ב”ה

“רואי-שחורות” כרוניים, אבל צודקים עד הפרט האחרון!

ארגון האצ”ל לא היה מורכב מנביאים, וממילא, לא משוטים, וזה גם מוכח. לא היה דבר שצפו והוא לא בא במלואו. את אותם דברים שראה האצ”ל ראה גם המימסד הציוני סוציאליסטי, הוא גם פירש אותם נכונה, אבל היתה לו אג’נדה משלו. אותה אג’נדה שונאת ישראל הנמשכת והולכת, עד עצם היום הזה, אותה אג’נדה האומרת – אנחנו תמיד צודקים, בעיקר כשאנו משקרים במצח נחושה למען המטרה, ואם המציאות טופחת על פני העם, אנו, נאנוס אותה לרצוננו.

הנה – (מערכות הארגון הצבאי הלאומי, המרד – 1947-1946, דוד ניב)

נגד “תכנית החלוקה האומללה”

…. הצגת העוול התבססה על מרבית הטיעונים שהיו מקובלים אז על כל האגפים והזרמים במחנה הציוני ולמעשה על רוב עמי תבל: זכויותיו של עם ישראל על ארץ-ישראל בגבולותיה ההיסטוריים, ההכרה הבינלאומית בזכויות אלה כפי שבאו לידי ביטוי במסמכים הבינלאומיים מסוף מלחמת-העולם הראשונה, מעשה שיקומה והפרחתה של הארץ השוממה בידי היהודים, ומעמד היהודים כעם ללא בית כנגד שבע המדינות העצמאיות שכבר זכה להן העם הערבי.

מפקדת-הארגון ראתה חשיבות ראשונה במעלה באזכור העובדה ובהחדרת התודעה שבבנייני עצרת האו”ם נתבעים עתה היהודים לא לפשרה טריטוריאלית ראשונה, אלא, לפשרה שניה; שהפשרה הראשונה משנת 1922 – היתה ויתור על 77 אחוזים מן הארץ ואילו זו של עכשו תובעת 10 אחוזים נוספים. ההסכמה העקרונית של ראשי הסוכנות היהודית ל”ביתור” הנוסף מותקפת, אפוא, במלוא החריפות, והקיצוצים הנוספים בתכנית ועדת אונסקופ, שהידיעות עליהם מגיעות מניו-יורק, מוסברים כפועל-יוצא טבעי מהסכמה זו. “תכנית החלוקה האומללה”, קובע שידור האצ”ל מן ה-18 בנובמבר, “שהוצעה על-ידי הוועדה המיוחדת מטעם האו”ם, הפכה למכסימום יהודי, שממנו יורידו חלקים נוספים בכדי ‘לעשות צדק לערבים’. וכך היה… אדמת המולדת הפכה בידי מוכריה-מפקיריה חתיכת בד. חותכים פה; גוזרים שם. מודדים… מתאימים. מקצצים. הלכה יפו. הלכה באר-שבע. הלך חלק של הנגב. ירושלים תישאר חוץ-לארץ”.

איזכורו של הביתור הראשון, עם מסירתו של עבר הירדן לשלטון השושלת החג’אזית, לא נעדר גם מטיעוניהם של ראשי הסוכנות היהודית. ב-22 בנובמבר פונה משה שרתוק אל חברי ועדת-המשנה בלייק-סאקסס, בהופעתו לפניהם: “אנו מבקשים מכם לזכור, שעוד ב-1922 בוצעה חלוקתה הראשונה של ארץ ישראל”. ואולם, מוסיף ואומר ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, “אנו מאמינים שבוויתור שלנו תורמים אנו לפתרונה של בעיית ארץ-ישראל”. שרתוק גם מפרט את שיעור הויתור, שכבר נעשה באותו שלב: אנו הצענו שהעיר באר-שבע ושטח מסוים, הכוללים בסך הכל – 300,000 דונם, יוצאו מתוך המדינה היהודית ויווספו למדינה הערבית. הסכמנו גם ששני מליוני הדונמים בנגב הדרומי, סמוך לגבול המצרי, יצורפו למדינה הערבית ועל ידי כך, ייווצר גבול משותף בין המדינה הערבית ובין מצרים”. הכרזה זו ניתנה לאחר שהסוכנות-היהודית הסכימה לכלול גם את יפו בגבולות המדינה הערבית המוצעת.

למחרת היום קובעת מפקדת-האצ”ל בשידורה המחתרתי: “… הסכמה זו, שבה כרוך הויתור על 85 אחוז נוספים של אדמת המולדת תישאר לעולמים עובדה פוליטית והיסטורית שתתנקם בעמנו ותרדפהו בלי רחמים”. החלוקה פירושה מלחמה וודאית, ש”לכאורה תהיה זו מלחמה סביב החלוקה; למעשה, תהא זו מלחמה למען קיומנו הפיסי ועתידנו הלאומי”.

