ב”ה

חזון השלום של היטלר

הם ינסו להתפשט מזרחה, אך בדרכי שלום. שלום-נצח הוא מטרתו וכל עוד הוא קנצלר לא יחשוב לעולם על מלחמה

לפגישתו השניה עם היטלר, לקח אתו קולונל מיינרצהאגן, ליתר בטחון, אקדח אוטומאטי.

אבל זה היה, כאמור, בבקורו השני, על פי הזמנתו של היטלר. רשמיו לאחר הפגישה הראשונה, גם היא ביזמת היטלר, היו כדלהלן:

“….הוא עשה עלי רושם של אדם בעל כוח אדיר, גופני ונפשי כאחד, בעל אישיות מגנטית, כן מאד ואמיתי בהחלט….

“… ברור היה מאד שהוא שונא את המלחמה תכלית שנאה…. אין להם שום רצון להתפשט מערבה גם לא להיות בעלי אלזאס-לוריין, שבה אין אוהבים אותם. הם ינסו להתפשט מזרחה, אך בדרכי שלום. שלום-נצח הוא מטרתו וכל עוד הוא קנצלר לא יחשוב לעולם על מלחמה אלא כאמצעי של הגנה במקרה של פלישה לגרמניה. הוא אמר שכל מדיניותו מבוססת על שלום. הוא אמר  ש-500 שנה של שלום בין בריטניה וגרמניה הופרו ב-1914. אם יוכל לפתוח תקופה חדשה של 500 שנות שלום בין שתי ארצותינו, יהיה איש מאושר. היטלר הדגיש בכל לשון של הדגשה כי מעולם לא היתה ולעולם לא תהיה שום תפיסה צבאית תוקפנית בתוך התנועה הנאצית או מאחריה. היטלר חפץ במיוחד בשלום עם צרפת…. צרפת עומדת תמיד לשטן על דרכו כשהוא רוצה בשלום….

“היטלר השמיע לפני את נקודת השקפתו על השאלה היהודית. הוא הודה שהוא אנטישמי קנאי ומר. הוא פתח באמרו כי לפני עלותו לשלטון שלטו היהודים בהרבה משרדים ממשלתיים ובהרבה מקצועות. הם היו גם ראשי המארגנים של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית….

“… היהודים, כאחוז אחד מן האוכלוסיה, כופים את האידיאלים שלהם, את תרבותם ואת הפוליטיקה שלהם על שבעים מיליוני גרמנים, ודבר זה אינו ישר בעיני גרמניה. היטלר שאל אותי איך היינו אנו מגיבים על בית נבחרים שבו רוב יהודי, על עיתונות שהיהודים שולטים בה, ועל בכורתה של תרבות יהודית ועמידתם של יהודים בראש מקצועות הרפואה והמשפטים. התולעת הנאצית התהפכה על צידה, והיהדות מייללת….”

האחראים למעשי הטבח הגדולים ביותר בדברי ימי האנושות הם הנשבעים בשם השלום, קליקה שהשמאל היהודי מחזיק היום ברוב מניותיה. מאז היטלר לא היו שוחרי שלום גדולים בעולם מ“פעילי השלום” היהודים. גם התעמולה שלהם זהה לגמרי למשנתו של היטלר. הן, בייחוס אהבת שלום לשופכי דמים, כמותם וכמו הפארטנרים, בעלי ה”זכויות הלגיטימיות” לרצוח את היהודים ולרשת אותם, והן בהסתה נגד היהודים ה“כופים” את האידיאלים שלהם, על הרוב.

היהודים שהכיר היטלר היו חברי המפלגה הקומוניסטית, והם שהגבירו את שנאתו להשחית, שכן, סוג זה של יהודים, אכן מתועב. האנטישמיות של היטלר היתה מובנית בנשמתו, מכח – עשו שונא ליעקב. אבל, רבים מבין האנטישמים הגנטיים רכשו לעצמם עודפי שנאה, בעצם החיכוך עם אותם יהודונים, המעוררים גם בחסידי אומות העולם תיעוב טבעי.

כבר עמד על כך המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד. הוא היטיב להכיר את “החלודה העולה על מי הבצה”, כפי שכינה את יפי הנפש היהודים, סייעני הנאצים, חדשים ספורים לפני שעלה בעשן המשרפות השמימה:

“… אי-אהבת הגויים לאדם מישראל הרי היא חיובית לגבי היהודים המתכחשים לעצמם, ליהודים חנפים, מתרפסים, נכנעים ומחקים את שכניהם בכל דבר… מתחת הכרתם לא יאהבו הגויים את עניי הרוח, את הדלים שאינם יכולים תת.

“היהודים, אשר נתנו לעולם כולו, היו יהודים נאמנים, יהודים שלמים, בתוך עמם היו חיים, העשירוהו והעשירו באותה שעה את העולם כולו. אי אהבתם של הגויים, ליהודים מתבטלים בפניהם, היא טבעית ומובנת לכל בעל הרגשה: ‘אלה, היהודונים, אם בגדו באלוהיהם, בעמם, באביהם ובאמם – יבגדו גם בנו בוודאי….”.

