ב”ה

אנטישמיות ותו-לא         

אנשים אלה היו מוכנים למכור את אמותיהם כדי לזכות ולראות שוב יהודים במחנות ההשמדה, בחדרי הגאז, בתנורים של דכאו, מטהאוזן, בוכנוואלד וברגן בלזן”.

…. חרפה היא, שבאיטליה ישנן צעדות תמיכה בערבים, בהן צועדים אנשים לבושים בתחפושות של מתאבדים, שמקיאים גידופים מרושעים על ישראל, מנפנפים בתמונות של מנהיגים ישראליים שעל מצחם טבוע צלב קרס ומעוררים באנשים רגשות שנאה כלפי יהודים. אנשים אלה היו מוכנים למכור את אמותיהם כדי לזכות ולראות שוב יהודים במחנות ההשמדה, בחדרי הגאז, בתנורים של דכאו, מטהאוזן, בוכנוואלד וברגן בלזן”.

חרפה היא, שבצרפת, צרפת של החופש-שוויון-אחווה, שורפים בתי-כנסת, משליטים טרור על יהודים ומחללים את בתי הקברות שלהם. חרפה היא, שבני הנוער בהולנד, בגרמניה ובדנמרק, מתהדרים בכאפייה, ממש כפי שהנוער של מוסוליני נהג להתהדר באלות ובתג הפאשיסטי. חרפה היא, שכמעט בכל האוניברסיטאות באירופה ובחסותן, סטודנטים פלסטינים מטפחים ומזינים את האנטישמיות. שבשבדיה שקלה וועדת פרס הנובל לשלום, בקשה לבטל את הפרס שהוענק לשמעון פרס בשנת 1994 (להבדיל מערפאת, שאפילו פרס אמר שראוי היה לפרס. ח”א)

נגד העיתונות, הכנסייה הקתולית והשמאל האירופאי

שהעיתונות…. כועסת על שטנקים ישראלים מקיפים את כנסיית המולד בבית לחם, שוכחים לכעוס על כך שבאותה הכנסייה, מוצאים להם מחסה 200 טרוריסטים פלסטינים, חמושים כהלכה עם מכונות יריה

חרפה היא, שתחנות טלוויזיה איטלקיות תורמות לתחייתה של האנטישמיות, מבכות רק את מותם של פלסטינים ומורידה בערכו של המוות בצד הישראלי, מחליקות על פניו כמתוך כורח. בושה היא, שבתכניות האקטואליה הם מארחים באהדה את הנבלים עם הטורבנים או הכאפיות, שרק אתמול שרו המנון לטבח בניו-יורק והיום שרים המנון לטבח בירושלים, חיפה, נתניה ותל-אביב.

בושה היא שגם העיתונות הולכת בדרך זו, כועסת על שטנקים ישראלים מקיפים את כנסיית המולד בבית לחם, שוכחים לכעוס על כך שבאותה הכנסייה, מוצאים להם מחסה 200 טרוריסטים פלסטינים, חמושים כהלכה עם מכונות יריה, כלי נפץ (ביניהם מנהיגים של החמאס וגדודי אל-אקצה), בעודם אורחים לגמרי לא רצויים על ידי הנזירים, שמקבלים בקבוקי מים מינרלים וכדי דבש מהחיילים בטנקים הללו.

חרפה היא, שבעת מניין ההרוגים בצד הישראלי, מאז תחילת האינתיפאדה השנייה (412 בעת כתיבת המאמר – מ.י), עיתון ידוע-שם מצא זאת לראוי לציון באותיות גדולות, שיותר ישראלים נהרגו בתאונות דרכים במהלך אותה התקופה (600 במספר) (וזה, כמובן ציטוט של בני מרוז – “מחנה השלום” ח”א).

בושה וחרפה היא, שבעיתון “Roman Observer“, העיתון של האפיפיור, האפיפיור שרק לא מזמן השאיר בכותל המערבי מכתב התנצלות בפני היהודים שהושמדו במיליוניהם על-ידי נוצרים. על-ידי אירופאים, לא ניתנת הזכות לניצולי העם הזה(ניצולים שעל זרועותיהם עדיין מוטבעות כתובות קעקע) את הזכות להגיב, להגן על עצמם, לא להיכחד בשנית. אני מוצאת את זה מביש שבשמו של ישו הצלוב (יהודי שבלעדיו כל אלה היו מוצאים את עצמם מובטלים), הכמרים של מרכזינו הרוחניים מפלרטטים עם רוצחיהם של אלה בירושלים שאינם יכולים ללכת לאכול פיצה או לקנות ביצים מבלי להתפוצץ. מביש הוא, שהם ניצבים לצדם של התומכים בטרור, שהורגים אותנו על מטוסים, בשדות תעופה, באולימפיאדה, ושכיום מהנים את עצמם על-ידי הריגת עיתונאים מערביים באמצעות יריה בהם, בחטיפתם, בשיסוף גרונם, בעריפת ראשיהם.

