ב”ה

במדבר פרק טז

 (כ) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

(כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע:

(כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף: פ

(כג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם:

(כה) וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכָל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכָל חַטֹּאתָם:

(כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:

(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי יְקֹוָק שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי:

(כט) אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כָּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא יְקֹוָק שְׁלָחָנִי:

(ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְקֹוָק וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְקֹוָק:

(לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם:

(לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ:

(לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל:

(לד) וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ:

(לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת יְקֹוָק וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת: פ

                                                                    ירושלים, י’ בכסלו, התשנ”ו

לעורך מעריב שלום,

בשולי התזה ה”מלומדת” של אריאל מררי (“כך צמח הפונדמנטליזם היהודי”, מעריב, ח’ בכסלו, התשנ”ו) ציינתם כי הכותב הוא “ראש היחידה לחקר האלימות הפוליטית”, שכחתם לציין כי האיש הוא שמאלני קיצוני, הדוגל במתן יד חפשית, בסיסי תקיפה, כלי נשק וערי מקלט לטרור הערבי. במסתו של מררי אין, ולו רמז, כי השיגרה בארץ ישראל היא דווקא טבח יהודים בידי ערבים. גם אין רמז לעובדה, כי “תקיפות אנשים ומעשי ונדאליזם” בערבים, בוצעו בידי השב”כניק, שעמד בראש הארגון הפרובוקטורי, שהוקם בברכתו של רבין. וכן, לא מסופר כי מתוך החיילים ששירתו ביש”ע בשנות האינתיפאדה, מי שנהגו אלימות יתרה באוכלסיה הערבית היו דווקא חיילים חילוניים. לא בכדי מתעלם מררי ממעשי רצח של ערבים שנעשו בידי חילוניים, וכדי לא לבלבל את התזה הנחמדה עם העובדות, הוא מתעלם מן הלוז שבעוגה – חיסול אמיל גרינצוויג. הוא מתעלם מן העובדה, שגם בתוך הציבור היהודי הלא-פונדמנטליסטי יש אנשים שפויים, המתקשים לקבל שיתוף פעולה בין ניצולי הנאצים לבין יורשי הנאצים. כי מצוות היום היא – הכה את היהודי באלוקיו וברבניו.

ביום ששי שמע שמע עם ישראל אורגיה, שפתחה את מסע-הבחירות-בהתנדבות לשמעון פרס, באדיבות קול-ישראל, ע”י חיים הכט וחברים, שגירו את עצמם בזכרונות על דם ניגר של עגבניות, שהושלכו על שמעון פרס, אך לא הפחידו אותו. מה הפלא? גם דם יהודים לא הזיז לו, לקודמו ולממשלתם. לבסוף הגיע חיים הכט לסיפוקו המלא, במסקנתו, כי תומכי הליכוד בעצם אינם אלימים, כי האלימות כולה נמצאת במחנה הדתי לאומי.

הכט אינו מסוגל לסלוח לציבור הזה את מצויינותו, מצויינות הנוער שלו, העושה את לילות השבת ליד שולחן השבת, שר זמירות שבת ואומר דברי-תורה, לוגם לגימה קלה מגביע הקידוש, כשהוא אפוף באווירת קדושה, בעוד נערי הכט יושבים סביב שולחנות הפאב, לוגמים מלוא לוגמיהם משקאות אלכוהוליים למיניהם, כשהם אפופים בתימרות עשן ובאדי אלכוהול. ולשם קינוח, שולפים לפעמים סכינים, ולא כדי לבצוע את החלה.

מררי הנ”ל רואיין בקול ישראל לאחר הפיגוע באוטובוס בשד’ רמות-אשכול, ליד גבעת התחמושת, הוא פתח בביקורת על התיקשורת, המראה ומשמיעה את ההמון הזועם על הממשלה, מיד לאחר הפיגוע, במקום לחכות יומיים שלושה, עד שהרוחות תרגענה. מררי יודע, כי בשיטה זו העם לא ישמע לעולם, שיש המונים הזועמים על הממשלה, כי לא יעברו יומיים שלושה, בלא שיהיה פיגוע נוסף. לאחר מכן הצהיר המומחה לטרור, כי לטרור יש רק פתרון מדיני. בתרגום חפשי – פארטנרים יקרים, המשיכו להרוג ביהודים, ואז תימלאנה כל משאלות לבכם לטובה. כאשר נלחץ הדמוקרט אל הקיר, הודה כי יש פתרון צבאי, כפי שהוכח במדינות הטוטאליטאריות, אפשר, למשל, להיכנס בטנקים לעזה, אך זה יהיה על חשבון ה”דמוקרטיה”. תרגום חפשי – דמוקרטיה דוחה פיקוח נפש של יהודים….

