זו כבר מזמן לא “שנאה עצמית”
זו כבר מזמן לא “שנאה עצמית”
ב”ה
זו כבר מזמן לא “שנאה עצמית”
“לתופעת המוסר והמלשין בעם היהודי אין אח ורע בעמים” (הסופר ארתור קסטלר)
אונס הוא הנורמה
לחוקרת באוניברסיטה העברית בירושלים הוענק פרס על עבודת מחקר המביאה אותה למסקנה ה”מלומדת”, שחיילי צה”ל אינם אונסים ערביות, כדי למנוע הולדת ילדים ערבים מזרעם, כלומר, הם גזענים… סיבת משנה – בגלל דה-הומניזציה לערבים…
עושים להם דה-הומניזציה…
נזכרתי שגם יגאל תומרקין זכה בפרס ישראל, איך לא? הלוא כשהוא רואה את ה”חרדים” הוא מבין את הנאצים… האנשים האלה, הם הם, המייצגים נאמנה את דמותה של ה”מדינה שהשמאל בנה” – מ”ט שערי טומאה ורוע טוטאלי!
יש הקוראים לזה “שנאה עצמית”, אך זה כבר מזמן לא זה, זוהי אנטישמיות טהורה, כמו טהרת הגזע הארי. הם לא שונאים את עצמם. דווקא טוב להם מאד עם עצמם, הם שונאים יהודים שנאה עזה שגם הנאצים לא הגיעו לשכמותה. ה”ישראלים” האלה הם שאהידים. הם השתלבו היטב במרחב – הם מוכנים, בדיוק כמו הפארטנרים שלהם, לדבר שהנאצים מעולם לא היו מוכנים לו – למות על קדושת השמדת היהודים. זה בדיוק הסוג אליו התכוון המשורר יצחק כצנלסון, הי”ד, אותו הגדיר כ”חלאת המין האנושי” וכ”חלודה העולה על מי הבצה”!
קדושת המדע
רציתי להציע לכלת פרס הסוציולוגיה רעיונות נוספים לקידום תיזות מתוחכמות, למשל –
האם הערבים אונסים יהודיות כדי להוכיח פתיחוּת וקידמה ערביות?
האם אין לראות בעובדה, שברוב המקרים הם שוחטים את הנאנסות היהודיות לאחר מעשה האונס נטיה גיזענית של שמירה על טוהר הגזע?
כיצד ניתן להסביר את העובדה שהערבים מקפידים לאנוס יהודיות ולא ערביות?
האם העובדה שחברים בקליקה של החוקרת מקיימים יחסי מין עם ערבים ולא עם ערביות, אינה מעלה את החשד שגם הם גזענים השומרים על טוהר הגזע, שכן, מיחסים כאלה לא ייולד שום שאהיד?
אבל אם כן, כלומר משכב זכור מיועד לשמירה על טוהר הגזע, מדוע החברים האלה מקיימים יחסי מין גם עם זכרים יהודים ולא עם נשים?
ואתגר מיוחד –
על מה מעידה העובדה שחיילי צה”ל מתעללים, מכים עד זוב דם, מגרשים מבתיהם אלפי יהודים ומוסרים את נחלותיהם לערבים, אך אם יתבקשו לגרש ערבים, הם ילכו למלחמת אחים וישכבו תחת המשאיות? האם אין זו “גזענות שלילית”, כמו “רווח שלילי”, או, “מס הכנסה שלילי”?
נכון שהמסקנות המוצעות לתיזות שלעיל לא תזכינה את החוקרת בפרס, אבל יהיה בזה קידוש המדע. האם לא זו שאיפת כל חוקר? מקרמניצר ועד יפתחאל?
הקדוּשה מעצבנת (ע”ע – חיילים סרבני-אונס)
הייתי שם כשהוא מת. ראיתי את זה במו עיני. הוא מת אדם חפשי עם נשמה חפשית.
לאחר הפצרות קראתי לאחרונה את ספרה של נועה ירון-דיין – “מקימי”. זהו ספר חכם ושזור הומור עצוב. בין השאר מתארת הכותבת את השתתפותה בריקודים של “מצעד גאווה” בברלין. כשהיא מתיישבת לנוח בבית קפה, מזדמנת לה שיחת אקראי עם גרמני הפונה אליה באנגלית במבטא גרמני כבד.