אזהרות הארגון הצבאי הלאומי

ב-26 בנובמבר, שלושה ימים לפני החלטת עצרת האו”ם על חלוקת הארץ, חוזר הארגון על קביעתו בדבר המלחמה הצפויה, גם מוסיף תחזיות לאופיה ולהמשכה: “זו תהיה מלחמה על עצם קיומנו ועתידנו. היא תהיה רבת חזיתות, היא עלולה להיות ממושכת”. זו היתה האחרונה בסדרת האזהרות, שחזרו ונישנו בשידוריו המחתרתיים של האצ”ל. למפקד הארגון זכור, ש“עוד בזמן המושב של ארגון האומות המאוחדות, בסתיו 1947, החילונו מזהירים את עמנו מפני התכנית הבריטית הנסתרת ‘להפליש’ לארץ ישראל את צבאות ערב” (המרד, עמ’ 409).

כך מתווה שידור “קול ציון הלוחמת”, ב-12 באוקטובר, תסריט אפשרי לראשית המלחמה: “צבא הכיבוש יפַנה לראשונה את האזורים הגובלים במדינות ערב, בכדי לאפשר לכנופיות הקוויזלינגים הנאציים הכפולים – קוויזלינגים נאצו-גרמניים ונאצו-בריטיים – להכין את האגרוף המזוין נגד עמנו. המצור בים יימשך”.

ב-16 בחודש באה אזהרה מפני שלוש אשליות “המתהלכות בקרב הציבור שלנו ומטופחות על ידי מנהיגיו”: 1. שחלוקת הארץ, תבוצע בדרכי שלום; 2. שאם אמנם תותקף הארץ על ידי כוחות “שיודרכו על ידי סוכני בריטניה”, יעלה בידי ועדת האו”ם, שתשב בירושלים, להשיב עד מהרה את הסדר על כנו; 3. שאם לא יעלה הדבר בידי הוועדה, תבוא התערבות מטעם מועצת-הבטחון, וזו תשים קץ למעשי האיבה.

וכעבור יומיים: “הרי, עבור קריקטורה זו של מדינה, ניאלץ לשלם בדם, בדם רב, בדמים של טובי בנינו! ואין ספק, כי מס הדם שיילקח מאיתנו בימים הבאים, למען השלט את החלוקה, לא יהיה קטן מזה שהיינו צריכים לשלם עבור שחרור המולדת כולה”.

באותם שבועות אחרונים שלפני ההכרעה המדינית מובא לפני חברי השורה ניתוח המצב הקיים, ומועלית ההתפתחות האפשרית, במקרה של אישור התכנית על ידי העצרת. השערה הגובלת בוודאות היא, לדעת מפקדת הארגון, שהערבים יסרבו לקבל את המדינה המוצעת להם: “ראשית, לא יקימו הערבים שום ממשלה בשטח שיוקצב להם על ידי החלטת או”ם, כי הקמת ממשלה כזו כמוה כאישור למעשה של תכנית החלוקה” (דפים, נובמבר, 1947). וכן, צופה אותו בולטין פנימי את הפעלתו הוודאית של הלגיון הערבי של ממלכת עבר-הירדן, במלחמה נגד המדינה היהודית שתוקם. תכלית המלחמה תהיה לא רק למנוע את הקמתה של מדינה זו, אלא, להגשים סופית את מטרת כל נסיונות ה”מאורעות”, מאז קום המנדט, והיא – השמדתו הפיסית של הישוב העברי: “אם הלגיון הערבי יופעל בחדשים הקרובים, הרי הוא יופעל לשם פעולות השמדה והחרבה” (שם). המפעיל יהיה, כמובן, הגורם הבריטי, מאמנו, מממנו ומציידו של ה”לגיון”.

הבריטים עשו באותו זמן גם לחיזוקו של “חיל הספר העבר-ירדני”, המוסיף להיות, כמצויין בגילוי-דעת של לשכת-המודיעין הממשלתית, מן ה-19 באוקטובר, “צבא אימפריאלי בריטי, ונתון לפיקוד בריטי”. גילוי דעת זה המביא פרטים על חילופי כוחות צבא בארץ עם הוצאת בריגדה אחת של הצנחנים מן הארץ, מספר שבעקבות העברה זו הועתק בטליון הצנחנים הבריטי החונה ליד ראש-פינה לנקודה צפונית מעכו, ו”מטעמים מנהליים עבר מרכז חיל-הספר העבר-ירדני (מזרקה, ליד רבת עמון) לראש פינה, והוא מפקח במישרין על יחידות חיל-הספר בגבול הצפון, שהיה קודם בפיקוח בריגדת הצנחנים הבריטיים”. עם ההעברה גם הוגדל מספרם של אנשי חיל-הספר החונים בארץ-ישראל המערבית. לא יארכו הימים וגם אלה יצטרפו לנסיון ההשמדה…