מררי אינו שוכח לציין כי ה“פונדמנטליסטים” מיישמים את ההלכה “כפרשנותם אותה”, אשר לדמוקרטיה, היא אבסולוטית (להבדיל מאלוקים). לא כך היא דעתו של ד”ר מנחם זליגר, הכותב בערך – דמוקרטיה – (האנציקלופדיה העברית, תשכ”ט):

“לא זו בלבד שלדמוקרטיה ניתנו הגדרות שונות, ואפילו סותרות זו את זו, אלא, שהמשתמשים באותם מונחים בעצמם להגדרתה, מתכוונים לעיתים קרובות למשמעויות שונות של המונחים הללו. כל הגדרה מן ההגדרות המרובות של הדמוקרטיה מבטאה, על כרחה, השקפה מסויימת. ועפ”ר גם דעה או שיפוט על הדמוקרטיה, והמשמעויות הרבות והשונות המוכנסות במושג זה משקפות עפ”ר מגמות שונות וסולמי ערכים שונים… עקרונות אלה מופרים, ובכך נהרסת הדמוקרטיה –

אם, למשל, הרוב של היום, בתוקף היותו רוב, מונע מן המיעוט של היום את האפשרות ליהפך לרוב של מחר, כגון, על ידי שלילת הזכויות האזרחיות של חופש הביטוי וההתארגנות.

לפיכך, יש טוענים להנהגת הגבלות חוקתיות של הכרעות הרוב…

כדי למנוע את הפיכת זכות ההכרעה של הרוב למקור של עריצות הרוב כלפי המיעוט, או למקור של פגיעה בזכויות יסוד”.

ואכן, הממשלה הזו והתיקשורת שלה, דמוקרטיות להפליא ביחסן לערבים ולתומכים משמאל, וטוטאליטאריות כלפי מתנגדיהן; אנשי ימין חפים מכל פשע נעצרים, או נקראים לחקירה ביחידה לחקירות פשעים, צעירים שהשתתפו בהפגנות חוקיות נחקרים ונמנעת מהם ההצטרפות ליחידות מובחרות. לעומתם, משתחררים מבתי הכלא אלפי מרצחים ערבים, היישר אל פלמ”ח ה”פלשתינאים”, מיסודה של ממשלת רבין, ומקבלים נשק לידיהם. אנשים המאשימים את הממשלה הזו בשיתוף פעולה עם הנאצים, נענשים, אך יהודי שכינה את עם ישראל יודו-נאצים, היה מועמד לפרס ישראל. שירו של עקיבא נוף, המתחיל במלים: “להם יש עשרים ושתי מדינות ולי יש רק אחת הם רוצים גם את זאת…” מוחרם על ידי כל כלי התיקשורת, בישראל של עידן אש”ף, ומושמע רק בערוץ 7. אך היצירה “על חרבותייך עפרה” זוכה להשמעת כבוד בקול המוזיקה(!) רב שכתב מאמר הלכתי בקשר להריגת גוי, יושב בכלא, “משורר” שכתב על ה”פונדמנטליסטים”, המשתמשים בדם ילד פלשתינאי, לאפיית המצות, ו”אמן” אחר, שסבב בעולם עם תערוכה בה הוא מציג קלגס יהודי, הניצב על גוויותיהם של שני נערים ערביים, וכן, תת-מקלע, מעליו כתובית – JEWISH-ART , זוכים לפרסים ולתהילה.

השמאל בישראל היא האלימות!!  אלימותו הפחידה את ממשלות הימין, עד כדי חתימה על הסכמים לביצוע התכנית לחיסול ישראל בשלבים. הם שתיקנו את הוראות אי-פתיחה-באש. הם שהעמידו לדין חיילים שמילאו את תפקידם ואזרחים שהעזו להגן על עצמם, שתוארו כמי ש”לקחו את החוק בידיהם”, הגדרה “סלחנית” לדעתו של מררי...

הממשלה הזו כופה על עם ישראל מדיניות הנוגדת את רצונו, כפי שהתבטא בספירת קולות המצביעים, שהצביעו ברובם למען עצמם ומולדתם. גם רבים מן המצביעים, בדיעבד, נגד עמם ומולדתם, עשו זאת, משום שהאמינו לשקרים של רבין. היא כופה על העם, לדורותיו, מדיניות אנטי-יהודית, במועל-ידיהם (ביטוי של אברום בורג על ממשלת שמיר) של נציגי האויב בכנסת ושל יהודים המתכחשים ליהדותם. והם מדברים על אלימות! האיפוק שהעם הזה מגלה לנוכח הובלתו כצאן לטבח ולנוכח מסירת מולדתו לידי צר, הוא לא נורמלי ותעודת עניות!