את דבריו מביאה הכותבת ב”אנגלית” במבטא הנ”ל, באותיות עבריות, להלן הקטע הנדון (כולו בעברית מדוברת):
בשולחן לידי יושב אדם מבוגר, לבוש באלגנטיות, שותה וודקה. מדי פעם מעפעף לעבר הססגוניות הוורודה ורוטן משהו אל תוך הכוס. הוא לא נראה מרוצה ממה שקורה שם.
הוא מחייך חיוך מריר ובוחן אותי לעומק.
אני מתעלמת.
הוא מסתכל עלי בשתיקה.
אני ממשיכה להתעלם.
פתאם הוא פונה אלי באנגלית שבורה –
– סליחה גברת.
אני מסתובבת אליו.
– מותר לשאול משהו?
מה הוא רוצה ממני?
– מה אתה רוצה?
– את יהודיה?
אני לא מאמינה, הוא שואל אם אני יהודיה. חוצפן. גזען מסריח.
– אם לא ידוע לך, המלחמה הסתיימה.. אני מעיזה פנים נגדו.
אף אחד לא יגיד לי שאני יהודיה באמצע ברלין של תחילת האלף.
– נורא מצטער. לא התכוונתי להטריד אותך.
הוא לא התכוון המלוכלך.
– אני יכל להבין את הרגשתך.
בטח.
אני חוזרת להסתכל במצעד. שיתפוצץ. שיחפש לו מישהו אחר להוציא עליו את התסכולים שלו.
– אז?
– אז מה?
– את כן?
– כן מה?
– יהודיה?
– למה? אתה נאצי?
הוא מרים את גבותיו בהפתעה.
– לא, וודאי שלא…
הוא מזועזע.
– … אני צועניה.
– או, מצטער, חשבתי….
אבל הוא לא נראה פגוע. חוץ מזה, הוא התחיל. ובכל זאת, אני מתחייכת מתוך התפייסות.
– עכשו אני רוצה לשאול אותך משהו.
– בסדר, הוא אומר.
– איך ידעת?
– ידעתי מה?
– שאני יהודיה.
הוא שותה את הוודקה שבכוס ומניח אותה על השולחן בנקישה.
– אני מזהה יהודי מקילומטרים. כולכם נראים אותו הדבר. כמו משפחה אחת.
אני לא מצליחה להבין אם אני נעלבת או מוחמאת.
– הכרתי פעם יהודי אחד. במלחמה. יהודי אמיץ מאד. יהודי קדוש. באמצע הגיהינום. כאשר הם שרפו את כל משפחתו ועינו אותו למוות, הוא המשיך להאמין בטוב שבאדם ובאלוהים. הוא היה דתי מאד. זה נורא עיצבן את הגרמנים. הם עשו הכל כדי לשבור אותו, אך היהודי עמד בשקט על שלו. הם לא יכלו לפגוע בנשמתו, אז הם שברו את גופו. כל עצם בגופו. הם עשו לו דברים איומים. דברים שקשה להאמין.. דברים שאני לא רוצה לזכור. אך הוא לא ויתר על אמונתו. כלבי הגרמנים נשכו אותו עד שהוא מת. הייתי שם כשהוא מת. ראיתי את זה במו עיני. הוא מת אדם חפשי עם נשמה חפשית.
הוא מוזג וודקה לשתי כוסות, לוקח אחת בידו ומגיש לי את השניה.
– את מבינה? ראיתי אדם חפשי. אני יודע מהו חופש.
הרוקדים חולפים לפנינו כמו בהילוך איטי. המוסיקה נשמעת כמו מרחוק. נוצות וורודות מתערבבות בקונפטי צבעוני שיורד כמו גשם מהשמים.
הוא מביט בהם בבוז ומסנן:
– הנה העבדים. מעריצים את הגוף. רוקדים את ריקוד האומללות.
הוא מסמן לי לאט לקחת את הכוס.