בפגישתם הראשונה הצליח היטלר הכריזמאטי לשכנע את מיינרצהאגן שהיהודים מסכנים את שלום העולם, שכן, הגרמנים, למשל, בסך הכל מבקשים להשיב לעצמם את שליטתם הלגיטימית בארצם, וזו סיבת הטלת ההגבלות על הזרים, היהודים. ואז היהודים מצווחים, וכל העולם יוצא בגללם למלחמה..

לפני שהבין מיינרצהאגן מה קורה באמת, הגיעו לחדרו, בבית מלון בלונדון, שני יהודים “תמהונים”, שסיפרו לו סיפורי אימים על המחנות והקורה בהם. מיינרצהאגן, כמובן, לא האמין, והשתדל להיפטר מהם במהירות.

ספרה לי חברה (אנו איננו שוחרי “תיקשורת ישראלית”), על ירון לונדון, אוהד ערבים ידוע (בהתאם לצרכי מנגנון-התעמולה לקידום תכנית השלבים לחיסול ישראל, ושונא יהודים תמיד), ראיין באולפנו מומחה לעניינים ערביים. המומחה טען, את מה שהאיסלאם אינו מסתיר כלל, שרצונם של המוסלמים להשתלט על העולם. על זה הגיב לונדון – “אז מה, גם ה’חרדים’ רוצים להשתלט על העולם…”.-

ואתם יודעים מה? במדינה האנטישמית הזו, אסור להגדיר יצורים כמו לונדון. תהיה לו עילה לתביעה בגין לשון-הרע, או הוצאת-דיבה, או כל כיוצא באלה, כי ללונדונים מותר להסית כאוות נפשם, אבל אסור לקרוא להם בשמם….

ורק רציתי לשמוע מן הנבל הזה – כמה אנשים רצחו ה”חרדים”? מתי, למשל, ניסו להשתלט על התיקשורת הישראלית, דבר שכל היהודים חפצי החיים צריכים היו לעשות מזמן, ולנפץ את מנגנון התעמולה האנטישמי, המכונה – “תיקשורת ישראלית”. מין גוף מתועב מעורר קבס, שכל פעילותו אחת – להביא להכחדת היהדות והמחזיקים בה.

וה”מתנחלים” אשמים, כמובן, שאין לנו שלום. מי שאשם שאין לנו שלום, דה-פאקטו, שאין לנו בטחון, מי שאחראים ישירות לשפך הדמים בארץ ישראל, זה עשרות שנים, הם הלונדון’ים הנאלחים ואבותיהם הרוחניים.

וכשהם מבצעים את מדיניות הנאצים בגוש-קטיף ובצפון השומרון, והקרבנות עונדים טלאי צהוב, במחאה אימפוטנטית, חלאת האדם, מסוג לונדון וטומי לפיד, ושאר הטינופת, “מזדעזעים”, ובעצם מאושרים, שהנה נתנו בידיהם ה”מתנחלים” כלי נשק נוסף לניגוחם. לא המדיניות הנאצית היא הפשע, אלא זיהוייה ככזו, כי, כידוע, “אסור להשוות שום דבר לשואה”, מותר רק לבצע אותה!!!

וכך כל ההוויה ה”ישראלית”. היינו ארבעה ימים בצפון ושלושה ימים בשומרון. לא תמצא ישוב, בכל רחבי הגליל, הגולן, ושאר ישובים, בכל רחבי הארץ, שאינם סגורים בשערים חשמליים, הגנה מפני ה“מדוכאים עלי אדמות”. אין כמעט כביש, בו אתה נוסע, שלא בתווך, בין חומות בטון מזויין – “גדר הפרדה” להפרדת עם ישראל מארצו. ביציאה מירושלים, לכל כיוון, אתה עובר במעבר “גבול בינלאומי”, בין “ישראל” לבין ממלכת כנופיות הרצח הערביות, בהתאם למאוויי חייהם של מהרסינו ומחריבינו מבית, הלונדון’ים והגזית’ים והזהבי’ם, למיניהם. תמצית הרוע העולמי. אם ירדו לעולם אלף קבין של רוע, 999.999 לקח השמאל היהודי, לדורותיו. מימי טרום מדינה, דרך “המדינה שבדרך” ועד התנהלותה של “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, דוגמת הדמוקרטיה של הרייך השלישי.

על כל צעד ושעל אתה פוגש ברכב צבאי ממוגן ובחיילים משוכפצים. הולך לראות פריחה בגלבוע, רואה חיילים, ראשיהם בתוך קסדה, סנטרם ברצועתה, ורק עיניהם ניבטות בנו, כהבט חמורים בבני אדם. יוצא לראות את הנרקיסים בבצת נוב, בגולן, פוגש חיילים בתפקיד, מטייל בשומרון, מחסומים. וכל זה בעשירית האחוז של אדמות המזרח התיכון, כש“המדוכאים עלי אדמות”, שעליהם נכמרים רחמיהן של מפלצות אדם כמו  עמוס עוז, דוד גרוסמן או מנחם פרומן, מחזיקים ב-99.9%  מהן.