צ’רלי שלוש, הי”ד, איש הימ”מ, נאמן להוראות אי-פתיחה באש, שראה ילדה יהודיה נרצחת לנגד עיניו, לא העז לירות על מנת להרוג, ושילם על כך בחייו. אילו הרג את הרוצח, היה נקרא לחקירה ביחידה לחקירת פשעים. אך “התמזל” מזלו, והוא הצליח להוכיח, כרבים אחרים, לפניו ואחריו, כי אמנם היה בסכנת חיים…

לפני שנים אחדות הראתה הטלויזיה אם יהודיה צעירה ומפוחדת, היושבת במכונית ומחזיקה בתינוקה, כשבעלה רודף אחרי המון פורעים ערבים, שביקש לעשות בהם שפטים. דליה רביקוביץ‘, הרחומה ואוהבת הילדים, שאלה אז – איך לוקחים ילד חמוד כזה, למקום שרגל אדם מן הישוב אינה דורכת בו – היא לא שאלה, איך זה שבמרחק חמש דקות מכפר סבא, נמצא המערב הפרוע? היא לא שאלה, איזו ממשלה בלתי מוסרית היא זו, האוסרת על אזרחיה, הנאלצים לעמוד על נפשם, זה מאה שנה, לירות להגנתם? היא שואלת, מדוע אין עם ישראל מפקיר את מולדת אבותיו לשלטון הסייף של מוחמד…

כאשר הרב נרי’ה חש כי אין בו עוד כח לספוד לאחים ואחיות, כאשר ראה כי אנשים מן הישוב שבתוך הקו הירוק, אינם מגיעים עוד ליש”ע, וכי תושבי יש”ע הם מטרות נעות ונייחות למרצחים, פסק כי חובה על היהודים להגן על עצמם, גם במחיר ישיבה בכלא; טוב יהודי חי בכלא, מיהודי מת תחת תלולית עפר, איך עטו עליו בעטיהם עיטי הטרף, העוטים לבוש יונת שלום. דן מרגלית השתפך בהמיה, על דפי עתון הארץ: הרב נרי’ה מתיר את דמם של הערבים….

בשעה שד”ר ברוך גולדשטיין טפל בכל נפגעי חברון וסביבתה, ועשה את המיטב, כדי להקל על סבלם, כאשר עצם את עיניהם של מי שנפטרו מכל סבל העולם הזה, כאשר קבל את הודעת צה”ל, שעליו להכין בית-חולים-שדה לקליטת יהודים שייפגעו בפוגרום, שתוכנן בגלוי ע”י בני עיר המרצחים, היו שרי ישראל מזבחים ומקטרים בבמות השלום, כשהם ממללים בעוז את המנטרה: “קרבנות שלום… הוכחה נוספת לצורך בשלום… לא ניתן פרס לאויבי השלום… אנחנו נמשיך בתהליך השלום… יש להאיץ את תהליך השלום… נטפל בטרור, כאילו אין תהליך שלום, ונמשיך בתהליך השלום, כאילו אין טרור”. ברוך גולדשטיין, זצוק”ל, הבין כי יש להפסיק את מעשה הפשע נגד העם היהודי, ועשה את המכסימום שיכל יהודי אחד לעשות. הוא האמין כי מעשהו יעורר את העם הזה. הוא לא ידע עם מי יש לו עסק. לאחר כל אירוע של שיגרת הטבח ביהודים, נושך העם הגלותי וחסר הצה”ל הזה את שניו, עובר לסדר היום ולצילום החאפלות בעזה, או לצילום הגיבושון, על שולחנם של לאה ויצחק רבין, אבא ואמא של כולנו – להוציא כמה – בערבו של היום, בו נרצח רפי כהן, נהג מונית מגילה. לא כן כאשר פוגעים במרצחים הערבים, ימ”ש; אז, אין מעבר לסדר היום. אז יוצאים ב“עליהום” על יהודים החוגגים את חג הפורים ויורים שנאה לכל הכיוונים.

אכן, הרֶשע מושל בכיפה. והכיפה מתקפלת. שלטונות אונ’ בר-אילן הודיעו כי יסלקו מספרייתם את כל הספרים העוסקים ב“הסתה”, וראשון בהם הספר על ברוך גולדשטיין. לא ירחק היום בו נוזמן, אולי באמצעות ערוץ 7, לליל בדולח מתוקשר היטב, בבר-אילן, כדי לצפות בשריפת התלמוד, ספר יהושע וכל שאר ספרי התנ”ך, על מפרשיהם. כמו כן, יישרפו ספריהם של כל אנשי הרוח מן הימין וכל הספרים בהוצאת משרד הבטחון, העוסקים בבטחון ישראל, באמת, ולא בדיפלומטיה. לבר-אילן תיוותר ספריה כשרה למהדרין, על טהרת ספריהם, רשימותיהם, חמשיריהם וכתביהם של א”ב יהושע, מאיר שלו, דוד גרוסמן, ס. יזהר, עמוס עוז, דידי מנוסי, אפרים סידון, חיים חפר, דליה רביקוביץ’, חיים הנגבי, שלום ירושלמי, אסא כשר, מיכאל הר-סגור, שולמית הר-אבן ודומיהם, העוסקים בחינוך מחדש של הדור. ברקע תישמע היצירה “על חרבותיך בר-אילן”.

חנה אייזנמן