ב”ה

כולם היו רוצחי – ארה”ב ידידתם הגדולה של ה”ציונים”

(קטעים מתוך “בן המאה העשרים”)

בן הכט (“כחש”)

ה”ציונים והשואה”

החזית האחת היתה – חזית השתיקה. ההוראות לגבי חזית זו, באו מבן גוריון, ויצמן וכו’, מארץ ישראל;

הרי הם היו נאמני העתיד-היהודי

“… וכך, מדי זכייתם במערכה אחת, נהגו “שרי האלפים” הגויים שלנו להצטדד בענווה, כדי לאפשר למנהיגים יהודים להשלים את הנצחון. יכולנו לשכנע את הגויים בצדקת דרכנו, אולם הרבה יותר קשה היה לשכנעם, כי כמעט כל היהודים היפהפיים האמריקנים, אותם כה העריכו, התייחסו באיבה למטרתנו (תנועת ההצלה של האצ”ל-בית”ר, ח”א).

בין היהודים האמריקנים המעולים לא שררה אותה מבוכה. הם ידעו בבירור באיזה צד הם, ושם נשארו, נלחמים בעזוז וללא-הפוגה בשתי חזיתות. החזית האחת היתה – חזית השתיקה. ההוראות לגבי חזית זו, באו מבן גוריון, ויצמן וכו’, מארץ ישראל; הרי הם היו נאמני העתיד-היהודי. הם ידעו את המתרחש. והיהדות האמריקנית (בדומה לאירופית, שהופקרה לכליה) תירגמה את מדיניות הפחד והכדאיות שלהם, ואת קרתנותם, למטרות הנאצלות ביותר.

החזית השניה של נכבדי היהודים באמריקה היתה לשכנע את העולם כי אנו אשר זעקנו מראשי גגות את ידיעות השואה, איננו אלא שקרנים מחפשי פרסומת עצמית, סרסורי-גזע, או, במקרה הטוב ביותר – אחוזי היסטריה ומטעים. אנו היינו, לדבריהם, “הבלתי חשובים”.

נסיון חסר-תקוה הוא לגבור בקולך על השררה. אלה אשר השתתפו בקרב כזה, יצאו ממנו משוכנעים כי נקל לעורר את המתים מאשר את החיים. אך מה חסר תקוה היה העולם, בלעדי “קרבות אבודים” אלה!

בנוסף לעצרות העם ולכנסים הבלתי-ספורים, אשר ערכה קבוצתנו המנודה, השפיעו ועדות קוק-מרלין על העתונות גם מטחי מודעות בגודל עמוד שלם, בהן הותקפה הדומיה. אני ניסחתי את רוב המודעות הללו.

המודעות בעלות אותיות הענק היו כדגלים שחורים של השואה. הן נתנו פרסום גראפי לטבח יהודי אירופה וקראו ליושבי ה”בית הלבן” ולרחוב דאונינג (מושב משרד החוץ הבריטי) לומר למרצחים הגרמנים “די”! עם כל אמיתותן והאמנות הגראפית שהושקעה בהן, לא השיגו המודעות את מטרתן.

יהודים למכירה

                         התנהגות אנושית כזאת, התנהגות כזאת של כבוד, היתה בעלת משקל וערך 

                         רב לאין שיעור מאשר תריסר מדינות ישראל של היום.

אנסה לתת דוגמא טראגית אחת והסבר אחד (מרבים) לכשלון. בשעת טיול של חצות בשדרה החמישית התעכב ידידי קורט וייל תחת פנס רחוב וקרא באזני קטע מתוך עתון שוייצרי, היה זה סיפור אודות הצעה שהציעה ממשלת רומניה לממשלות ארה”ב ובריטניה, להרשות לשבעים אלף מיהודי טרנסדיינסטריה לצאת את רומניה, במחיר חמשים דולר לראש – דמי הנסיעה אל הגבול. בסיפור הודגש כי ההצעה תאבד את תוקפה ברגע בו יכנסו הגרמנים לרומניה, והם עמדו להיכנס בכל רגע.