חרפה היא, שכמעט כל השמאל האיטלקי שכח את תרומתם של היהודים למאבק נגד הפאשיזם (…). חרפה היא, שיש שמאל חלק באשמה לעובדה, שיהודים בערים איטלקיות, שוב פוחדים, ובערים צרפתיות, הולנדיות, דניות וגרמניות, זה אותו הדבר. בושה היא שיהודים רועדים מפני המפגינים המחופשים למתאבדים, ממש כשם שהם רעדו בליל הבדולח, הלילה בו היטלר שחרר לשדות הצייד את ציידי היהודים. בושה היא, שבציות טיפשי, מרושע, בלתי ישר ועל מזבח הפוליטיקלי קורקט, אותם אופורטוניסטים, או אולי נכון יותר הפרזיטים, מנצלים את המילה ‘שלום’ השחוקה, כיום, יותר מהמילים אהבה ואנושיות(…)”.

ערפאת במקום טוב בין פינושה למוסוליני

האדם ההפכפך הזה שמשאיר את אשתו בפאריז, מוערצת ומטופלת כמו מלכה, ומותיר את עמו בחרא. הוא מוציא אותם מהחרא רק על-מנת לשלוח אותם למות, להרוג ולמות

… האיש הלא קיים הזה, שהודות לכסף של משפחת המלוכה הסעודית, מגלם את דמותו של מוסוליני ובמגלומניות שלו, מאמין שייכנס לספרי ההיסטוריה כג’ורג’ וושינגטון של פלסטין. הלוחם לכאורה הזה, מסתובב תדיר במדים כמו פינושה ומעולם לא לבש בגדים אזרחיים, ולמרות זאת מעולם לא השתתף בקרב. מלחמה היא דבר אליה הוא שולח, תמיד שלח, אנשים אחרים לבצע עבורו. את אותם נשמות מסכנות שמאמינות בו. הנפל הנפוח הזה, המגלם את

(לאחר ראיון קודם עם ערפאת

ילדים מסכנים, כיום הוא מאמן אותם להיות מחבלים מתאבדים. האדם ההפכפך הזה שמשאיר את אשתו בפאריז, מוערצת ומטופלת כמו מלכה ומותיר את עמו בחרא. הוא מוציא אותם מהחרא רק על-מנת לשלוח אותם למות, להרוג ולמות. כמו הנערות בנות ה-18 שעל-מנת לזכות לשיויון מול הגברים לובשות על עצמן מטעני נפץ. אך עם זאת איטלקים רבים אוהבים אותו. כן. ממש כפי שהם אהבו את מוסוליני. והרבה אירופאים אחרים עושים בדיוק אותו הדבר).

המשך –        

…. במקביל, אני צופה בעליית הפאשיזם, הנאציזם החדש, שהוא שטני בהרבה ומעורר בחילה מכיוון שהוא נבנה על-ידי המציגים עצמם כמבקשי טובה, כמתקדמים, כקומוניסטים, פציפיסטים, קתולים, או נוצרים. אני רואה את זה, כן, ואני אומרת את הדבר הבא – מעולם לא הייתי עדינה עם דמותו הטראגית והשייקספירית של שרון. לעתים קרובות היו לי חילוקי דעות עם הישראלים, המכוערים שביניהם, ובעבר הגנתי על הפלסטינים. אולי יותר מכפי שהם ראויים לכך. אולם אני עומדת לצדה של ישראל, אני לצדם של היהודים. אני עומדת ממש כפי שעמדתי כילדה קטנה בשעה שנלחמתי איתם יחדיו. אני מגינה על זכותם לקיום, להגן על עצמם, לא לתת לעצמם להיכחד בשנית. נגעלת מול האנטישמיות בקרב רבים מהאיטלקים, רבים מהאירופאים, אני מתביישת בחרפה הזו, המביישת את מולדתי ואת אירופה. אין זה איחוד מדינות, אלא הבור שכרה פונטיוס פילטוס. וגם אם כל תושבי כוכב הלכת הזה יחשבו אחרת, זוהי דעתי.