– הבה נשתה לנצחון החפש האמיתי. חופש הנשמה.
אני מהנהנת בראש ושותה. שיהיה.
היהודי הקדוש, גם על פי הגרמני, היה בן-סגולה, בן לעם סגולה, החוקרת הנ”ל, יגאל תומרקין וכל מחנה “שוחרי השלום”, עקב שנאת ישראל התהומית שלהם, הם בני התועבה!
הם קוראים לאמונה בהווית עם-סגולה, “גזענות”! אינם מבינים, שיותר משיש בזה זכות יש בזה חובה! עול מצוות. אינם מבינים, ה”אנשים החושבים”, שהכוונה איננה אליהם, אלא, ליהודים השומרים על צלם אנוש על פי מורשת ישראל! יכולים הם להירגע, הם אשפת אדם וצודקים בריגשי הנחיתות שלהם. עם-סגולה – הוא עם המשמש אור לגויים, כמו הגברים שאינם אונסים. עם סגולה הוא עם המוכן לשאת כל סבל ומכאוב, ובלבד שלא לאבד צלם אנוש. עם העומד בכל הנסיונות. עם המקדש את חייו במצוות. כשהוא איננו כזה, הוא איננו עם סגולה!
הפוך על הפוך
איך בכל-זאת עושים להם דמוניזציה? על זה בדיוק קבלה ה”חוקרת” את הפרס, שהרי היא יגעה ומצאה – חיילים יהודים אינם מתנהגים כבהמות, כי הם גזענים!!!
לפני כמה שנים הרבתה הקליקה הגבלסית, המכונה אמ”י, להעלות על הבמה מחזות שגבלס היה מתקנא בתחכומם, בהם, בין השאר, ניתן למצוא “מתנחל” אונס “פלשתינאית”. העלילה הזו, להבדיל מעלילות הדם האחרות על ה”מתנחלים”, לא תפסה. אז מה עושים? איך בכל-זאת עושים להם דמוניזציה? על זה בדיוק קבלה ה”חוקרת” את הפרס, שהרי היא יגעה ומצאה – חיילים יהודים אינם מתנהגים כבהמות, כי הם גזענים!!!
וגם זה הזכיר לי משהו – רישמי-ביקור של יעל אדמוני בעפרה, אותם העלתה על דפי “ירושלים”. עפרה היא מקום “עגום”! יודעים למה? לכו אצל יעלי ותמצאו; כי אנשי עפרה שהם “דווקא נחמדים”, אינם מבינים שישיבתם במקום זו אלימות….
השקט בו מתקבל מעשה רצח “מפחיד אותי” אומרת יעל, אך אל תדאגו, יעל לא איבדה את עשתונותיה, היא קובעת, כי למרות הכל “עפרה הוא מקום עגום”. אם חשבתם שזה בגלל שיש שם יותר מדי הלוויות, אתם טועים, זה לא באמת מפריע ליעל, המקום עגום, כי אנשי עפרה אינם מבינים, שעצם ישיבתם במקום, זו “אלימות”. נשגב מבינתה, וזה אף מצער מאד את יעל, שאנשי עפרה אינם מבינים, שהפיכת הר טרשים קרח לישוב פורח זו אלימות. טוב, מדובר באנשים פרימיטיביים וחסרי השכלה, שאינם מבינים את המובן מאליו..תשאלו את גרוסמן..
יעל היתה מבינה יציאה ל”מסע נקמה”, אבל ה”יציאה השקטה” להקים, בתגובה, ישוב חדש, מפחידה אותה, כאמור. לאכזבתה לא נתקלה בעפרה במסעות נקמה ובהתפרעויות, שהיו נותנים לה חומר לכתבה עסיסית יותר על “אלימות המתנחלים”, אך לא לדאוג, מה שאין, מפנטזים; יעל, גם היא יגעה ומצאה הגדרה חדשה ל”אלימות”, ומכאן, תרומה חדשה לשיחדש של ג’ורג’ אורוול –
הפרחת השממה – “אלימות”, כמו –
מלחמה היא “שלום”,
דיקטטורה שמאלנית היא “דמוקרטיה”,
זעקת – הצילו, היא “הסתה”,
הסתה היא “חופש הביטוי”.