קוק ומרלין אימתו, באמצעות מקורות חשאיים, את הידיעה שבעתון השוויצרי. הצעה כזו אמנם הוצעה בצנורות דיפלומטיים. מחלקת המדינה האמריקנית קבלה את ההצעה… וגנזה אותה. גם הבריטים עשו כך.

ניסחתי מודעה בגודל עמוד שלם ובאותיות ענק לעתוני ניו-יורק:

למ כ י ר ה

70,000 יהודים

במחיר

50 דולר לראש

יצורי-אנוש, באחריות

המודעה הסבירה בקצרה, כי שלושה וחצי מליון דולר יצילו שבעים אלף מיהודי רומניה מטבח בידי הגרמנים (כסף זה והרבה יותר היה גם בידי ה”ציונים”).

בהופיע מודעה זו, פרסם רביי סטיפן וייז, ראש הציונים בניו-יורק ומגדלור לנכבדי היהודים בעיר, את ההודעה הבאה, הנושאת את תאריך ה-23 בפברואר 1943:

“הקונגרס היהודי האמריקאי, תוך תיאום עם ארגונים יהודים מוכרים, מבקש להבהיר, כי לא נתקבל כל אישור להצעה-כביכול של ממשלת רומניה, להתיר את צאתם של שבעים אלף יהודים, לפיכך, אין כל הצדקה לעריכת מגבית למטרה זו”.

גם הסוכנות היהודית  בלונדון הכחישה את ההצעה הרומנית.

ההכחשה הוברקה לעתונים ופורסמה על ידם, ובקראם אותה, חשו יהודי אמריקה הכרת-תודה לסוכנות  היהודית על שסילקה את הבעיה הרומנית המציקה מעל מצפונם.

הלל קוק התקשר טלפונית עם תת מזכיר המדינה אדולף א. ברל, וביקשו לאשר או להכחיש את ההצעה הרומנית. ברל ענה כי יתקשר עמו לאחר זמן, וישיב לו תשובה. כזאת אמנם עשה, בבקר המחרת. הסיפור נכון, אמר אז ברל, מחלקת המדינה אמנם קבלה הצעה כזאת מן הממשלה הרומנית.

כעבור שנים אישר את העובדות גם ברטלי קראם, המומחה לעניני המזרח התיכון. ברטלי קראם חזר על מה שידענו ב-1943, ועל זה שהסוכנות היהודית והציונים, עם שירותי הידיעות העדיפים שלהם, חייבים היו לדעת ב-1943. עורך הדין קראם גילה כי ניתן היה להציל את שבעים אלף  יהודי רומניה, להעבירם לארץ ישראל דרך תורכיה, מסע ימים מספר, במשאיות. אבל, בשל לחץ יהודי, נמנעה מחלקת המדינה מלתת פרסום לענין.

אולם, ב-1943 היינו אנו לבדנו, אשר זעקנו בעולם על שבר יהודי רומניה, אנו, שהושמצנו כמעוררי-מדנים ומפיחי-שערוריות, על ידי הארגונים הציוניים, על ידי המנהיגות הציונית המוכרת, ועל ידי קרנות-הצדקה המסונפות אליה. נסיוננו לחלץ את היהודים מרומניה, בטרם יכנסו אליה הגרמנים, נקטל באיבו.

שבעים אלף היהודים שהיתה אפשרות להצילם כונסו לתוך אסמים, הוטבלו בנפט, הוצתו ונורו למוות, כאשר פרצו, מיללים, כאבוקות דולקות, מתוך הלהבות.

הלשם כך כינסו קושרי קשר-השתיקה את מועצותיהם רבות-החשיבות? הלשם כך חיזרו אחרי נשיאים וראשי-ממשלות, ושמרו על המדיניות הפרו-בריטית של ויצמן – מדיניות “ארץ ישראל לנבחרים” (וכמעט ריקה מיהודים)? שתיקה זו, והפרשה האומללה של מנהיגים יהודים, המסווים במעטה כזב את טבח יהודי אירופה, מסתירים אותו, משתיקים אותו – לשם מה?