הרוע והזדון והשנאה המוחלטים, זה השמאל היהודי.

לצפון נסענו בכביש הבקעה. בדרך, בין ירושלים למצפה יריחו (לישיבה שם, “הטרמפנו” את בן השכנים), מעבר גבול…. לאחר העקיפה הענקית של מובלעת יריחו, פרי “עזה ויריחו תחילה”, באיזור מחולה, מעבר גבול נוסף, תאווה לעיני שוחרי “השלום” ולנשמתם השחורה.

לאורך הירדן ובאיזור חמת-גדר, אסור לרדת מן הנתיב, למשל, כדי לצפות בנוף, כדי שלא ליצור עקבות בדרך הטשטוש… זה בגבול השלום עם ירדן. הקטע בשדות אשדות-יעקב, שהופקר על ידי מדינת הרשע והפשע ה”ציונית” לידי ה“ירדנים”, ובו נרצחו שבע ילדות מבית שמש, שהיו בטיול בית הספר, עדיין נושא את שם השלום. בעבר נקרא אי-השלום, אבל בגלל המשמעות הכפולה, הפך לאי-של-שלום. השמאל לא יוותר על תעמולת השלום שלו, עד היהודי האחרון ועד בכלל….

העם הזה, המכיר את פאריס כמו את כף ידו, אך לא היה באילת, בוודאי לא בגולן, ולא בחברון ובבית לחם, אינו יודע שגבולות-אושוויץ סוגרים עליו.

כבר לפני שנים רבות אמרו הערבים, שאללה מקבץ את כל היהודים למקום אחד, כדי שיהיה קל יותר להשמיד אותם. אבל, אללה דווקא הרחיב את גבולותינו והביס את הערבים לרגלינו, אבל השמאל, בחירוף נפש ממש, יילחם עד נשמת אפנו האחרונה, באלוקים, כי הוא, דווקא בעד היהודים, ולכן, לא לגיטימי, ובוודאי לא דמוקרטי.

את ביקורו השני אצל היטלר מסכם מיינרצהאגן (ברלין, 28.6.1939):  

” .. לשם זהירות שמתי אקדח אוטומטי טעון בכיסי, כדי שאוכל להוכיח שהיתה ‘שעת כושר’ להרוג את האיש. מאז ראיתי אותו בפעם האחרונה שיניתי את דעתי עליו. הוא מתכוון לערוך את המלחמה שלו; הוא מתכוון להרוג מליונים כדי להשביע את תאוות השלטון שלו; במלחמה שלו יסתבך העולם כולו וכל הזוכה יפסיד.

“הוכנסתי לאותו חדר עצום, והמכניס היה שוב ריבנטרופ הרוטן, שאינו מעלה חיוך על שפתיו, והוא שתירגם. נאום ארוך מאת היטלר מאשים את בריטניה שהיא מפריעה להתפשטותה של גרמניה מזרחה; ומשא ממושך על ה’כיתור’. הקשבתי ונצרתי את לשוני. לאחר כארבעים דקות הראיתי סימנים שרצוני ללכת, ולבסוף קמתי על רגלי, הושטתי את ידי ויצאתי את החדר בשתיקה. אינני יכל לתפוס מה טעם רצה האיש לראותני.

“היתה לי שעת כושר די והותר להרוג את היטלר וגם את ריבנטרופ, והדבר מטריד אותי עד מאד. אם תפרוץ המלחמה הזאת, ומובטח אני שאכן היא עתידה לפרוץ, הרי אחוש בנטל כבד של אשמה על שלא הרגתי את שני אלה; כנגד זאת, אני בטוח בהחלט, שאילו הרגתי את שניהם, לא היתה מלחמה פורצת, ואני הייתי נחשב משוגע. בכל זאת, הוכחתי לעצמי שהיתה לי שעת כושר להרוג את שניהם.

“…. אבל אני מודאג, מודאג מאד. ראשית, נראה שהמלחמה בלתי נמנעת. שנית, אפשר שיכול הייתי למנוע אותה…”.

גם המלחמה על ה”שלום” בארץ ישראל, מטרתה האחת והיחידה, יצר השליטה של מהרסינו ומחריבינו, המלווה בשנאת ישראל תהומית. רק מלחמת אין קץ, יכולה להבטיח את השקט שנדרש לשלטון של עריצות. בשם המלחמה על הקיום, אפשר לדרוש נאמנות מן העם ההולך שוב כצאן לטבח. עדר של אידיוטים.

* מאוחר מדי, קשרו כמה קצינים נאציים קשר לרצוח את היטלר, שבטירופו הביא, כמעט, כליה על גרמניה, ונכשלו.