יישום מדיניות היודנריין הנאצית – “קידום השלום”,
נשיאת טלאי צהוב – “זילות השואה”,
בוגד בעמו ובארצו – “מתון”,
נאמן לעמו ולארצו – “פאשיסט”,
ג’יהאדונאצי – “פארטנר לשלום”,
יהודי חפץ חיים ומולדת – “מחרחר מלחמה”,
יישום מדיניות היודנריין – “הגנה על הדמוקרטיה”,
התנגדות למדיניות נאצית – “סכנה לדמוקרטיה”.
חייל מצטיין, חננאל דיין, ש”סירב”, בטכס קבלת הצל”ש, ללחוץ את ידו של הרמטכ”ל, שהוא, על פי מיטב אמונתי, פושע מלחמה ופושע נגד העם היהודי, הודח מצה”ל… למה? שאלה היא ולימוד היא צריכה….
דוד גרוסמן, שהוא בעל אוסף פרסים, כדרכם של שונאי ישראל (ע”ע תומרקין), ש”נמנע” מללחוץ את ידו של ראש הממשלה (גם הוא פושע), זכה לתמיכה עצומה מצד אותם אנשים, ממש, ששפכו אש וגפרית וקיתונות של גידופים ונאצות, על החייל, שהיה ראוי לצל”ש נוסף! כי כדי לנהוג כמוהו, נדרש אומץ רב ב”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון”, תוכיח הדחתו!!
וא-פרופו, דוד גרוסמן, גם הוא קיים מצוות “עליה לרגל” לעפרה. להלן שני קטעים קטנים מתוך המאמר – “ישראל – בגידת האינטלקטואלים” לאדוארד אלכסנדר (“נתיב”, ספטמבר 2002):
“…. למתנחלים “אין צורך בתרבות”, הם מדברים עברית קלוקלת, נהנים מהומור “גלותי ישן” ואין להם ספרים “מלבד ספרי לימוד דתיים”, המחמירים את הברבריות של בעליהם במקום להפחיתה. הדימוי, בסיכומו של פרק ארוך זה, הוא של “טרוריסטים פוטנציאליים [!] המתנדנדים עתה מעל ספריהם”. לגבי גרוסמן, הטרור המשוער של יהודים חמור הרבה יותר מן הטרור המציאותי של ערבים.
“… גרוסמן מגיע לאוניברסיטת בית-לחם, אחת האוניברסיטאות המתוארות כשלוחות של מדינת אש”פ. למרות שהוא מודה כי האוניברסיטה היא “מעוז של החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין”, אין הוא רואה כאן טרוריסטים מתנדנדים מעל ספריהם, אלא דווקא תמונות אידיליות, המזכירות לו “מראות של בית-הספר של אפלטון באתונה”. גרוסמן, העולה על גדותיו מרוב חיבה ולהיטות לייחס למארחיו מניעים נשגבים, מוכן עתה לסלוח גם לקוראים ספרי דת. אין הוא מגיב בנחרת-בוז או בגיחוך לדבריו של הפרופסור לאנגלית באוניברסיטת בית-לחם, המייחס את הרגישות העליונה של הערבים למקצב הלירי של השירה האנגלית “למקצב של הקוראן הזורם בדמם”. יכולתו של הסופר לאתר גזענות ממרחק רב בהימצאו בין יהודים, נחלשת מאוד כאשר מתעוררות תכונות גזעניות עתיקות יומין בבית-לחם”.
סיור בספריה “מתנחלית” ממוצעת, במקרה זה, שלי. וזה לא הכל –
ולפני כן משהו – עיקר גאוותנו ושמחתנו על ספרי הקודש, לכן מקומם תמיד ב”סלון”, ספרי החול ממלאים את שאר החדרים.
וזאת נכדתי נוגה, בשומרון (אמא שלה, בתי, B.Ed במדעי הטבע. אבא שלה מהנדס אזרחי
בוגר הטכניון), על רקע מעט מזעיר הספרים שבבית. כאן, כמובן, ספרית הקודש.