. מושכו בשארית כוחותיו אליו. ויהודי כביר כח היה בצעירותו! אדולפכען עומד במגפיו המצוחצחים בשלולית דמו של איסר, מחליק ונופל עליו… היינריך הטוב רואה כל זאת וצחוקו מתגלגל. הוא נהנה משעשועיו של “אדולפכען שלו…”, אבל ידיו החתוכות בלהב הכידון, השותתות דם של איסר, מרפות מן הכידון ומחבקות את צוארו של אדולפכען… לאט, לאט, לאט, כאילו נצח נמשך הדבר, נוטה הצואר הנערי של אדולפכען הבלונדיני, אל פרצופו של איסר המזוקן, זקן עבה, מתולתל, ששערותיו קשות, ולפתע חותכת את מהומת היריות וזעקות-המוות, זעקת מוות נוספת, זעקתו של אדולפכען… שיניו החזקות של איסר נאחזו בגרונו, בצוארו הנערי הלבן של אדולפכען.. והן חודרות, וחודרות… פיו של איסר מלא דם… אבל השינים ממשיכות לחדור, לחדור… עיניו השחורות, היהודיות של איסר מבריקות מאד, לטושות מאד במאמץ עליון… האם
“בגרונו של היינריך הטוב, המאהב הארי-טהור-הגזע, קפא הצחוק. הוא אינו מתגלגל יותר ב’דונר וועטער’, יכני הרעם, הוא מכוון את אקדוחו אל ראשו של איסר, ממרחק חצי מטר, ויורה. גופו של איסר נרטט ודמם. אדולפכען מוטל עליו – אבל גם מאיסר המת אינו מצליח להשתחרר. היינריך ואיש גסטאפו אחר, מנסים לפתוח את שיני איסר המת מגרונו של אדולפכען – לשווא! צבת השינים הדוקה לעד!! גופו של אדולפכען רוטט, הוא מחפר בצפרניו העשויות והמשוחות לכה וורודה, באדמה הבוצית מדם… והנה, דוממות גם הן.
*
“הבורות מולאו יהודים ירויים וחיים. הם כוסו עפר. ספרו האכרים: האדמה נעה מעליהם יממה שלמה.
רבים ברחו. ביניהם אחי הצעיר שמעון, שלושת בני דודי – קלמן, מוניה ומשה, שלש מבנות דודי. מהם נרצחו על ידי פרטיזנים-רוסיים, מהם נותרו שנים, אחי שמעון ובן דודי קלמן, אשר עלו ארצה.
“שרה בת אחותי שפרה, הצליחה להמלט גם היא, מצאוה הגויים ומכרוה לגרמנים תמורת קילוגרם אחד של מלח, וחופן אחד תוספת. בת שתים עשרה היתה בהרצחה.
אלה תולדות העיירה הקטנה מיורי, ראשיתה – לפני 150 שנה, עם אבי סבי ראובן בס, וקיצה – עם שרה בת השתים עשרה, הדור החמישי, אשר נמכרה עבור קילוגרם אחד של מלח.
אלה תולדות אלפי עיירות בפולין, רוסיה, ליטא, לטביה, אסטוניה, צ’כיה וכו’ וכו’ וכו’…
“אלה תולדות העם הזה ש’סמך על מנהיגיו’.
“אלה תולדות שארית העם הזה, אשר עודנו ‘סומך על מנהיגיו’, ‘הסומכים’ על חסד לאומים”.
כפי שאתם רואים, יש גם נקודות אור ביהדות. ואין כמו פורים, לציין את העובדה הזו.