הארגונים הללו, הפילנטרופים הללו, אותם פחדנים חברי המועדונים היהודים בציון, בלונדון ובאמריקה, אותם המנהיגים היהודים אשר הפקירו ששה מליון מבני עמם לשריפה, לחנק ולהרג, ללא מחאה ובאדישות, ואפילו עם ברק של ערמומיות אנטישמית בתככיהם הפוליטיים – אני מסכם נגדם – אלה, נושאי התארים לרוב, אלה העוסקים בפוליטיקה, הנאמנים המופקדים על עתיד היהודים בארץ ישראל, שצייתו לדרישה הבריטית שלא לחולל שערוריות בדבר יהודי אירופה הנטבחים, שלא לעשות דבר אשר עלול יהיה לקעקע את השלטים שתלו הבריטים על כל שערי הכניסה לארץ ישראל: “יהודים אינם רצויים” – ציונים אלה, גברים ונשים, אותם אגרור אל תוך תא-הנאשמים שבספר זה.

מה היה עולה בגורלם של יהודי-אירופה, אילו הרימו למענם מנהיגים אלה את קולם רב-הסמכות? מי יודע אף כיצד היו הבריטים מגיבים לו הרימו קולם בחוצות תל-אביב? ההיה בכוחה של תביעה נלהבת, רבת-הקרבה, הפורצת מעמקי הלב, של המנהיגות היהודית הרשמית, למען חייהם של ששת המליונים (שליש מיהדות העולם), לזעזע את לבם של בריטניה וארצות הברית?

אינני יודע. רק אמונתי בבני-אדם מדריכה את תשובתי: כשם שבני אדם מסוגלים להיות מסונוורים מפני כל הטוב בהשפעת זדון הלב של מנהיגיהם, כן עשויים הם להיזעק למשימה נאצלה על ידי הכבוד והאון של המנהיגים.

אמונתי שחה לי שכמעט כל ששת מליוני היהודים יכלו להינצל ועמם היה ניצל כבוד דורנו, אפילו התלכדה היהדות החזקה של אמריקה בלבד במערכה להצלתם. אשר למנהיגים הארצישראליים אשר נדמו כאבן נוכח הטבח והרבו להג כבני אווזים על צרכי הציונות בארץ ישראל – לו זעקו והזעיקו הם, ההיו שומרים על מעמדם כמנהיגים? ההיו הבריטים מסלקים אותם ושמים קץ ל”חלום הציונות”.

שוב איני יודע.

יודע אני רק זאת, כי על פי ערכי שלי – התנהגות אנושית כזאת, התנהגות כזאת של כבוד, היתה בעלת משקל וערך רבים לאין שיעור מאשר תריסר מדינות ישראל של היום.

בספרו “בן המאה העשרים” מוסיף בן הכט דברים בפרשת יהודי רומניה שהופקרו להשמדה:

“… האמת נתגלתה חמש שנים לאחר מכן, בכמה ספרים ותעודות שראו אור. ביניהם מאמריו של הנרי מורגנתאו, בכתב העת “קוליירס”, בספרו של יאשיה דובואה ‘הכימאי של השטן’, ובספרו של אירה הירשמן ‘עורק חיים לארץ המובטחת’. הרומנים אמנם הציעו הצעה כזאת. לפי הוראת הנשיא רוזבלט שיגרו מיד אנשי ה‘סטייט דפרטמנט’ הבטחות-סתר לבריטים, ובאמצעותם הגיעו הדברים גם לאזני הערבים, שאין להם מה לחשוש מפני עלייה המונית של פליטים יהודים מרומניה לארץ ישראל…. הנשיא רוזבלט, יחד עם הלורד מוין, “עמדו בפרץ”, במשך חמישה ירחים, עד שנשתלטו הגרמנים על רומניה כולה. אחר זאת נרגעו הנשיא ואנשי ה”סטייט דפרטמנט” שלו. הגרמנים השלימו את המלאכה והקפידו על כך, שיהודי רומניה – לרבות עשרת אלפי ילדיהם – לא יכנסו לארץ-ישראל, כולם נטבחו…”